מושא ותואר הפועל

[פולדרה]

מושא ותואר הפועל

מה ההבדל בין מושא ותואר הפועל? איך כל אחד מהם מוגדר? אם תשתמשו בתשובות במושגים כמו הצרכה וערכיות, אנא הסבירו גם אותם (כדי להמנע מהסבר מעגלי..).

 

[m e w]

נראה לי

מושא - דבר עליו נעשתה הפעולה. (לדוג' אכלתי תפוח. הפעולה נעשתה על ה\בתפוח. עונה על השאלה: "מה פעלתי") תאור פועל - דרך עשיית בפעולה. (לדוג' אכלתי תפוח במהירות. עונה על השאלה: "איך פעלתי")

 

[מוגג]

ואם התפוח נאכל?

 

[פולדרה]

אם התפוח נאכל

הוא נפל רחוק מהשאלה על ההבדל בין מושא ותואר הפועל. בכל אופן, הפעולה לא נעשית על כל מושא, וגם מבנה סביל הוא לא אינדיקציה טובה כל כך. בינתיים הסתדרתי עם ההגדרה של רוזן ב"עברית טובה". תודה רבה

 

[m e w]

אה

הבנתי בערך את הטעות שלי תוכלי בבקשה לתת את ההגדרה שלו? בכל מקרה, הניק שלך -

 

[פולדרה]

../images/Emo9.gifתודה

ההגדרה שלו במילים שלי, בקיצור וחפיף.. אם ליסוד שבתחילת חלק הדיבר, שהוא מילת יחס או את/אפס, אין ערך, כלומר אין אפשרות לוותר עליו או להחליפו אלא באיבר שווה משמעות, אז מדובר במושא. אם ניתן להחליפו ביסוד בעל משמעות שונה, מדובר בתואר הפועל. מהדוגמאות שלו: הוא נוהג בו כעריץ - מושא, כי לא ניתן לוותר או להחליף את כ'. הוא מינה אותו כ/למנהל מחלקה - מושא, כי אין משמעות להתחלפות (סגנונית בלבד - שזה לא תמיד נכון, ויש לי בעיה עם זה). אני מדבר ל/אל/בשם/על/נגד אחי - תואר הפועל.

 

[m e w]

זה בסדר חפיף

אני לא הייתי מבינה יותר מזה. בכל מקרה ככה זה מצוין, תודה

 

[hapax legomenon]

שאלה גדולה שאלת

ליתר דיוק - שאלה ענקית. את התשובה שלהלן הרכבתי מתוך קטעים בעבודת התיזה שלי, שהוקדשו לבעיה זו.

היא ארוכה מאוד וטכנית מאוד! ראשית, רשימת קיצורים: ש"ע - שם עצם ('אבן', 'שלום', 'הסבר') צ"ש - צירוף שמני ('האבן', 'שלום אמת', 'הסבר מאלף') צ"פ - צירוף פעלי: הפועל וכל משלימיו ('ישב', 'ראה את האור', 'הצליח לפתור את הבעיה') מ"י - מילת יחס (בכלל זה גם אות יחס; 'ל', 'עם', 'אצל') צ"י - צירוף יחס ('בבית', 'אל ההאופק', 'מכל הלב') תה"פ - תואר הפועל ('מחר', 'שם', 'כך') משלים הוא איבר שהצטרפותו לחלק דיבר נתון (ש"ע, פועל וכו') הכרחית, כלומר, חלק הדיבר אינו שלם בלעדיו. פועל שאינו מקבל משלים (מלבד מושא פנימי), ואין לו אלא משתתף אחד (הנושא), נקרא פועל עומד, או פועל בעל ערכיות 1 (כנגד מספר המשתתפים) כגון: הלכתי. עמדנו. לפעלים ממין זה מצטרפים רק תיאורים, כגון: הלכתי לבדי/אחר הצהרים/ברחוב. שהם תיאור מצב, תיאור זמן ותיאור מקום בהתאמה. פעלים המקבלים משלימים, כלומר שדרוש יותר ממשתתף אחד כדי לבצעם, נקראים פעלים יוצאים, כגון: שברתי כלי. התחלתי ללכת. טענתי שצריך ללכת. סמכתי עליו. ללא המשלימים, אין פעלים אלה יוצרים משפטים. המשלימים עשויים להיות ממספר סוגים: צ"ש, מקור, פסוקית תוכן וצ"י. צ"ש שבתוך צ"י משלים נקרא מושא עקיף: התקבלתי לחוג המבוקש 'החוג המבוקש' - צ"ש שנתון בתוך צ"י 'לחוג המבוקש'. מכיוון ש'לחוג המבוקש' הוא משלים, הרי ש'החוג המבוקש' הוא מושא עקיף. בין הפעלים היוצאים ישנם המצריכים משלים אחד, כבדוגמאות האחרונות, ואז הם בעלי ערכיות 2, וישנם המצריכים שני משלימים, ואז הם בעלי ערכיות 3, כגון: אילצתי אותו להקשיב. מסרתי לו פרטים. קיבלתי ממנו סיוע. מספר המשלימים וסוג ההצרכה (צ"ש, שם פועל, משפט תוכן וצ"י, בכלל זה זהות מילת היחס) קבוע, אף שלחלק מהפעלים יותר מהצרכה אפשרית אחת: זכיתי במענק/למענק. שמעתי את הבעיה/שיש בעיה. שכנעתי אותו להסביר/שיסביר. בפעלים אלה השינוי בהצרכה אינו גורר שינוי במשמעות. אבל לפעמים הצרכה שונה כרוכה בהבדל מילוני: נתתי לו כסף/ללכת. give/let הודיתי באשמה/לו על העזרה. admit/thank הכרתי את העובדות/בעובדות. know/accept הבעיה היא להבחין בין צ"י משלים, כלומר מושא עקיף, לבין תיאור. כאשר מופיע צ"י אחרי פועל, נוצרת זהות בין התבנית '<פועל> <צ"י>' (=<צ"פ>), שבה צירוף היחס משלים לפועל, לבין התבנית '<צ"פ> <צ"י>', שבה צירוף היחס הוא תיאור. השאלה היא, האם מילת היחס מוצרכת? אם כן, לפנינו משלים לפועל, ואם לאו, לפנינו תיאור. משְאלה זו נובעת הדו-משמעות במשפטים להלן: בחרתי בעיר מגורי. המדריך דיבר על ההר שעה שלמה. בספרות התחבירית מצויים מספר קריטריונים להצרכה, שיידונו להלן. הקריטריונים הם: אִזכור: בצ"י מוצרך - חובה; בצ"י לא מוצרך - רשות. המרת מילת היחס באחרת: בצ"י מוצרך - אפשר; בצ"י לא מוצרך - אי-אפשר. הפיכה לסביל: בצ"י מוצרך - אפשר; בצ"י לא מוצרך - אי-אפשר. משמעות מילת היחס: בצ"י מוצרך - חסרת משמעות; בצ"י לא מוצרך - בעלת משמעות. שאלות: בצ"י מוצרך - כוללות את מילת היחס; בצ"י לא מוצרך - אינן בהכרח כוללות את מילת היחס. המרת צירוף היחס: בצ"י מוצרך - רק בכינוי; בצ"י לא מוצרך - גם בתה"פ. סמנטיקה: בצ"י מוצרך - משתתף הכרחי; בצ"י לא מוצרך - אינו משתתף הכרחי. מסתבר, שלא ניתן לקבוע אף אחד מהם באופן מוחלט. קריטריון מוחלט הוא כזה שקיומו הכרחי (אם מילת היחס מוצרכת אז היא מקיימת אותו) וגם מספיק (אם הוא מתקיים אז מילת היחס מוצרכת). אבל מבין הקריטריונים המוצעים, כל אחד עונה לכל היותר לאחת מדרישות אלה. מאחר שלקריטריונים אין מעמד זהה, קביעתו של בן-אשר, כי "יש להכריע על פי רוב הקריטריונים" אינה מדוייקת. כעיקרון, די בהתקיימותו של קריטריון אחד כדי להוכיח הצרכה, ובלבד שיהיה מספיק. מצד שני, אם קריטריון הכרחי אינו מתקיים, הרי שמיד ניתן להוציא את צירוף היחס מכלל הצרכה. השאלה היא, מה בדבר צ"י העומד בקריטריונים ההכרחיים, אבל אינו עומד באף קריטריון מספיק. אִזכור הטענה היא, שעל כל משלים חלה חובת אזכור, כלומר אין אפשרות להשמיטו. זאת הסיבה לָאי-דקדוקיות של המבעים: ^פגשתי, ^התחלתי, ^טענתי, ^נשענתי. אבל גם משלים מושמט לפעמים , כמו בפעלים: ישבתי וקראתי (ספר/עיתון/חוברת). אם לא תשתה (מים/מיץ/חלב) תתייבש. וכן לגבי צירופי יחס מוצרכים: הוא עמד בצד והתבונן (בנעשה). הסברתי (לו) את הבעיה. לעומת זאת, חובת האזכור עשויה לחול אצל פעלים עומדים מסויימים, בגלל מגבלה סמנטית שאינה מאפשרת להשמיט רכיב מסויים שאינו משלים, כלומר תיאור: ראובן גר ליד תל-אביב. שמעון השתכן באכסניה. לסיכום, חובת האזכור, או במילים אחרות, היות צ"י כלשהו "משלים הכרחי", אינה מעידה על הצרכתו, כמו גם שהיותו "משלים שמיט" אינה שוללת אותה. המרה לכאורה, בְּהגדרה, מ"י מוצרכת אינה ניתנת להמרה במילת יחס שונה, אחרת צירוף היחס שהיא פותחת הוא תיאור. לדוגמא, במשפט שהובא לעיל: המדריך דיבר על ההר. אם 'על' מציינת את תוכן הדברים, לא ניתן להחליפה במילות יחס אחרות, כגון: 'ליד', 'מאחורי', 'תחת', ואם תוחלף באחת מאלה, צירוף היחס יהפוך אוטומטית לתיאור. עם זאת, לפעלים רבים יש יותר מהשלמה אפשרית אחת לאותה משמעות, כך שניתן להמיר את מילת היחס המוצרכת, למשל, נלחם ב/עם, הביט ב/על. זאת, כנראה, הסיבה לכך שצדקה כולל בקבוצת הפעלים המחייבים מילת יחס גם כאלה שמצטרפות אליהם 3-2 מילות יחס קבועות, שחילופיהן אינם גורמים לשינוי במשמעות. מסתבר, שהאפשרות להמיר את מ"י אינה מצביעה על העדר הצרכה. גם אם נקבל את גישתו של צדקה, שלפיה התחלפות מוגבלת בין 3-2 מילות יחס עדיין אינה מוציאה מכלל הצרכה, אין די בכך. פעמים שגם על מ"י שאינה מוצרכת חלות מגבלות המרה סמנטיות: נכנסתי לחדר. פתחתי את הדלת במפתח. במשפט הראשון אות היחס ל' אינה ניתנת להמרה ברוב מילות היחס, כגון 'מן', 'על', ב' ואחרות, ובמשפט השני ב' היחס אינה ניתנת להמרה כלל. עם זאת, קשה לטעון שהחדר או המפתח מהווים משתתפים (ארגומנטים) נוספים לפעלים 'נכנס' ו'פתח', מה גם שצירוף היחס 'לחדר' בבירור מתאר מקום, ו'במפתח' בבירור מתאר אופן. לסיכום, האפשרות להמרה אינה מצביעה על הצרכה, גם אם אפשרות זו מוגבלת לתחליפים קבועים, מפני שמצב דומה מתקיים בתיאורים לפעלים מסויימים.

 

[hapax legomenon]

המשך

הפיכה לסביל פועל שיש לו מושא ניתן להפוך לסביל, כך שהמושא הופך לנושא. כלל זה יפה לגבי מושאים ישירים, אבל פעלים המצריכים מושא עקיף, גם אם ניתן להופכם לסביל, לעתים קרובות נעשה הדבר כך, שהמושא העקיף נשאר צ"י, והמשפט כולו חסר נושא. בעברית, מכל מקום, המעבר מפעיל לסביל כרוך בהורדת ערכיות הפועל ב-1, באמצעות סילוק הארגומנט החיצוני, כלומר הנושא של הפועל. מאחר שהערכיות המינימלית של פועל היא 1, אפשר להפוך לסביל רק פועל שהערכיות שלו היא לפחות 2, כלומר, שיש לו מושא. לכן, עצם היכולת להפוך פועל לסביל מצביעה על קיום מושא, ואם לפועל רק משלים אחד של צ"י, הרי שהמושא נמצא באותו צ"י. אם ניקח, למשל, את שני המשפטים הדו-משמעיים שהובאו בתחילת הדיון, נראה שהפיכתן לסביל מעלימה את הדו-משמעות, והצירוף השמני שהיה בצירוף היחס מנותח אוטומטית כמושא: בחרתי בעיר מגורי.

עיר מגורי נבחרה. המדריך דיבר על ההר.

דובר על ההר. קיומה של צורת סביל, אם כן, מסמנת את הפועל כפועל יוצא, המקבל מושא. אמנם בעברית רק פועל המקבל מושא ניתן להפוך לסביל, אבל לא כל פועל המקבל מושא, ביחוד אם המושא עקיף. מניעות הסביל מתחלקות לשלוש קטגריות: 1. מניעה מורפולוגית - לא ניתן להפוך לסביל פעלים בבניינים שאין להם סביל, כלומר נפעל והתפעל, לדוגמא, נאבק עם או התבונן ב. 2. מניעה סמנטית - צורת הסביל כבר מציינת משלים אחר, לדוגמא 'נפתח' שהיא הסביל של 'פתח', וכך נותר 'פתח ב' ללא סביל. 3. מניעה קונבנציונלית - צורת הסביל הנוצרת על פי כללי הדקדוק אינה מצויה בשימוש בשפה, לדוגמא פגוּש (מ-'פגש') או עבוּר (מ'עבר'). לסיכום, אפשר לקבוע כי, לפחות בעברית, פועל שמשלימו צ"י וניתן להופכו לסביל, אותו משלים הוא ודאי מושא עקיף, ואז מילת היחס מוצרכת. אולם ההפך אינו נכון: פעלים רבים בעלי מושא עקיף אינם עוברים טרנספורמציה זו. משמעות מילת היחס מ"י מוצרכת אינה מציינת יחס בין שני עצמים, כך שגם משמעותה הרגילה מופקעת ממנה, והיא הופכת לחלק בלתי-נפרד מהרכיב המצריך אותה. חוסר-המשמעות של מילת היחס המוצרכת בא לידי ביטוי בשני אופנים. ראשית, בתרגום לשפות זרות, לעיתים קרובות מתקבלת מילת יחס שונָה. למשל, אות היחס ב' כשאינה מוצרכת, תתורגם לאנגלית ל-in, או ל-at, כמו במשפטים: שמתי את זה בקופסא

I put it in the box. הוא נמצא בביתו

He is at his house. אולם כאשר ב' מוצרכת, אין כל דרך לדעת איזו מילת יחס תופיע במקומה בתרגום, אם בכלל: אנחנו גאים בך

We are proud of you. רבים בחרו במועמד הליברלי

Many voted for the liberal candidate. הנואם פתח בברכה לזוכים

The speaker opened with congratulating the winners. היא אינה בוטחת בו

She doesn't trust him. שנית, גם בתוך אותה שפה עצמה ניכרת השרירותיות שבמילת היחס המוצרכת, בהשוואה בין פעלים בעלי משמעות דומה: ראה את / הביט על / התבונן ב תעב את / בחל ב / סלד מ אבל גם לתופעה זו הרבה יוצאים מן הכלל. פעמים שמילות יחס מוצרכות משמרות את משמעותן, כגון 'עם' במשפט 'שוחחתי עם אחותי', הזהה במשמעותה ל'עם' שבמשפט 'הלכתי עם אחותי', אף שרק במשפט האחרון ניתן לוותר על צירוף היחס. ואולי לא במקרה מקבלים פעלים נרדפים אותה הצרכה: פחד מ / חשש מ / ירא מ / נבהל מ. לעתים אף מוצאים אותה מ"י בשפות שונות: afraid from, ולא סביר שמדובר כאן בהתלכדות מקרית. חשוב להדגיש, כי אין להחליף את המשמעות הלקסיקלית של מילת היחס המוצרכת, שבה עוסק הדיון כאן, עם משמעותה הדקדוקית. האחרונה באה לידי ביטוי בכל פעם שהצרכה שונה גוררת משמעות מילונית שונה של הפועל, כגון, 'קינא ב' לעומת 'קינא ל', 'האמין ב' לעומת 'האמין ל' וכיו"ב. לסיכום, מילות יחס מוצרכות רבות משמשות במשמעותן הרגילה, ואין בשימור המשמעות של מילת היחס כדי לציין אי-הצרכה. אבל כאשר אותה משמעות נעדרת (ואין מדובר בניב או במטבע לשון), מילת היחס ודאי מוצרכת.

 

[hapax legomenon]

המשך

שאלות וכינויים שאלה על משלים מוצרך תמיד כוללת את מילת היחס: המדריך דיבר על ההר. אם ההר עונה רק לשאלה 'על מה דיבר המדריך?' הריהו משלים, ואם הוא עונה גם לשאלה 'איפה דיבר המדריך?' הריהו תיאור. על פי קריטריון זה, תיאור הוא כל רכיב במשפט העונה על אחת מהשאלות: איפה? (תיאור מקום): הוא למד מחוץ לעיר. מתי? (תיאור זמן - נקודה או מצב): הוא למד בצעירותו. כמה? (תיאור כמות): הוא למד הרבה. כמה (זמן)? (תיאור זמן - משך): הוא למד כשלוש שנים. איך? (תיאור אופן או מצב): הוא למד על כורחו. מדוע? (תיאור סיבה): הוא למד בעצת הוריו. למה? (תיאור תכלית): הוא למד לשם השכלה. אבל כאשר אין מנוס מלכלול את מילת היחס בשאלה, מדובר במושא עקיף: על מה? על מי? הוא למד על נושאים שונים. רק צ"י שהוא תיאור ניתן להמרה בתה"פ ממש (אף שניתן להמירו גם בכינוי): עמדתי על השטיח.

עמדתי שם. עמדתי על רגלי.

עמדתי כך. לעומת צ"י מוצרך, שניתן להמרה אך ורק בכינוי: עמדתי על הפרטים.

עמדתי עליהם. וכך, בכל מקום שצ"י משמש כתיאור, ניתן להמירו בשָם אם הוא תיאור מקום, באז אם הוא תיאור זמן ובכך אם הוא תיאור מצב או אופן. נראה, שבספרות המחקרית עיקר המחלוקת באשר להצרכה מתמקד בפעלי תנועה, שבסביבתם שכיחים צירופי יחס המציינים מקור (פותחים ב-מ') או כיוון (פותחים ב-ל'), כגון: ראובן יצא מירושלים. ראובן נסע לתל-אביב. שטרן מתחמק מבעיה זו באמצעות הפרדה מילונית של פעלים מסוג זה לערכים שונים: 'יצא' ו'יצא מ', 'נסע' ו'נסע ל'. באופן דומה מבקש קדרי להבחין בין תיאורי פועל מוצרכים לשאינם מוצרכים. לאחר בחינה סמנטית של הופעותיהם במקרא, הוא מגיע למסקנה, ש"כל אימת שהפעלים הלך, יצא, ירד, שב מציינים תנועה... בא לידם תיאור מקום. וכל אימת שאין הם מציינים תנועה (הנעשית במקום), אין לידם תיאור מקום. ומאחר שיש כאן תלות הדדית בין הופעת תיאור המקום ובין שייכותו של הפועל אל תחומו הסימאנטי, אפשר גם לומר, שכל אימת שאין ליד הפועל תיאור מקום (...), אין הפועל שייך לתחום הסימאנטי של המקום". בגישה זו יש בעיה חמורה של טיעון מעגלי: הימצאות התיאור קובעת את התחום הסמנטי, והתחום הסמנטי קובע את הימצאות התיאור. כיוון שכך, אין פלא ש"נמצאה התאמה מלאה בין הצטרפותם של תיאורי-מקום מסוגים מסוימים אל הפעלים ובין תחומיהם הסימאנטיים של הפעלים". מתברר, שכל חלוקה סמנטית המבוססת אך ורק על הימצאות משלים כלשהו מלאכותית היא ואין בה ממש. שאם לא כן, אפשר גם לחלק בין 'אכל' ל'אכל את', ולטעון שרק הפועל האחרון מצריך מושא, או בין 'ישב' ל'ישב על', ולטעון שתחומו הסמנטי של הראשון אינו מחייב את הזכרת הכסא... אמנם יש שנקטו גישה מעין זו, כגון יספרסן, שסבר כי פעלים כגון sing, play ו-begin עומדים במשפטים שאין להם מושא ויוצאים במשפטים שיש להם מושא. אולם אורנן משיג על דבריו באומרו שאת שאלת הטרנזיטיביות של פועל כערך אין לקבוע לכל היקרות של הפועל, אלא לפי יכולתו לקבל מושא בכֹח, גם אם לא תמיד יוצא הדבר לפועל. סיכומו של דבר, אין הצדקה להפרדת פועל לערכים מילוניים שונים על פי תפוצתו (=סביבתו התחבירית) כל זמן שמשמעותו הבסיסית נשמרת. אבל דווקא אחידות הערך מביאה את אורנן למסקנה שצירופי יחס הפותחים ב'מן' או ב'אל' מהווים משלימים לפעלי תנועה, גם אם לא תמיד הם מופיעים. גישה אחרת לפעלי תנועה מציג בן-אשר. לשיטתו, מאחר שעל המשפט האחרון יש לשאול 'לאן?' ואפשר לענות 'לשָם!' מדובר בתיאור. מאותה סיבה צירופי היחס במשפטים: ראובן שלח מכתב לשמעון. ראובן נסע לאחיו. גם הם תיאורים, אף שאולי עליהם יש לשאול 'למי?' ולענות 'אליו!' מאחר שאין סיבה לחלק בין בני אדם לשאינם בני אדם. זוהי טענה נכונה: מבחינה תחבירית, מן הראוי שיהיה דין אחד לצירופי היחס בזוג המשפטים הקודם ולצירופי היחס בזוג המשפטים האחרון. אשר לטענה, כי גם הכינוי החלופי וגם השאלה כוללים בתוכם את אותיות היחס מ' ול': משָם ומאין, לשָם ולאן, אפשר לפטור (ולפתור) אותה בהחלטה כי בכל מקום שבו הכינוי או השאלה על צירוף היחס עשויים להכיל תה"פ, גם אם נוספת עליו מילת היחס, עדיין צירוף היחס האמור יחשב תיאור. יוצא, אם כן, שעל פי הקריטריונים הנדונים - השאלות והכינויים, נקבעת ההצרכה על דרך השלילה: תחילה מנסים להמיר את צירוף היחס במילת שאלה או בתה"פ, ואם הנסיון נכשל, צירוף היחס מוצרך. לפי שיטה זו, צירופי יחס המצטרפים לפעלים דיבר (על הנושא) או נשען (על הקיר) מוצרכים, כי אין להמירם בשום תיאור, והשאלה היחידה עליהם היא 'על מה?' והתשובה 'עליו'. לקריטריונים אלה שלוש מגבלות. האחת, הם מתאימים בעיקר לתיאורי מקום, זמן ואופן (או מצב). את התיאורים האחרים: משך זמן, כמות, סיבה ותכלית, לא ניתן להמיר בתה"פ. המגבלה השניה היא, שלא ברור אם התיאורים שפורטו לעיל מהווים קבוצה סגורה, או שיש אחרים, שכבר נמצאו או שעתידים להמצא. למשל, גם אם נניח כי צירוף היחס במשפט: המדריך דיבר על ההר. מגדיר את התחום שהדיבור עוסק בו, עדיין יכול להיות שההר אינו מושא, אלא תיאור, תיאור תחום. טענה מעין זו מוצאים, למשל, אצל בורוכובסקי, באומרה כי כל אחד ממשלימי 'על' בצירופים: כתב על השיר סיפר על ההצגה שר על הכינרת אינו מספר על התוכן, אלא על הנושא המרכזי (=התימה) שהתוכן מוסב עליו. לכן, אין הוא משלים אלטרנטיבי למושא, והוא אף עשוי להצטרף אליו. המגבלה השלישית היא, שלפעמים קשה להכריע באמצעות קריטריונים אלה גם כאשר ההתלבטות היא בין מושא עקיף לתיאור מקום או מצב. האם במשפטים: דוד מלך על ישראל ראובן סמך את ידו על הקיר יש לשאול 'איפה'/'איך' או 'על מה'? יש לענות 'שם'/'כך' או 'עליו'? כבר הוכח לעיל, כי התייחסות לצירופי יחס אדברביאליים בשאלות ובכינויים המתאימים לתיאור מקום, צורמת כאשר לצירוף היחס משלים אנושי. גם במשפטים האחרונים נוצרת צרימה מסוג זה, אבל נראה כי הסיבה לכך אחרת. צ"י שהוא תיאור יקבל התייחסות ככזה בשאלה ובכינוי רק אם מילת היחס שבו ניתנת להמרה. אם אין היא ניתנת להמרה, היא חייבת להיכלל בשאלה ובכינוי, כפי שנעשה לגבי מאין ולאן, משם ולשם. הסיבה לכך היא, שבמקרים כאלה מילת היחס חיונית, והשמטתה גורמת לאיבוד מידע. הבעיה היא, שמילות יחס אחרות אינן מצטרפות כמו מ' ול' לתוארי פועל מובהקים. לא מן הנמנע, אם כן, שהצרימה הנוצרת כאן בשאלות ובכינויים אינה נובעת מהתחביר, אלא מהסמנטיקה: הצירופים 'למלוך ליד' או 'לסמוך ב' אינם בלתי-אפשריים תחבירית משום ש'על' מוצרכת, אלא בלתי-אפשריים פרגמטית בגלל מגבלות שמטילה המציאות. לכן גם אי-אפשר להמיר את 'על' (כפי שנטען לעיל בסעיף על ההמרה), וגם תה"פ אינו יכול להחליף את צירוף היחס, כי אזכורו הכרחי בשאלות ובכינויים. מכל מקום, ניתן לסכם, כי כל צירוף יחס שהוא מושא, מילת היחס שבו תיכלל בשאלה ובכינוי. כך שאם השאלה מתאימה לאחד התיאורים, ואפשר להחליף את הכינוי בתה"פ, ודאי תיאור לפנינו, אבל אם לא, אין ודאות שמדובר במושא.

 

[hapax legomenon]

סיום

סמנטיקה בכל האמור לגבי הצרכה, יש קשר הדוק בין הסמנטיקה לתחביר. כלומר, משמעות הפועל קובעת במידה רבה את ערכיותו: המשתתפים בפעולה במציאות, שאת משמעותה נושא הפועל, סופם שהופכים למשתתפים המוצרכים של אותו הפועל. אבל לפעולה עשויים להיות משתתפים אחדים, אז אלו מביניהם מוצרכים? לדוגמא, כדי לבצע את פעולת המריחה, יש צורך, בין השאר, בחומר למריחה (למשל צבע) ובמצע למריחת החומר (למשל קיר). מה משניהם מוצרך? לפי הניסוח במשפט: הסייד מרח את הצבע על קיר. נראה כי הצבע משתתף מוצרך ואילו 'על קיר' תיאור מקום. אבל ניסוח קצת אחר: הסייד מרח את הקיר בצבע. מותיר את הרושם כי הקיר דווקא משתתף מוצרך, ואילו 'בצבע' תיאור אופן. שאלה נוספת לגבי קריטריון זה היא עד כמה אפשר "למתוח" אותו. אם הפעלים קרא, אכל, שתה ואחרים מצריכים מושא ישיר, בין אם זה מופיע ובין אם לאו, כי תוכנם הסמנטי מחייב זאת (אי-אפשר לקרוא בלא שיהיה מושא לאותה קריאה וכו'), אז גם פעלי תנועה מחייבים כיוון כלשהו (אי-אפשר לנסוע בלא שיהיה כיוון לאותה נסיעה). ברוח דברים אלה אפשר להוסיף שלפעלי כיוון חייב להיות גם מוצא: המכתב נשלח מראובן לשמעון. ראובן נסע מירושלים. רובינשטיין מרחיק לכת במשקל שהוא מייחס לסמנטיקה בכל הנוגע לקביעת המשתתפים בפועל. לטענתו, משפטים כגון: סייד את הקיר המליח את התבשיל שווים במשמעותם למשפטים שם סיד על הקיר שם מלח בתבשיל אלא ש"הלשון עשויה לממש ארגומנטים בשתי דרכים: בדרך תחבירית, כלומר בשימוש במרכיב תחבירי נבדל המסמן את הארגומנט, ובדרך לקסיקלית, כלומר, בגילומו של הארגומנט בפועל". אופן מימוש הארגומנט יהיה חלק מהגדרתו המילונית של הפועל. עד כאן הדברים מתקבלים על הדעת. אך מה בדבר המצב שבו לשני פעלים בעלי תוכן סמנטי זהה (או כמעט זהה) הצרכות תחביריות שונות, כמו אכל וסעד (או eat ו-dine באנגלית)? לכאורה, הפועל 'סעד' מגלם לקסיקלית את המשתתף הנוסף, קרי המזון, ואילו 'אכל' מצריך מימוש תחבירי של משתתף זה. אבל תקינותו של המשפט: הוא אוכל. מלמדת, על פי שיטה זו, שגם אכל מגלם בתוכו את המשתתף הנוסף. ובכל זאת, 'אכל' פועל יוצא, המקבל מושא ישיר, ו'סעד' פועל עומד, כך שההבדל ביניהם אינו סמנטי, אלא תחבירי. הבדלי הצרכה ניתן למצוא גם בין שפות: הפושע התוודה בפני החוקר.

The criminal confessed to the investigator. מילת היחס to באנגלית חסרת משמעות בהקשר זה, כך שהחוקר מהווה משתתף. אבל צירוף היחס 'בפני החוקר' אינו אלא תיאור (מקום או מצב). מסתבר, שלא תמיד יש חפיפה בין הסמנטיקה לתחביר, ולא ניתן להשליך מזו על זה באופן אוטומטי. ולמרות כל זאת, למציאות השפעה חזקה על התחביר. פעלים רבים רגילים בתיאור הכולל מילת יחס כלשהי, בהיותה חלק בלתי-נפרד מדרך התרחשותה של הפעולה שהם מתארים במציאות: אין מלוכה ללא ממלכה וכיו"ב. יש להניח, שבשלב ראשון צירוף היחס היה תיאור, שאינו מוצרך על פי כללי התחביר, ולכן אינו מקיים את כל הקריטריונים. עם הזמן, צירוף היחס איבד את מעמדו כתיאור, והצירוף השמני שבו נתפס כמשתתף נוסף לפועל, בדומה לנושא ולמושא. ההצרכה התחבירית היא הקידוד של אותו משתתף אל תוך הלשון. התהליך מתבצע באופן זה: 1. בסמוך לפועל מופיע בתדירות גבוהה צ"י כלשהו בעל תפקיד קבוע: <צ"פ> <מ"י> <צ"ש> 2. המסומן של הצירוף השמני נתפס כמשתתף נוסף לפועל, כך שצירוף היחס מחוייב. 3. אחת (או יותר) ממילות היחס השכיחות לפני אותו צ"ש הופכת לחלק בלתי נפרד ממנו והצירוף השמני הופך למושא עקיף: <פועל> <מ"י> <צ"ש> = צ"פ בשלב זה עשויה להופיע גם צורת סביל. 4. אם אין למילת היחס משמעות דקדוקית, היא הופכת למיותרת והצירוף השמני הופך למושא ישיר: <פועַל> (את) <צ"ש> = צ"פ מעבר כזה התרחש בפעלים התחיל (ב

את), ביקש (מ

את), רצה (ב

את), ניצח (ב

את) ואחרים. הפעלים שיש להם מ"י מוצרכת הם אלה שלא עברו את השלב הרביעי. שכיחותם עשויה להיות גבוהה, כמו בעברית, או נמוכה, כמו באנגלית. אין מקום, אפוא, לחלוקה הדיכוטומית בין צירופי יחס לתיאורים ולמשלימים, שכן צירופי יחס עוברים תדיר מהמעמד הראשון לאחרון, וצ"י נתון עשוי להיות בכל שלב של המעבר. חשוב להדגיש, כי ארבעת השלבים שפורטו לעיל אינם אלא נקודות ציון לשוניות. התהליך עצמו הוא תפיסתי ביסודו, ומתרחש בהדרגה: ככל שצ"י רגיל בסביבת פועל מסויים, כך הוא נתפס יותר כחלק מהפועל ופחות כרכיב עצמאי. כלומר, בין תיאור למשלים יש רצף, וצירוף היחס עשוי להימצא בכל נקודה עליו. ככל שצירוף היחס קרוב יותר למעמד של משלים, כך סביר גם שיתקיימו בו יותר קריטריונים המצביעים על הצרכה, בתחילה ההכרחיים ולבסוף המספיקים. סיכומו של דבר, הצרכה היא תכונה הנובעת מהסמנטיקה (שנגזרת מהמציאות), ובאה לידי ביטוי בתחביר, אבל לא בהכרח ביטוי מלא. תיאורים מובהקים מבחינה סמנטית אינם מחוייבים, והצרכה מובהקת מקיימת את הקריטריונים התחביריים. אבל בשלבי המעבר, נתפס התיאור כמשתתף מחוייב, אף שאינו כזה מבחינה תחבירית. אשר לתיאורי מקום, ובכללם תיאורי מוצא וכיוון, ובכללם אלה המצטרפים לפעלי תנועה (כגון 'נסע', 'יצא') או מקום (כגון 'שכן', 'גר') נראה שמובהקותם התיאורית כה חזקה, עד שלעולם לא ייתפסו כמשתתפים בפעולה.

 

[Scarlight]

../images/Emo45.gif

עדיין לא קראתי הכול, אבל תודה

 

[hapax legomenon]

האם במילה 'עדיין' אתה רומז

שבזמן מן הזמנים תקרא הכל???

 

[פולדרה]

תודה רבה

דוקא התשובה גדולה בהרבה מהשאלה..

והיא, כמובן גוררת שאלות נוספות. אם עוד מתחשק לך.. קודם כל, בקשר למינוח. משלים הוא מושא ישיר או עקיף ולא תיאור, נכון? את אומרת ש"משלים הוא איבר שהצטרפותו לחלק דיבר נתון (ש"ע, פועל וכו') הכרחית, כלומר, חלק הדיבר אינו שלם בלעדיו", אבל יש פעלים כמו להתנהג, להרגיש, שלא ימצאו ללא משלים, אפילו במקרים שפעלים עם מושא "מובהק" יופיעו ללא משלים, ובכל זאת, לפי הקריטריונים המובאים למטה הם תיאורים - הם התשובה לשאלה איך, יש מניעה לצורת הסביל, הם מומרים לתארי פועל אחרים והם לא משתתפים. השלמה הכרחית לפועל, ערכיות והצרכה אינם חופפים זה לזה. אז כשאומרים מושא, למה מתכוונים בדיוק? אין חפיפה בין הקריטריונים המרת מילת היחס באחרת ומשמעות מילת היחס? אני לא חושבת שיש חובת אזכור לכל משלים. כך למשל: אני אוכלת ואוכלת ואוכלת ואף פעם לא שבעה - אין אזכור ואין חשיבות למה אכלתי, וכן: שתיתי יותר מדי - אין שום אזכור למשקה ששתיתי ומובן שמדובר במשקה ספציפי.

 

[hapax legomenon]

תשובות (קצרות)

ראשית אקדים ואחזור על המסקנות שלי מכל הסיפור: אין אבחנה מוחלטת בין מושא (או משלים) לבין תיאור. בתהליך התפתחות השפה, תיאורים "משתדרגים" למעמד של משלימים ואפילו למושאים. (אני מניחה שלפעמים קורה ההפך, אך זאת תופעה פחות שכיחה.) בכלל, בעוד המחקר מתעקש להגדיר היטב כל תופעה ולתחום גבולות ברורים בין תופעות, לא תמיד הדבר אפשרי. בעיית המושאים, המשלימים והתיאורים היא רק דוגמא אחת. 1. בקשר למינוח - זה חלק מהבעיה. ברור שמושא (ישיר או עקיף) הוא משלים. השאלה היא האם גם תיאור יכול להיות משלים. למעשה, יש כאן קצת מעגליות, והדבר תלוי בהגדרה שאת מאמצת ל'משלים'. 2. אכן, קריטריון האזכור איננו מושלם, וכמוהו שאר הקריטריונים, ונראה לי שפירטתי די בתשובתי. 3. סביר להניח, שבין הקריטריונים המרת מילת היחס ומשמעות מילת היחס מתקיימת תלות (אם לכך כוונתך ב"חפיפה"). ובכל זאת, הביטוי והבחינה שלהם שונים.

 

[trilliane]

וואוו. יריעה רחבה פרשת כאן בפנינו, תודה! ../images/Emo140.gif

זה היה ארוך, אבל מעניין מאד. הסעיף של "שאלות וכינויים" הצליח לבלבל אותי קצת והרגשתי שאני הולכת בו לאיבוד (באמצעו כבר הצלחתי לשכוח איזה כיוון מנסים להוכיח...) אבל אני חושבת שהבנתי את המסקנה הסופית וודאי אבין יותר אם אקרא אותו שוב בעיון. מספר הערות / תהיות: * בהודעתך הראשונה, בפירוט הקריטריונים, כתבת: "המרת מילת היחס באחרת: בצ"י מוצרך - אפשר; בצ"י לא מוצרך - אי-אפשר." נדמה לי שזה אמור להיות הפוך, לא? כי כך את גם מפרטת בהמשך... (או שפספסתי משהו). * בקורס "ניתוח תחבירי מסורתי" למדתי ש"כמה זמן" = תיאור כמות ולא זמן, ושתיאור זמן עונה על השאלה "מתי?" בלבד. באותו קורס גם לא נעשתה הפרדה בין "תיאור כמות" ל"תיאור אופן" והראשון נכלל בשני (כסוג פרטי שלו). * בהודעתך הרביעית כתבת: "הפושע התוודה בפני החוקר [...] צירוף היחס 'בפני החוקר' אינו אלא תיאור (מקום או מצב)." תיאור מצב? לא תיאור אופן?

* הפועל "גר" הוא פועל עומד, אבל זו דוגמה שמציקה לי, כי דווקא בה אני מרגישה הצרכה חזקה... כלומר, קשה לי לחשוב על דוגמה שבה הוא יופיע לבד, כיוון שזה הופך אותו לחסר משמעות. לרוב יבוא עם תיאור מקום (איפה) או לפחות תיאור אופן (שאליו יצטרף לרוב תיאור מקום / כמות / זמן) – "גרנו כמו שני קבצנים" / "גרנו באווירה כפרית" / "גרנו יחד" (בשנות ה-50 / שלוש שנים / באילת / בצבא). בסופו של דבר המסקנה היתה נכונה מאד בעיני, והזכירה לי את המסקנה הפרטית שלי בעקבות קריאת פרקים נבחרים מתוך "איך עושים דברים עם מילים" (של אוסטין) שנדרשתי לקרוא בקורס בפרגמטיקה (ולא אהבתי). נדמה לי לא פעם שלעוסקים בתחום הלשון (ולא רק להם, אבל זה התחום שקרוב אלי) יש רצון עז לנסות לתאר את השפה באמצעות כללים וכללים ועוד כללים, אולי מתוך התקנאות בתחום המדעים (המדוייקים)... אז יושבים ובוחנים דוגמאות, ומנתחים ומנתחים ומנתחים, ואז מנסחים כללים, ומנסחים להם את היוצאים מן הכלל, כשלא פעם מדובר בקבוצה "יוצאת מן הכלל" שגודלה לא מבייש את הקבוצה שלא יוצאת מן הכלל... והתחושה שלי היא שהלשון היא מצד אחד מורכבת יותר, מצד שני מופשטת יותר וללא ספק מדוייקת פחות מתופעות שניתן לתאר באמצעות נוסחה... ושבאיזשהו מקום שכמעט כל נסיון להכיל אותה במצעות כללים נדון לכשלון, או מצריך כמות גדולה מאד של כללים ו/או כמות גדולה של יוצאים מן הכלל... כל זה, אגב, לא בא להפחית מחשיבות המקרים בתחום או מהדברים שכתבת. אני רוצה להודות לך על ששיתפת אותנו וטרחת וערכת את כל זה עבור הפורום. נ.ב. בזמן שקראתי (באי רצון) את "איך עושים דברים עם מילים" התבכיינתי לידיד שלי (שאינו קשור לתחום הלשון) על חוסר אהדתי לתחום הפרגמטיקה ואם כבר "איך עושים", אז למה בעצם הוא לא כתב על "איך עושים כסף ממילים". הידיד הרים גבה וענה "מזתומרת "איך עושים כסף ממילים"? – כותבים ספר!"

ואללה. זו אפילו דוגמה אישית – עובדה, לאוסטין זה הצליח...

 

[hapax legomenon]

תודה... ../images/Emo9.gif

ולהערותייך: 1. המרת מילת היחס באחרת - אכן, בטעות החלפתי את היוצרות. חבל שאין באפשרותי לערוך את ההודעה. 2. תיאור כמות, תיאור זמן, תיאור אופן - הרי הסכמת איתי, שקשה לתחום את הדברים הללו בתוך כללים ברורים. אני מניחה, שהשתייכות לקטגוריה זו או אחרת תלויה גם בטעמו של המסווג. 3. 'בפני החוקר' - אולי עדיף אופן, ועי' סעיף 2 לעיל. 4. 'גר' - פועל הממחיש בבירור את הפער בין הצרכה סמנטית להצרכה תחבירית. 5. ההתעסקות במילים מעניינת כשלעצמה, גם ללא גמול כספי. אבל זאת רק דעתי.

 

[trilliane]

על לא דבר... ../images/Emo8.gif

1. הוקל לי... 2. דווקא בנושא הזה לא נגעתי (וגם את לא) כך שלא הסכמתי לגביו... ההבדלים בין התיאורים יכולים, לפעמים, להיות נזילים (או קשים לאבחנה), אבל דווקא בנוגע לתיאורים הנ"ל, בתחביר המסורתי, "חונכנו" ע"פ כללים נוקשים למדי (והם עבדו תמיד, או לפחות בכל המשפטים שקיבלנו לניתוח...): * "תיאור זמן" חייב לענות על שאלה שכוללת את המילה "מתי" (מתי / ממתי / עד מתי וכו'). * אם השאלה כוללת "כמה" (כמה זמן?) זה כבר תיאור כמות. * תיאור מצב כלל התאמה במין ובמספר, וניתן תמיד להוסיף לפניו כש + כינוי גוף: הילד הלך לדרכו שמח (כשהוא שמח)

הילדים הלכו לדרכם שמחים (כשהם שמחים). * לעומת תיאור אופן, שבו הקריטריונים האלה לא מתקיימים: הילד הלך לדרכו בשמחה

הילדים הלכו לדרכם בשמחה. והמשפט "הילד הלך לדרכו כשהוא בשמחה" אינו תחבירי. 3. ע"ע 2. 4. כן... היה לי קשה כשהוא ניתן כדוגמה לפועל עומד שלא דורש הצרכה. למען האמת, אפילו התחרפנתי קצת (מה? איך?!). 5. נו, אני כאן בחינם...

אבל ממש לא נהניתי מתחום הפרגמטיקה, בלשון עדינה (אם כי לא מן הנמנע שיש קשר אדוק למרצה, ואולי הייתי נהנית בקורס שהיה מתנהל אחרת ע"י מרצה אחר/ת).