מותו של סוכן
- פותח הנושא מיכלזי
- פורסם בתאריך
חולק עלייך בכל רמה אפשרית
בימוי משעמם וחסר מעוף למחזה, שאם הולכים אחרי הוראות הבימוי המדוקדקות כל כך של המחזאי, אין סיכוי שהוא יצא מטלטל באמת. הפקה איטית, יבשה, נניתה, שסובלת ממיחזור של הפקות קודמות. שום דבר חדשני אין בה, פשוט לקחו את הטקסט של מילר (שבעיני אחד מכותבי הטקסטים הטובים) והעמידו אותו על במה. בלי פרשנות, בלי מחשבה מעמיקה... הוראות התפאורה שנתן מילר- אחד לאחד על הבמה. תנועות השחקנים על הבמה שכתב מילר- אחד לאחד על הבמה. הצגה שכזו,, שמשלבת בין דמיון למציאות, חייבת להיות הרבה יותר סוריאליסטית ממה שעשו אותה. לא היה לא כאב לא על וילי ולא על לינדה, ועל אחת כמה וכמה לא על הפי וביף, שעליהם אמור להיות יותר כאב (בעיני לפחות) מאשר על וילי לומן.
דוגמה לדברי- הרגע בו וילי מתאבד הוא הרגע הכי ממית בתולדות התיאטרון בחיי. עד שהצוג עם פנסי הרכב יורד מהתקרה לוקח נגיד... 20 שניות של שקט. ואז הפנסים נדלקים לאט לאט, עוד 10 שניות. ואז יש רעש של התנגשות. ואז הפנסים כבים, ואז הצוג עולה...... יו! פשוט ישבתי באולם וסבלתי. כל כך אחד לאחד. כל כך לא מקורי. מה זה? פשוט יבשות אטומית. המשחק לא הפיל אותי מהכסא. עודד תאומי היה מונוטוני- כמוהו גם תיקי... הרגשתי שאני צופה בשידורים של הטלוויזיה בשנות ה-50 של ארה"ב. כפי שהבנתם, לא נהנתי ואני לא חושב שזו הצגה טובה.
בימוי משעמם וחסר מעוף למחזה, שאם הולכים אחרי הוראות הבימוי המדוקדקות כל כך של המחזאי, אין סיכוי שהוא יצא מטלטל באמת. הפקה איטית, יבשה, נניתה, שסובלת ממיחזור של הפקות קודמות. שום דבר חדשני אין בה, פשוט לקחו את הטקסט של מילר (שבעיני אחד מכותבי הטקסטים הטובים) והעמידו אותו על במה. בלי פרשנות, בלי מחשבה מעמיקה... הוראות התפאורה שנתן מילר- אחד לאחד על הבמה. תנועות השחקנים על הבמה שכתב מילר- אחד לאחד על הבמה. הצגה שכזו,, שמשלבת בין דמיון למציאות, חייבת להיות הרבה יותר סוריאליסטית ממה שעשו אותה. לא היה לא כאב לא על וילי ולא על לינדה, ועל אחת כמה וכמה לא על הפי וביף, שעליהם אמור להיות יותר כאב (בעיני לפחות) מאשר על וילי לומן.
הליידי הסקוטית
New member
../images/Emo45.gif
הפקה מעולה לאחד המחזות הטובים ביותר..
הנה הביקורת שפירסמתי בעבר לאחר הצפייה בהצגה: ...הבמאי של ההפקה הנוכחית מיכה לבינסון העמיד הפקה פשוטה ויפה. לבינסון השתמש בכל אמצעי התיאטרון על מנת ליצור הפקה קולחת ומרתקת. החל מהמוסיקה המצויינת כתמיד של אלדד לידור (רק חבל שבשני קטעים מסוימים לידור בחר להעתיק מעצמו ולהשמיע מוסיקה שכבר כתב בעבר למחזה אחר, "פלדה" של בית ליסין. אם כי גם במקרים אלו נדמה כי המוסיקה מתאימה בדיוק ומשתלבת מצויין במחזה, כמו תמיד אצל לידור). בהמשך, התאורה של קרן גרנק שיחד עם המוסיקה יוצרת את האווירה של ההפקה הזאת. אווירת כובד, מועקה, דיכאון. כל אלו נוצרים על-ידי המוסיקה והתאורה בשילוב הרמוני מצויין זה בזה. הבמה המינימליסטית והקרה שעוצבה על-ידי דרור הרנזון ואורנה סמורגונסקי מפרידה בצורה יעילה בין מציאות להזיה ויוצרת את הניכור, את העלבון, אך גם את התקווה והחלום. לבינסון, כמו בהפקותיו הקודמות, יודע לשלב את כל האלמנטים הללו בצורה מושלמת, אך את הבמה, כמנהגו, הוא משאיר לשחקנים שהועמדו לרשותו, וכן למחזה עצמו, שהוא יצירת מופת קשה וכואבת בפני עצמה שגם נשמעת מצויין בזכות תרגומו הטבעי כל-כך של הלל מיטלפונקט. השחקנים כולם עושים את מלאכתם נאמנה. יש לציין את אוהד שחר ואלי גורנשטיין, שניהם בונים קריקטורות מצויינות של אנשי החברה הגבוהה והמעמד הגבוה, אם זה שחר כמנהל העבודה של ווילי לומן שמודיע לו על פיטוריו, ואם זה גורנשטיין בתפקיד הדוד בן, אחיו העשיר של לומן. מיכל קלמן עסיסית בתפקיד האשה בבית המלון, אבי טרמין, יונתן צ'רצ'י וצביקי לוין טובים גם הם. תיקי דיין בתפקיד אשתו של ווילי חמה ואימהית, ומרגשת במונולוג הסיום שלה, יפתח קליין טוב גם הוא כבנו הצעיר של ווילי, אך הבמה שייכת לשניים – עודד תאומי ומיכה סלקטר. לשני השחקנים המצויינים הללו יש נוכחות בימתית ממגנטת. סלקטר בתפקיד ביף, בנו הבכור של ווילי, פשוט מצויין. בשתיקותיו, במבטיו, ברגעי הזעם העצור והכבוש, מצליח סלקטר להביע כל-כך הרבה. וכשהזעם מתפרץ מתוכו לקראת סוף המערכה השניה ולאחר מכן גם הבכי המריר, הוא מגיע לשיאים חדשים בקריירת המשחק שלו. זהו לטעמי משחקו הטוב ביותר עד כה. עודד תאומי מעולה בתפקיד האנטי-גיבור של המחזה, ווילי לומן. הוא מלא שמחה ותאוות חיים כמו ילד קטן בקטעי הפלשבק של דמותו ומיד בסופם חוזר להיות אותו אדם אבוד ומיוסר. המעברים של תאומי בין שני המצבים הללו הם מלאכת משחק וירטואוזית שרק שחקן מנוסה כתאומי יכול לעשות בכזו דייקנות ובכזה כישרון. תאומי מרגש בדבקותו בחלומו (כשהוא אומר פעמים רבות "אני ווילי לומן", גם אם יודע ששם זה כבר לא אומר הרבה, אם בכלל...), ומנגד כובש בכנותו ובהשלמתו עם מצבו בהווה (כאשר שואל את ברנרד "מהו סוד ההצלחה?"). הבטחון שתאומי מביא לדמות, הדבקות, החלום שלעד לא מתנפץ, יוצרים דמות מעוררת חמלה וזהו ללא ספק אחד התפקידים הטובים שנראו בארץ בשנים האחרונות. כמו סלקטר, גם תאומי מגיע לשיאי משחקו הגדול והמרגש בסוף המערכה השנייה, שם הם יוצרים יחד דואט משחקי שקורע את הלב. "מותו של סוכן" בקאמרי היא הצגה קשה, כואבת ונדירה בכנותה וביופיה הבימתי והמשחקי. ההצגה הזו ללא ספק שייכת לשני שחקנים נפלאים- עודד תאומי ומיכה סלקטר, המראים כאן מלאכת משחק וירטואוזי מהי.
הנה הביקורת שפירסמתי בעבר לאחר הצפייה בהצגה: ...הבמאי של ההפקה הנוכחית מיכה לבינסון העמיד הפקה פשוטה ויפה. לבינסון השתמש בכל אמצעי התיאטרון על מנת ליצור הפקה קולחת ומרתקת. החל מהמוסיקה המצויינת כתמיד של אלדד לידור (רק חבל שבשני קטעים מסוימים לידור בחר להעתיק מעצמו ולהשמיע מוסיקה שכבר כתב בעבר למחזה אחר, "פלדה" של בית ליסין. אם כי גם במקרים אלו נדמה כי המוסיקה מתאימה בדיוק ומשתלבת מצויין במחזה, כמו תמיד אצל לידור). בהמשך, התאורה של קרן גרנק שיחד עם המוסיקה יוצרת את האווירה של ההפקה הזאת. אווירת כובד, מועקה, דיכאון. כל אלו נוצרים על-ידי המוסיקה והתאורה בשילוב הרמוני מצויין זה בזה. הבמה המינימליסטית והקרה שעוצבה על-ידי דרור הרנזון ואורנה סמורגונסקי מפרידה בצורה יעילה בין מציאות להזיה ויוצרת את הניכור, את העלבון, אך גם את התקווה והחלום. לבינסון, כמו בהפקותיו הקודמות, יודע לשלב את כל האלמנטים הללו בצורה מושלמת, אך את הבמה, כמנהגו, הוא משאיר לשחקנים שהועמדו לרשותו, וכן למחזה עצמו, שהוא יצירת מופת קשה וכואבת בפני עצמה שגם נשמעת מצויין בזכות תרגומו הטבעי כל-כך של הלל מיטלפונקט. השחקנים כולם עושים את מלאכתם נאמנה. יש לציין את אוהד שחר ואלי גורנשטיין, שניהם בונים קריקטורות מצויינות של אנשי החברה הגבוהה והמעמד הגבוה, אם זה שחר כמנהל העבודה של ווילי לומן שמודיע לו על פיטוריו, ואם זה גורנשטיין בתפקיד הדוד בן, אחיו העשיר של לומן. מיכל קלמן עסיסית בתפקיד האשה בבית המלון, אבי טרמין, יונתן צ'רצ'י וצביקי לוין טובים גם הם. תיקי דיין בתפקיד אשתו של ווילי חמה ואימהית, ומרגשת במונולוג הסיום שלה, יפתח קליין טוב גם הוא כבנו הצעיר של ווילי, אך הבמה שייכת לשניים – עודד תאומי ומיכה סלקטר. לשני השחקנים המצויינים הללו יש נוכחות בימתית ממגנטת. סלקטר בתפקיד ביף, בנו הבכור של ווילי, פשוט מצויין. בשתיקותיו, במבטיו, ברגעי הזעם העצור והכבוש, מצליח סלקטר להביע כל-כך הרבה. וכשהזעם מתפרץ מתוכו לקראת סוף המערכה השניה ולאחר מכן גם הבכי המריר, הוא מגיע לשיאים חדשים בקריירת המשחק שלו. זהו לטעמי משחקו הטוב ביותר עד כה. עודד תאומי מעולה בתפקיד האנטי-גיבור של המחזה, ווילי לומן. הוא מלא שמחה ותאוות חיים כמו ילד קטן בקטעי הפלשבק של דמותו ומיד בסופם חוזר להיות אותו אדם אבוד ומיוסר. המעברים של תאומי בין שני המצבים הללו הם מלאכת משחק וירטואוזית שרק שחקן מנוסה כתאומי יכול לעשות בכזו דייקנות ובכזה כישרון. תאומי מרגש בדבקותו בחלומו (כשהוא אומר פעמים רבות "אני ווילי לומן", גם אם יודע ששם זה כבר לא אומר הרבה, אם בכלל...), ומנגד כובש בכנותו ובהשלמתו עם מצבו בהווה (כאשר שואל את ברנרד "מהו סוד ההצלחה?"). הבטחון שתאומי מביא לדמות, הדבקות, החלום שלעד לא מתנפץ, יוצרים דמות מעוררת חמלה וזהו ללא ספק אחד התפקידים הטובים שנראו בארץ בשנים האחרונות. כמו סלקטר, גם תאומי מגיע לשיאי משחקו הגדול והמרגש בסוף המערכה השנייה, שם הם יוצרים יחד דואט משחקי שקורע את הלב. "מותו של סוכן" בקאמרי היא הצגה קשה, כואבת ונדירה בכנותה וביופיה הבימתי והמשחקי. ההצגה הזו ללא ספק שייכת לשני שחקנים נפלאים- עודד תאומי ומיכה סלקטר, המראים כאן מלאכת משחק וירטואוזי מהי.
סקסופוניסטית נטושה
New member
מסכימה גם מאוד מאוד
יצירתיות לאן? כמו לקרוא את המחזה, ולדמיין פחות טוב את המשחק. (תיקי דיין ממש לא מתקתקת שם, (לא מבחינת טעם ולא מבחינת תקתוק הצגה), והשחקן (שכרגע ברח לי שמו) (לא יאומן!) הו פלייד ביף ממש אכזב. ותיקי דיין מעצבנת. מאוד. \ (ועוד בפרמיירה! ועוד יומהולדת חגיגית לעודד תאומי!) רות, סוף.
יצירתיות לאן? כמו לקרוא את המחזה, ולדמיין פחות טוב את המשחק. (תיקי דיין ממש לא מתקתקת שם, (לא מבחינת טעם ולא מבחינת תקתוק הצגה), והשחקן (שכרגע ברח לי שמו) (לא יאומן!) הו פלייד ביף ממש אכזב. ותיקי דיין מעצבנת. מאוד. \ (ועוד בפרמיירה! ועוד יומהולדת חגיגית לעודד תאומי!) רות, סוף.
angel doll
New member
התבטל לי ../images/Emo10.gif בגלל השביתה!!! אוף.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.