מוקדש ל sharonhaimov16

[RED1917]

מוקדש ל sharonhaimov16

ביקשת הוכחה על הקשר שבין ז'בוטנסקי ותומכיו לפשיזם האיטלקי ולכן אני כותב עבורך מאמר זה. על הקשר המהותי בין הימין הרדיקלי בארץ ובעולם. בניגוד לשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת שבהן היהודים היו הקורבן לעזזאל שעליו ריכזו אנשי הימין הרדיקלי את האש הלאומנית הדמגוגית, הרי בימים אלו תפסו המוסלמים במידה ניכרת את מקום היהודים בתעמולה הימנית האנטישמית ועל רקע זה חלה התקרבות רבה בין הלאומנים הימניים היהודים והלא יהודים. כיום לפי דיווחים שונים כ5 אחוז מתומכי התנועות הניאו נאציות באירופה הם יהודים,ויהודים ימניים רבים תמכו בבחירות האחרונות בצרפת בלה-פן וכנופייתו. אולם קשר זה בין הימין הציוני לבין הימין הרדיקלי האירופאי לא נוצר בשנים האחרונות הוא כבר התקיים בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. בימי העלייה הרביעית", כותב מיכאל בר זוהר, בספרו בן גוריון ( חלק א' עמ' 238) , היה זה ז'בוטניסקי לאחר שזכה בתואר "אויב מעמד הפועלים" החליט גם להצדיקו:" אם יש מעמד, הנושא את העתיד הרי זה אנו הבורגנים", כתב ב-1927....אין מה להתבייש, חברי הבורגנים, האנושות אינה נעה לעבר הסוציאליזם, היא מפנה לו עורף". (האם משהו השתנה בטענות הימין מאז?) "על במת הנואמים של הקונגרס הציוני עלה בן גוריון בחליפה כהה בחולצה לבנה פתוחת צווארון..כשעבר לתאר את מאורעות תרפ"ט, כיון את חיציו במרומז אל הרוויזיוניסטים והאשים אותם באחריות מסוימת לאסון, בכך שגרמו ל"מאורע הכותל"( עמ' 239) ( בדיוק כפי שאני האשמתי את קליינר בהסתה פרועה ביפו כאשר חילק כרוזים שהציעו טרנספר מרצון לתושבי יפו הערבים, וכל תומכי הימין הסתערו עלי הכיצד אני מעז) "בפולין, בארצות הבלטיות, נהרו המוני בני הנוער אל ברית טרופלדור, ארגונו הצעיר של ז'בוטניסקי. כתנועות נוער לאומניות אחרות התקשטו הבית"רים בחולצות כהות, במדים, בסמלים, בתגים, בשרוכים התפעלו מנוסחאות ומסיסמאות מרטיטות ואימצו לעצמם מיסטיקה לאומנית אלימה. כולם נאמנים היו לו לז'בוטניסקי אישית ורחשו לו הערצה עיוורת" ( 254) ...חסידיו בארץ ישראל ובעיקר אבא אחי מאיר, העלו על נס דמויות כפילסודסקי מוסוליני, אתאתורק. לפני שעט היטלר על היהודים, העלו את שמו עם המנהיגים הלאומנים הגדולים וקבעו חגיגית כי הוא הציל את גרמניה" ( עמ' 254) "תומכיו צעדו במדים עטויי-סמלים, נאומיו המשופעים בסיסמאות ובנוסחאות-פלא הציתו להבה, ומעריציו ראו בו מנהיג יחיד-סגולה, שנתברך במתת אלוה. אין להתפלא אפוא, שבניטו מוסוליני כינה אותו "הפשיסט היהודי". אין אף להתפלא על בן גוריון כינה ב1930 את הנאצים "הרוויזיוניסטים הגרמנים" ולאחר שקרא מאמר על היטלר כתב:" נדמה היה לי , שאני קורא את ז'בוטניסקי בדואר-היום-אותם דברים, אותו סגנון ואותה רוח" ( עמ' 256) כבר באסיפה הראשונה בה השתתף ( ב.ג) בווינה השווה את ז'בוטניסקי להיטלר. בלקסיקון שסיגל לעצמו היו הרוויזיוניסטים המתפרנסים מסנסציות, העוסקים בשיסויים נגד הפועלים והמשליכים עליהם שיקוצים מזוהמים" ( עמ' 262) ומי שמכיר את שנות השלושים יודע כי בדומה לרצח של רבין ב1985, אותם כוחות אפלים רצחו את ב1933 את חיים ארלוזרוב , רצח באותה שנה בה עלה היטלר לשלטון. היה זה אב"א אחי מאיר שהטיף לרצח פוליטי של מנהיגי תנועת העבודה" היה זה עיתונו של אבא אחי מאיר אביה הרוחני של ברית הבריונים, אבא אחי מאיר הוא שחיבר את מגילת הסיקריקין, שהצדיקה את הרצח הפוליטי" ( 269). שלושה רוויזיוניסטים נעצרו בחשד לרצח. אבא אחימאיר שנחשד כאביה הרוחני של ההתנקשות, צבי רוזנבלט ואברהם סטבסקי. תחילה שוחרר אבא אחי מאיר, אחריו יצא לחופשי צבי רוזנבלט, שהוכיח את "האליבי שלו". לאחר משפט ממושך, שעורר הדים סוערים, נמצא סטבסקי אשם ברצח ונידון למוות, אולם הוא יצא לחופשי משום שלא נמצאה עדות מסייעת לזו של גברת ארלוזרוב, אף שבית המשפט העליון מצא כי היא דוברת אמת"( עמ' 269) מנהיגי הרוויזיוניסטים טענו כמובן שהשמאל מבשל כנגדם עלילת דם בדיוק כפי שהם מנסים לכתוב באופן דומה באתרי השמאל היום, כאשר הם מסיתים כנגד אותן העמדות. אולם הנהגת תנועת העובדים בארץ "הטילה את האשמה ברצח על "הפשיסטים היהודים"( עמ' 270). ואכן ידעו את אשר אומרים כפי שרצח האופי של רבין קדם לרצח הפוליטי שלו ב1985 על ידי אותם החוגים, גם הרצח של ארלוזרוב קדמה לו התקפה איומה על מנהיגי תנועת העבודה בעיתון של אבא אחימאיר. על רקע זה יש להבין את היחס של בן גוריון אל הניסיון של אנשי הימין לעשות פוטש צבאי כאשר הם הביאו את אונית הנשק אלטלנה לחופי הארץ ולא במקרה לעולם לא סלחו לרבין על כך שהוא שביצע את הוראותיו של בן גוריון וירה על אונייה זו. וטוב עשה שכן אחרת היינו זוכים למשטר לאומני גזעני כבר אז.

 

[RED1917]

חלק שני

הרעיונות אותם אנשי הימין מעלים כיום הם אותם רעיונות של הרוויזיוניסטים חלקם משקפים את גישתו של ז'בוטינסקי "פשיזם ביישני" שלא ניתק עצמו מהדמוקרטיה האימפריאליסטית וחלקם משקפים את עמדות אב"א אחי מאיר, רטוש ושטרן פשיזם במלואו. לאחרונה התפרסם המחקר ההיסטורי של פרופסור יוסף הלר בשאלה זו שיצא בצורת ספר בשם לח"י הוצאת כתר. בספר זה עוקב הלר אחר הסתירה הפנימית בתנועה הרוויזיוניסטית בין אבי התנועה , ברוב הזמן תומך הדמוקרטיה הבורגנית האימפריאליסטית הבריטית , על אף הפלירט שהיה לו עם איטליה הפשיסטית, ובין חלק נכבד מתומכיו שהיו פשיסטים לכל דבר. ניגודים אשר יביאו בסופו של דבר לפילוג ב1940 בין ז'בוטניסקי ובין יאיר שטרן. את התפיסה היסודית של ז'בטונסקי הוא ביטא במאמרו "קיר הברזל". במאמר זה הוא מסביר כי התנועה הציונית הנה תנועה קולוניאליסטית החייבת להישען על כידוני האימפריאליזם הבריטי ועל כן אין כל אפשרות שתעשה ברית עם הערבים כנגד האימפריאליזם. ז'בוטינסקי נשאר באופן יסודי נאמן לאוריינטציה זו כלפי הבריטים בעוד נאמניו כאב"ג, יכין ואב"א אחימאיר פיתחו אוריינטציה לכוון איטליה הפשיסטית , מתחרתה של בריטניה ויותר מאוחר שטרן אף פיתח אוריינטציה כלפי גרמניה הנאצית. עולה השאלה מדוע תנועה שראתה עצמה כאנטי אימפריאליסטית , לא פיתחה אוריינטציה אל ברית המועצות, אלא אל האימפריאליזם בצורתו הפשיסטית, וכאן מסייע המחקר של הלר שכן הוא מצביע על הנטייה האינהרנטית של הרוויזיוניזם אל הפשיזם משום האנטי מרקסיזם שהיה טבוע בה. מכאן לציטטות. " הנחה זו( של ז'בוטניסקי) הייתה בנויה על תפיסת עולם שארץ ישראל אינה אל ארץ קולוניאלית נוספת, על פי המודל של מושבות הכתר באפריקה...לשון אחר, שותפות האינטרסים האנגלו-יהודית נובעת מן הסכנה לשלטונה של אירופה במזרח, היהודים בונים את נקודת המשען היחידה שמבחינה מוסרית שייכת לאירופה ותמיד תהא שייכת לה.(עמ' 19). אולם לא רק בתחום זה של הפוליטיקה החיצונית יצר לעצמו הרוויזיוניזם מבנה על שהביא להתפוררותו בשנות הארבעים, אלא גם בנושא הערבי. גם כאן עמדה למכשול הנחת היסוד המפורסמת שלו, שהשאלה הערבית אין לה תקנה אלא קיר הברזל, כלומר את ההתנגדות הערבית יש לקבל כמובנת מאליו המאפיינת התנגדות לכל תנועה קולוניזאטורית( שם) ז'בוטינסקי " אימץ לצד תפיסות דמוקרטיות גם הנחות יסוד פאשיסטיות כמו רעיון החד נס, ההתנגדות למלחמת המעמדות ובוררות חובה. המשטר הקורפרטיבי האיטלקי היה נר לרגליו" ( עמ' 13). "עם כל ההדגשה שיש להעניק להבדלים שבהנחות היסוד בין ז'בוטינסקי ובין המקסימליסטים( האגף הפשיסטי המודע בתנועתו אותם ייצגו כאמור אב"ג אבא אחי מאיר, ברי הבריונים סדן ומאוחר יותר רטוש ועוד) הרי יש להצביע על המשותף ביניהם. הגורמים המפרידים היו: (א) שותפות האינטרסים עם אנגליה. (ב) העמדה כלפי דמוקרטיה וליברליזם. (ג) היחס להגשמת הציונות.(ד) היחס לאקטיביזם פוליטי. ואילו המכנה המשותף היה(א) היחס לסוציאליזם ולקומוניזם. (ב) ביקורת על השלטון הבריטי(ג) ביקורת על ההנהגה הציונית ושיטותיה"( עמ' 15). "המקסימליזם הרביזיוניסטי הוא איפה אביו הרוחני של לח"י. הוא שאב את השראתו לא רק מהפרקים ההירואים והמשיחיים בתולדות ישראל, אלא גם מהימין האירופאי שבין שתי מלחמות העולם ובמיוחד מאגפו הרדיקלי"( עמ' 15). הרביזיוניזם החל עתה לקבל משמעות חדשה בשני מימדיו האידיאולוגי והאופרטיבי, עם הצטרפות אב"א אחימאיר לשורותיו. אחימאיר היה תלמיד מובהק של אוסבלד שפנגלר בעל שקיעת המערב... כמו כן היה חסיד הפשיזם והלאומיות האינטגראלית האירופאית" אבא אחימאיר ביקש להחדיר להנחות היסוד הרביזיוניסטיות מודל חדש לחיקוי תפיסת השלטון של מוסוליני והדוקטרינה האליטיסטית שלו".( עמ' 20).. בשלהי 1931( לאחר פרסום הספר הלבן) "גישש ז'בוטניסקי בחשאי אחר מעצמה חילופית לאנגליה. אחימאיר לא היסס לעשות זאת בפומבי, לאור האכזבות שנחלה הציונות במוסקבה במכה ובלונדון 'הגיעה השעה להפנות את לבנו לקראת רומא"( שם 23). בשנות ה30 התפתח הקונפליקט בין עמדות ז'בוטנסקי ותלמידיו המקסימליסטים אשר"היו איתנים בדעתם את האמצעים האופוזיציוניים יש להמיר באמצעים ריבלוציונים (טרור) את הרוויזיוניזם יש להוציא מן הביצה הליברלית בה שקע יש לחתור לחמש מטרות הראשונה שבהן העלאת הפרס'טיזה של המנהיג עד כדי מעלת דיקטאטור"( עמ' 27) הקונפליקט ביניהם התבטא ביחס לניצחונו של היטלר. בעוד שז'בוטניסקי הביע בוז להיטלר, נצחונו של זה "עשה רושם בל ימחה על אחימאיר וייכין שלא הבחינו בין הנאציזם לבין תנועות לשחרור לאומי אחרות"( עמ' 28). ב1933 ביקר ז'בוטניסקי את תומכיו בשל " הטונים הפרו-נאצים של חזית העם"..."הם לי ולכולנו סכין בגב"( עמ' 29)...ז'בוטניסקי אסר אומנם על אהדה לנאציזם, אך לא לפשיזם האיטלקי שאף הוא נלחם במרקסיזם" (עמ' 31). על השמאל הציוני אמר ייכין:" אנשי הדגל האדום בלי צלב הקרס השחור גרועים מאנשי הדגל האדום עם צלב הקרס"( 31). "הפלישה האיטלקית לחבש ב 3 לאוקטובר 1935 הגבירה את האהדה לאיטליה בקרב הרוויזיוניסטים"( עמ' 39) ב11 לספט' 1938 כינוס הבית"ר העולמי השלישי אמר ז'בוטניסקי שעתה תמך בטרור:"אם לאנגליה היה מותר להפציץ את קרלסרוה, במלחמת העולם הראשונה, הרי גם ליהודי ארץ ישראל מותר שלא להבליג. הבית הלאומי יבנה על פי המודל האיטלקי"( שם 57). אולם גם בכך לא היה די לתלמידיו ובשנים הללו קמה האופוזיציה לתפיסתו בצורה של בגין שדרשה לא רק מעשי פיגוע ספורדיים אלא מלחמה כללית בבריטים ובערבים. הם יצאו כנגד העובדה שהוא סירב לשבור מהבריטים ולאמץ באופן חד משמעי את איטליה הפשיסטית."לפי גירסה אחת הוכיח שייב( אלדד) את ז'בוטינסקי על שסירב להיפגש עם מוסליני הוא טען כנגדו שרק דון קישוט מאמין שיש מוסר בפוליטיקה"( עמ' 60) "בינואר 1939 על סף הסכם פריס, נאלץ ז'בוטינסקי להעלות שוב את האופציה האיטלקית כדי להביא לשלום בית בין חלקי תנועתו".(65) "נאומו של היטלר מה30 בינואר 1939 שבו הבטיח להשמיד את העם היהודי אם תפרוץ מלחמה לא זכה לתגובה מפי ז'בוטניסקי עצמו, אך עורך הירדן טען שאין הוא מפחיד ביותר" אחד ממנהיגי הרוויזיוניסטים פרלמוטר כתב ב1 למרס 1940:" היהודים מעריכים את הנאצים וההיטלריסטים כאויבים יחסיים, אבל רואים את אויבים בנפש את המדינה המונעת מהם את האפשרות להפטר אחת ולעולם מכל ההיטלראים

 

[RED1917]

חלק ג'

חילוקי הדעות המשיכו והם קיבלו ביטוי ב29 למאי 1939 . האצ"ל ביצע פעולת התנקשות בכפר הערבי ביר עדס שליד מגדיאל. ( באותו יום בו ניסה האצ"ל לעשות פיגוע חבלני בקולנוע רקס בירושלים) בפעולה נהרגו ארבע נשים, ז'בוטניסקי רגז על כך, אך האצ"ל תיאר את הפעולה כהתקפת גבורה"( עמ' 71) עם פרוץ המלחמה העמיד ז'בוטינסקי ( גם רזיאל) את ארגונו לשרות הבריטים בעוד האגף היותר רדיקלי בהנהגת שטרן חיפש ברית עם איטליה וגרמניה הנאצית. "עוד באוגוסט 1939 בטרם נאסר סיפר שטרן לאחד מפעילי האצ"ל בירושלים על כוונה לקשור קשר עם איטליה הפשישסטית על פי המודל הפולני(113)" האצ"ל בישראל בניגוד לכל יתר הישוב לא לקח בחשבון את ההקצנה שחלה בעמדת מוסוליני כלפי השאלה היהודית"( עמ' 114) שטרן קיבל את העמדה של ז'בוטינסקי אשר בספרו האחרון חזית המלחמה של עם ישראל המעיט בסכנה הטמונה בנאצים.(עמ' 114)."המגמה הכללית בדעת הקהל העברית לראות בגטו שתחת שלטון הנאצים דבר מחריד ומבעית, לא הייתה מקובלת על שטרן וארגונו( 123)...במסגרת הקונצפציה הכללית של האצ"ל בישראל שראתה באנגליה את האויב המר ובגרמניה רק צורר, נראה בעיניהם הגטו רק כרע במיעוטו"( 123)." ההסבר לחידה הרוויזיוניסטית. למרות הניסיון המגוחך של תומכי אצ"ל, אצ"ל בישראל שגם הפך להיות לח"י, להכחיש את הקשרים שהיו להם עם פטלוריה הפוגרומיסט האנטישמי, איטליה הפשיסטית של בניטו מוסוליני ושל גרמניה הנאצית של היטלר, הרי כל מי ל 1942, כאשר פנו הנאצים להשמדה ההמונית של היהודים במקום הניסיון הקודם שלהם לפתור את השאלה היהודית בדרך טרנספר.

 

[RED1917]

חלק ד

עולה השאלה כיצד להסביר קשר זה, מה ליהודים מסוג כל שהוא ולאנטישמים הגרועים ביותר שניתן להעלות על הדעת? כיצד הם הגיעו לכך? את ההסבר ניתן למצוא באופייה המעמדי של הזעיר בורגנית הרדיקלית בתקופה של שקיעת הקפיטליזם. טרוצקי העיר כאילו בהערת שוליים כי הפשיסטים הם הסנט קילוטים 200 שנה לאחר זמנם. הסנט קילוטים היו הזעיר בורגנות הרדיקלית ואף מהפכנית שעמדה בפועל בראש המהפכה הבורגנית כנגד הפיאודליזם. אין ספק שהם היו אז מאוד מתקדמים. לא אחת כאשר קוראים את הכתבים של אב"א אחימאיר, ויאיר שטרן מגלים כי הם מתייחסים לעצמם כאל מהפכנים ואל שיטות הטרור האישי כאל אמצעים מהפכנים. הבעיה היא שהם בלבלו בין מהפכנים פרולטרים לבין קונטר מהפכנים זעיר בורגנים, שכן אם הסנט קילוטים נלחמו במעמד ריאקציוני -בעלי האחוזות הפיאודלים, הזעיר בורגנים הימניים הרדיקלים נלחמים למען הבורגנות אומנם, אך כנגד מעמד העובדים והמהפכה הסוציאליסטית . הבעיה של הזעיר בורגנות הנה כי אין היא מעמד היסטורי עצמאי, לו אופן ייצור אלטרנטיבי לקפיטליזם, שכן לא ניתן לחזור לימיו הראשוניים של הקפיטליזם של הגילדות והצ'כים של בית המלאכה הזעיר והמסחר הקמעוני. על כן מעמד זה נדון או להיות בן ברי של מעמד העובדים ולהיות מונהג על ידו כפי שקרה באוקטובר 1917, לעשות מהפכות שאכן משליכות את הקפיטליזם אך יוצרות כבסין מדינת עובדים מבחינה כלכלית אולם אשר השלטון הפוליטי בידי הזעיר בורגנות ולא בידי מעמד העובדים. או מצד שני לפעול ככוח קונטר מהפכני למען הבורגנות האימפריאליסטית. כאן טמון ההסבר לחידה של הלח" י למשל. האגף היותר רדיקלי של התנועה הרוויזיוניסטית "המקסימליסטים" אב"א אחי מאיר, רטוש, שטרן, בתקופות מסוימות בגין, בניגוד לז'בוטניסקי שראה באוריינטציה אל האימפריאליזם הבריטי את הדרך למימוש חלומותיו מרדו בפרספקטיבה זו. אילו היו מהפכנים פרולטרים הם היו מארגנים את העובד העברי עם הערבי בתמיכת הפלחים למען מהפכה סוציאליסטית, אולם הם לא היו מסוגלים לכך משום אופיים המעמדי ונטייתם הפוליטית. מאחר והם לא היו מסוגלים לפעול באופן עצמאי מהבורגנות האימפריאליסטית, הם נאלצו לחפש אלטרנטיבה אימפריאליסטית לבריטים וגילו אותה באיטליה ובגרמניה הנאצית שקסמו להן משום ששם הזעיר בורגנות הימנית הגיעה לשלטון המדינה. למען האמת בשנים מסוימות הלח"י ( בשנות הארבעים) נע שמאלה כאשר הייאוש שלו הן מהבריטים והן מהנאצים דחפו ואתם לחפש ברית עם הסטליניסטים שגם הם היו זעיר בורגנות ששלטה על מדינה, אלא בניגוד לגרמניה שהייתה מדינה קפיטליסטית , ברית המועצות הייתה מדינת עובדים

 

[RED1917]

חלק ה'

המשורר אצ"ג היה אולי הפשיסט המודע הראשון בתנועה הרוויזיוניסטית, הוא תקף את תנועת העובדים והעלה תוכנית מיסטית שבמפורש הזדהתה עם איטליה הפשיסטית הרבה לפני ז'בוטינסקי פרופ' יוסף הלר:לח"י ( עמ 12-13). אולם לא במקרה הוא וז'בוטיסנקי יצרו ברית משום שז'בוטיסנקי למרות שלא היה פשיסט ומרבית שנותיו פיתח אוריינטציה בעיקר על האימפריאליזם הבריטי, ניסה לסייע משום שנאתו למעמד הפועלים ולמהפכת העובדים, למשטרו של סיימון פטלוריה הריאקציונר האנטישמי האוקראיני שביצע פוגרומים נרחבים ביהודים כדי לסייע לחזית של הלבנים כנגד המהפכה הבולשביקית. ז'בוטינסקי נאלץ משום תמיכתו זאת בפוגרומיסט פטלוריה להתפטר מהנהגת התנועה הציונית, משום שפועלי ציון האשימו אותו בגלוי במעשה זה. הוא הופיע לוועדת חקירה בנושא אך ב18 לינואר הכיש מכתב התפטרות. תגובת וועדת החקירה כנגדו קבעה כי אם ינסה להצטרף מחדש לקונגרס הציוני הוא ייאלץ להסביר את פשר הקשר עם הפוגרומיסט האוקראיני.( Schechtman, The Jabotinsky-Slavinsky Agreement, Jewish Social Studies, October 1955, p.301 בני הברית של אצ"ג במאבקו לשינוי התנועה הרוויזיוניסטית מתנועה ימנית גרידא לתנועה נוסח תנועת מוסוליני היו אב"א אחי מאיר וייבין "המקסימליסטים". בתקופה זו " חיפש אחי מאיר את דרכו הפוליטית," עיסוקו באוסבלד שפנגלר בעל , שקיעת המערב והתפעלותו מעליית הפשיזם והלאומיות האינטגראלית מכאן ומה שנראה לו כשקיעת הפרלמנטריזם והסוציאליזם , הובילו ואתו למחנה של ז'בוטינסקי עוד לפני אב"ג. עוד הי הצריך לעמול קשות כדי לשנות תנועה זו ולהפוך אותה לתנועה לפי השקפתו ימין רדיקלי הדוגלת בדרוויניזם חברתי ובלאומיות אינטגראלית "( שם עמ' 14) הפילוג באצ"ל ב1940 והקמת האצ"ל בישראל תחת הנהגתו של אברהם שטרן ("יאיר"* הוא שיאו של עימות זה בתוך התנועה הרוויזיוניסטית...יאיר לא הי התחילה אלא מכשיר בידי המקסימליסטים,....שטרן קיבל על עצמו את ביצוע התפקיד המשיחי שבהגשמתו נכשלו גיבורו אלעזר בן יאיר מחד ואב"א אחימאיר מורהו הרוחני "( שם עמ' 14) לאחר ירידה בשנות הארבעים ימצא המקסימליזם המתחדש את מנהיגו בדמותו של בגין( שם עמוד 14) יש להדגיש כי המשותף בין ז'בוטניסקי ובין המקסימליסטים היה היחס לסוציאליזם ולקומוניזם בעוד שההבדל שלו עמם היה יחסו השונה לדמוקרטיה ולליברליזם( שם עמוד 15) "המקסימליזם הרוויזיוניסטי הוא איפה אביו הרוחני של לח"י שאב את השראתו לא רק מהפרקים ההרואיים והמשיחיים בתולדות ישראל, אלא מהימין הרדיקלי באירופה( שם עמוד 15) בתקופה בה סטלין עשה את ההסכם הידוע שלו עם היטלר היו אלו אנשי ה-לח"י בהנהגת אברהם שטרן אשר החלו לפתח אוריינטציה אל ברית המועצות וכפי שהלר קורא להם היו הם אז "נציונל-בולשביקים". פרק שלישי 1929-1935 אח"י מאיר טען כבר ב-1927 כי המערב הבורגני שקע ולכן את התשובה נתן מוסוליני ( שם עמוד 20) פרסומי ועדת החקירה הבריטית ב1930 שבו בין השאר הואשמו הרוויזיוניסטים בהצתת האירועים סביב הכותל המערבי, גרמו להתמרמרות רבה בקרב המקסימליסטים ויבין שאל בכעס עצור:" הייתכן כי קיסרות אדירה הרודה בחצי מיליארד בני אדם מבלי לשאול לדעתם והעוסקת בקולוניזציה של אירופאים רבים לפתע תירתע ותדבר על התנגדות קומץ ערבים"( שם עמ' 21-22). התגובה של ז'בוטניסקי הייתה לתת לבריטניה צ'אנס נוסף. אולם לא כן אח"י מאיר שהקים יחד עם אב"ג ויביין את ברית הבריונים כארגון טרור ימני באוקטובר 1931., אש ר משכו את ז'בוטניסקי אחריהם. "גם הפעם נאלץ ז'בוטניסקי ללכת אחר חסידיו הרדיקלים בארץ ישראל למרות אהדתם לפשיזם"( שם עמ' 24). בתקופה זו מטיפים יבין ואחי מאיר לא רק כנגד הדמוקרטיה הבורגנית אלא כנגד הסוציאליזם והמרקסיזם ואתו הם מציגים כאויב אוטופיסט, משום שהפתרון יבוא בדרך של התחייה הלאומית דרך הימין הרדיקלי באירופה, קרי הפשיזם המונע את השתלטות הקומוניזם. ב1932 מציג עצמו אחי מאיר כאלטרנטיבה לפשרנות של ז'בוטניסקי המעדיף מילים על מעשים" לראשונה דחה אחי מאיר באופן חד משמעי את הפטיציה כרעיון כוזב, לדעתו הסיסמה המטרה כוללת את האמצעים ולאו דווקא במקום האחרון את הטרור האישי"( אבא סיקרא בעיות הוועידה העולמית של הצה"ר והשווה אחימאיר גורגולוב עמ' 43) נצחונו של היטלר הביא לתגובות בוז מצדו של ז'בוטניסקי הפרו בריטי,אך "עשו רושם לא יימחה " על יבין ועל אחימאיר ( הלר עמ' 28) וכאשר הפך היטלר לקנצלר גרמניה קרא אחימאיר לציבור ללמוד לקחים מהצלחות הנאצים. היטלר, כך כתב היה ביטוי של זעם עם בריא שפגעו בכבודו הלאומי" שם עמ' 28) המקסימליסטים דחפו לפעולות טרור כנגד הבריטים והערבים .פרישת הצה"ר, מההסתדרות הציונית, על היותר מתונים בתנועתו התקבל בקול תרועה" בדרך של פרישה הלכו התנועות הלאומיות הקשורות בשמות המזהירים של קימאל מוסוליני די ולריה והיטלר" ( שם עמ' 29) הם גם קראו להכתיר את ז'בוטניסקי לדוצ'ה. תומכי ז'בוטניסקי בישראל תמכו בגלוי בעיתון "חזית העם" בהיטלר. אולם הדבר נודע לז'בוניסיקי שכעס אך לא נפרד מהם." רק עתה הגיעו גם לאוזניו של ז'בוטניסקי הטונים הפרו נאצים של חזית העם. תגובתו הייתה חריפה ביותר, הוא דרש להוציא אותם מהתנועה משום שרקדו מה יפית לפני היטלר"(שם עמ' 29) ב1933 הפסיקו לתקופה המקסימליסטים את תמיכתם הגלויה בהיטלר, הייתה זו תוצאה לא רק של עמדתו של ז'בוטניסקי שהתעקש לשמור על האוריינטאציה הבריטית אלא ההכזבה הגדולה שנגרמה להם עקב העובדה שהם הפסידו את עסק ההעברה עם הנאצים אותה החל חברם בעל ההון סם כוהן בעל חברת הנוטר. עסק זה עבר לסוכנות ומי שעסק בו עתה לא היו יותר הרוויזיוניסטים אלא באופן ישיר חיים ארלוזרוב.. ייאמר מגלוי אין שום שאלה עקרונית בעניין זה. אין סיבה עקרונית מדוע תנועה זו או אחרת מדינה זו או אחרת לא תעסוק בעסקים עם מדינה כל שהיא. בריטניה והמערב אינן אלא מדינות אימפריאליסטיות שדיכאו עמים רבים ומי שאומר שיש עיקרון בכך פשוט דמגוג. הביקורת שיש לי כמהפכן על ארלוזרוב או על סטלין מאוחר יותר בהסכם של מולוטוב-ריבניטרוף , אינו כי עשו הסכם זה או אחר , אלא שהם הכניעו את תנועת העובדים, ובמקרה של ארלוזרוב במיוחד את המוני היהודים הפשוטים שהופקרו, לאינטרסים צרים , של בניית המדינה הבורגנית בישראל,במקום מאבק נכד הנאצים שיכול היה להציל את היהודים.. השאלה היא לאיזו מטרה וכיצד מציגים מטרה זו לעיני הרוב. ההבדל בין העיסוק של הרוויזיוניסטים בהעברה והעיסוק של תנועת העבודה בהעברה נבע מהמטרות השונות. עבור הרוויזיוניסטים ובמיוחד המקסימליסטים רווחי העברה העברה נועדו לממן תנועה פשיסטית שתגיע לשלטון ותכונן מדינה קפיטליסטית תחת משטר פשיסטי. בעיני תנועת העבודה המטרה באותה תקופה כבר לא הייתה חברה סוציאליסטית כפי שבן גוריון האמין בין 1919 ל-23 אלא הייתה להקים מדינה קפיטליסטית אך תחת משטר סוציאל דמוקרטי. בדמגוגיה האופיינית של תנועת הימין הרדיקלי היא החלה עתה במסע תעמולה והסתה שקשר את תנועת העבודה עם היטלר. היא הציגה במשך שבועות את ד"ר חיים ארלוזרוב כחבר הטוב ביותר של היטלר ויוזף גבלס.( כפי שראינו היום בכתיבתו של הפשיסט המקומי המכנה עצמו בוא יבוא. ואכן ברית הבריונים היא שרצחה את חיים ארלוזרוב . האלמנה סימה ארלוזרוב שמול עיניה רצחו את בעלה האלימות בהמית אופיינית לפשיסטים העידה בבית המשפט כנגד הרוצח שיצא אכן חייב. אולם הוא שוחרר

 

[RED1917]

סוף

פניית הלח"י באופן גלוי לנאצים. כיום משתדלים מאוד אנשי הימין הרדיקלי חניכי התנועה הרוויזיוניסטית להסתיר את הניסיון שעשה אחד ממנהיגיהם להקים בארץ מדינה נאצית בסיוע איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית. אולם הדברים מתועדים ומתיעוד זה גם ניתן ללמוד דברים נוספים כמו שיטות הוויכוח הנאלחות של אנשים אלו. במחצית 1940 בניגוד לגישתו של רזיאל שקרא להתגייס לצבא הבריטי " קראו שטרן ומפקדתו "להשתמט בכל הדרכים מכל גיוס זר"( פרופ' יוסף הלר לח"י עמוד 105) שטרן ביקש להציג את הדברים כאילו רזיאל נשאר בודד באצ"ל וכי הפילוג נגרם על ידי מתנגדיו. הוא פנה לז'בוטניסקי לשכנעו לתמוך בשטרן בטענה "על יסוד הנחת היסוד העקרונית שלו שמעצמות הציר כבר ניצחו במלחמה". עתה פקעה לחלוטין סבלנותו של ריאל...הוא פירט את סגנון מלחמתו של שטרן בו ואת שיטותיו לדבריו" הוא הפך קורבן תעמולת זוועה איומה, של הלז וחסידיו" תשכב על צדך הימני-אתה בוגד, תשכב על צדך השמאלי אתה נבל, תשכב על הבטן-מכרת את הבכירה בעד נזיד עדשים, תשכב על הגב מכרת נשמתך לשטן"( רזיאל להלל קוק את"ה 21א/8) ומי שמכיר את תלמידי שטרן באתר זה יודע לזהות היטב שיטה זו של השקר הגדול ללא כל קשר לאמת וככל שמשקרים שקרים יותר רבים כך מקווים שיאמינו בהם. פרשת הקשר עם איטליה( הסכם ירושלים) כבר ב1939 התקשר שטרן לאיטליה הפשיסטית אותה הכיר בזמן שהותו שם ב1933-4," דובר על מדינה יהודית פשיסטית בחסות איטליה"( שם עמוד 113), הייתה לכך משמעות אקטואלית החל מה-13 לספט כאשר הצבא האיטלקי החל לנוע לעבר מצרים."שטרן התרשם כאמור מהתקדמות הצבא האיטלקי בצפון אפריקה ובפרט כאשר נוספו לכך הפצצות חיל האוויר האיטלקי על חיפה ותל אביב. עוד לפני שנחתם "ההסכם האיטלקי" הגיעו לגולמב ידיעות על פילוג באצ"ל סביב האוריינטציה על איטליה....הנהגת היישוב הגיעה למסקנה שבתוך האצ"ל צץ גוף ששם לו מטרה לתפוס את השלטון ביישוב בעזרת איטליה"( עמ' 113) "האצ"ל בישראל, בניגוד לכל ייתר בישוב, לא לקח בחשבון את ההקצנה שחלה בעמדת מוסוליני כלפי השאלה היהודית"( עמ' 114) שימו לב למשפט זה המזים את השקר של תומכי הרוויזיוניזם כיום שלא ניתן היה לדעת מהו יחסו של מוסוליני ליהודים. "אפילו ז'בוטניסקי שהצביע על מרכזיות האנטישמיות בנאציזם עוד ב1933 נטה להמעיט במגמותיה של האנטישמיות הנאצית בפברואר-מרס 1940"(שם עמ' 114) " כאשר באו שטרן ואנשיו לעבד את סעיפי הסכם ירושלים הייתה איפה תפיסת המציאות הבינלאומית שלהם מוכרעת בכיוון הציר"( שם 114) על פי ההסכם על איטליה לסייע למדינה העברית לחסל את הגולה על ידי העברת היהודים לארץ כמו כן לעזור לארגן את הצבא העברי" הוא הבין כי אם ברצונו בהסכם של ממש עליו להבטיח גם מחויבות להזדהות אידיאולוגית לכן הסכים לקבל משטר קורפראטיבי( שלילת המאבק המעמדי) שם עמ' 114. ואם הצעה זו לא הייתה מספיק גרועה להקים בארץ משטר פשיסטי בברית עם איטליה הפשיסטית, הרי בשלהי 1040 נשלח נפתלי לובנציק בניסיון הראשון להתקשר עם גרמניה הנאצית" היה זה שטרן בעצמו שהעלה את הרעיון לפנות לגרמניה הנאצית לכריתת ברית( שם עמוד 125) לובנציק נפגש אכן באוטו ורנר פון הנטיג נציגו של משרד החוץ הגרמני התזכיר שהגיש אותו נפתלי היה " שאין בדעת היטלר להשמיד א היהודים אלא לעודדם להגר מאירופה. זאת נקוד המפגש ל\המשותפת לאצ"ל ולגרמניה הנאצית שתיהן מעוניינות בהגירה יהודית מאירופה, אלא ששטרן י מבין כי עדיין לא מקובל על היטלר להעביר את היהודים לארץ ישראל על מנת להקים שם מדינה בגבולותיה ההיסטוריים, יש איפה לשכנעו לפעול לכך כדלקמן" ייתכן שיתוף אינטרסים בין מגמות הסדר החדש באירופה לפי התפיסה הגרמנית והשאיפות הלאומיות של העם היהודי המיוצגות על ידי האצ"ל (ב) ייתכן שיתוף פעולה בין גרמניה הנאצית ותנועת העברים הלאומית המחודשת (ג) הקמת מדינה יהודית היסטורית על יסוד לאומי וטוטליטארי הקשורה ביחסי ברית עם הרייך הגרמני, תואמת את עניין שמירתן וחיזוקן של עמדות הכוח הגרמניות העתידות במזרח התיכון( הנספח מופיע כנספח י"א בספרו של ישראלי שם עמוד 315-317 במקורו בגרמנית תרגם הלר. מופיע בספרו של הלר בעמ' 128 וכאילו בכך לא די פרידמן ילין נשלח לגרמניה הנאצית בדצמבר 1941 להציע את אותה הצעה. באותה תקופה כבר ידעו על היחס הקשה ליהודים אולם זה לא הפריע לשטרן "דווקא הידיעות המתגברות על החמרת מצבם של יהודי אירופה תחת השלטון הנאצי וההקצנה שחלה במדיניות אנגליה הניעו את שטרן לחפש דרכים להביך את אנגליה מבחינה צבאית ומדינית" (שם עמוד 134) ומי שחושב בהמטרה שלהם השתנתה וכי התעמולה הגזענית הלאומנית שלהם נובעת מהשמיים וללא כל מטרות מדיניות להקים בארץ את אותה מדינה עליה חלם שטרן מוטב שיתעורר ומהר. לרוע המשל אין לתנועת העבודה כיום מנהיג בשיעור קומה של דוד בן גוריון שלפחות הבין כי אם לא ידכא את הפשיסטים הם ידכאו את תנועת העבודה ולא רק את הערבים בדיוק כפי שבאירופה דיכאו לא רק את היהודים אלא את תנועת העבודה ופוררו אותה. הם עשו עבודה די טובה של השתלטות על אתר מר"צ שמנהליו לא קמו בזמן מול הסכנה שלהם. הם עושים עבודה דומה באתר העבודה, והם עושים זאת בכל מקום ובכל ארגון ובכל מוסד שהם יכולים.

 

[sharonhaimov16]

תגובה.

במאמר שכתבת פה, יש מידע רב מאוד שהוא חדש לי, ואצטרך לבדוק אותו ביחס למקורות אחרים ולכן יקח זמן עד אשר אוכל להגיב בצורה ראוייה, ואינני אשקר, המידע שהבאת פה, עורר בי רצון לבדוק את ההיסטוריה של המפלגה הרביזיוניסטית. תודה על המידע המעניין שהבאת פה.

 

[reddem]

red1917

יש לי 5 שאלות אליך: 1.מה דעתך על סטלין? 2. מה דעתך על טרוצקי? 3. מה דעתך על לנין? 4. מה דעתך על המושג " דיקטטורה של הפרולטריון"? 5. באיזו מדינה בעולם קיים או היה קיים מודל שקרוב לדעותיך?

 

[sharonhaimov16]

הערות:

החלק הראשון לא הפתיע אותי, לא הייתה תמיכה של ז'בוטינסקי בהתחלה, באותם כוחות קיצוניים במפלגה הרביזיוניסטית, אך החלקים האחרונים בחלק השני די הפתיע אותי, ואנסה לבדוק מידע זה עם מקורות אחרים. אני מביא לך חלקים מקיר הברזל של ז'בוטינסקי, וחווה את דעתך, האם אין היגיון ברעיונות שהוא העלה?! האם ביחס למציאות היום, הערבים ממשיכים להתנגד לקיומה של מדינת ישראל?! החמאס והפת"ח שוללים את קיומה וכן רוב העם הפלסטיני מעוניין לראות את ישראל והיהודים כמה שיותר רחוק מפה, ואפילו מוכנים להאבק בצורה אלימה יותר, אם צריך. הנה חלק מהמאמר, יש להדגיש שהמאמר הגיע מהאתר http://www.geocities.com/zeev_jabotinsky/ בניגוד למנהג היפה - להתחיל כל מאמר מעצם העניין - מוכרח אני הפעם להתחיל בהקדמה, ומה עוד - בהקדמה אישית. את כותב השורות האלה חושבים לאויבם של הערבים, לאדם הרוצה לדחוק את רגלי הערבים מארץ-ישראל, וכו' וכו'. אין זה אמת. מבחינה רגשית - יחסי אל הערבים הוא כיחסי אל כל שאר העמים: שוויון-נפש אדיב. מבחינה פוליטית קובעים את יחסי אליהם שני עקרונות. ראשית, את הרחקתם של הערבים מארץ-ישראל אני חושב לבלתי-מתקבלת על הדעת בהחלט: שם יישארו תמיד שני עמים. שנית, אני גאה על השתייכותי לאותה קבוצה, שניסחה את תכנית הלסינגפורס, זו התכנית בדבר זכויות לאומיות בשביל כל הלאומים החיים באותה המדינה. בנסחנו תכנית זו נתכוונו לא רק ליהודים, אלא לכל העמים ובכל מקום; ויסודה הוא שיווי-זכויות. אני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצאינו שלא נפר לעולם שיווי-זכויות זה ולעולם לא נעשה נסיון לגרש מישהו. עיני הקוראים רואות, הרי זה "אני מאמין" האומר כולו שלום. ואולם אחרת לגמרי מתייצבת השאלה, אם אפשר תמיד להגיע למטרת שלום בדרכי שלום. כי התשובה לשאלה זו תלויה לא ביחסנו אל הערבים, אלא אך ורק ביחסם של הערבים אלינו ואל הציונות. אחרי הקדמה זו אפשר לעבור אל עצם הענין. א על הסכם מרצון בינינו לבין ערביי ארץ-ישראל אי-אפשר לחשוב כלל, לא עכשיו ולא בעתיד הנראה באופק. את הכרתי זו אני מביע בצורה חריפה כל כך לא מפני שאני רוצה להסב עגמת-נפש לחלק המתון שבמחנה הציוני, אלא פשוט מפני שהדבר לא יסב להם כל עגמת-נפש: חוץ מאלה שהם סומים מלידה, הבינו זה מכבר כל אותם הציונים המתונים, כי אי-אפשר בהחלט לקבל את הסכמתם-מרצון של ערביי ארץ-ישראל להפיכתה של "פלשתינה" לארץ בעלת רוב יהודי. יש לו לכל קורא מושג כללי על דרך ההתיישבות של ארצות אחרות. אני מציע לו להיזכר בכל הדוגמאות הידועות לו; וינסה-נא למצוא לכל הפחות דוגמה אחת ליישוב ארץ בהסכמתם של ילידיה. אין דוגמה כזאת. הילידים (אחת היא, אם תרבותיים הם או פראים) נלחמו תמיד בעקשנות במיישבים (אחת היא, אם היו תרבותיים או פראים). בין שהתנהג המיישב בהגינות ובין בגסות, לא היה בדבר הזה כדי להעלות או להוריד. הספרדים, שכבשו את מכסיקו ופרו, או אבותינו שלנו בימי יהושע בן-נון, התנהגו, אולי, כשודדים; ואולם "האבות המהגרים" האנגלים, הסקוטים וההולאנדים, החלוצים האמיתיים הראשונים של אמריקה הצפונית, היו אנשים בעלי רמה מוסרית גבוהה - אנשים, שלא רצו לפגוע לא רק באינדיאנים אדומי-העור, אלא אף לא לעלוב בזבוב; אנשים שהאמינו בכנות, שבאותם היערות והערבות העצומים יש די מקום קם בשביל הלבנים וגם בשביל האדומים. ואולם היליד נלחם.באותה אכזריות גם במיישב הגס וגם במיישב ההגון. שום תפקיד לא מילאה כאן גם שאלה שניה: השאלה, אם מקנן אושלא מקנן בלבו של היליד חשד, שרוצים לגרשו. על שטחה העצום של ארצות-הברית של היום לא ישבו מעולם, אפילו בימי קדם, למעלה ממיליון או שני מיליונים אינדיאנים אדומי-עור. איש לא היה יכול לדמות בנפשו שהמהגרים הלבנים יתפסו כל חלקת אדמה ולא יישאר מקום בשביל אדומי-העור. הילידים נלחמו לא משום שפחדו בבירור מפני "גירוש", אלא פשוט מפני ששום יליד בשום מקום ובשום זמן לא יכול להסכים להתיישבות זרה. כל אומת "ילידים", בין שהיא תרבותית ובין שאיננה תרבותית, רואה בארצה את "ביתה הלאומי", בו היא רוצה להיות ולהישאר לנצח בעלת-הבית היחידה; לא רק לבעלי-בית חדשים, אלא אפילו לשותפים חדשים בהנהלת משק-הבית, היא לא תסכים מרצון. דבר זה אמור גם לגבי הערבים. כרוזי השלום שלנו מנסים לשדלנו, שהערבים הם או טפשים, שאפשר לרמותם על-ידי ניסוח "ממותק"' של מטרותינו, או שהם שבט שניתן לקנותו, - שבט שיוותר בשבילנו על זכות-הבכורה שלו בארץ-ישראל תמורת יתרונות תרבותיים וכלכליים. תפיסה כזאת של הלך-הנפש הערבי בארץ-ישראל אני שולל לחלוטין. רמתם התרבותית נמוכה. הם חסרים את כוח-הסבל ואת כוח-הרצון שלנו; ואולם הם פסיכולוגים דקי-הבחנה בדיוק כמונו, ובדיוק כמונו חונכו על הפלפול החריף. יכולים אנו לספר להם על מטרותינו תוך "'המתקתן" וריכוכן עד אין-סוף, - הם מיטיבים להבין את מה שאנו רוצים בדיוק כמונו, ממש כשם שאנו מבינים מה שהם אינם רוצים. ואל ארץ-ישראל מתייחסים הם לפחות באותה אהבה אינסטיבקטיבית ובאותה קנאות אורגאנית, שבה התייחסו האצטקים למכסיקו שלהם, או הסיאוקסים אל הערבה שלהם. ההזיה שלפיה יסכימו הערבים עוד מעט קט מרצון להגשמת הציונות תמורת אותם אוצרות רוח וחומר, שביכולתנו להעניק להם - הזיה ילדותית זו אצל "חובבי-הערבים" שלנו נובעת מאיזה רגש של בוז כלפי העם הערבי: נראה, שלדעת "חובבי-הערבים" האלה, אין הגזע הערבי אלא אספסוף רודף בצע, המוכן למכור את הפאטריוטיזם שלו תמורת רשת טובה של מסילות-ברזל. הצגת-דברים זו אין לה על מה לסמוך. ערבים בודדים אפשר ודאי לשחד, אבל אין משמע הדבר, שערביי ארץ-ישראל בכללם מסוגלים למכור את קנאותם הפאטריוטית, שאפילו הפאפואסים אינם מוכרים אותה. כל עם-ילידים נלחם במיישבים כל זמן שיש לו לפחות ניצוץ של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות. כך נוהגים וכך ינהגו ערביי ארץ-ישראל כל זמן שיש להם ניצוץ של תקווה כי יעלה בידם לסכל את הפיכתה של "פלשתינה" לארץ-ישראל.

 

[sharonhaimov16]

המשך קיר הברזל

ב אחדים מאתנו שידלו את עצמם להאמין כאילו חלה איזו אי-הבנה, כי הערבים לא הבינו אותנו, וכי רק משום כך הם נגדנו; ואולם אילו אפשר היה להבהיר להם, עד כמה צנועות הן השגותינו האמיתיות, היו מושיטים לנו מיד את ידם לשלום. גם זו טעות, שכבר הוכחה פעמים רבות, אזכיר מקרה אחד מרבבה. לפני כשלוש שנים, בעת ביקורו בארץ-ישראל, נשא שם מר סוקולוב נאום גדול על אותה "אי-הבנה'. הוא הוכיח בראיות חותכות כמה גדולה טעותם של הערבים, אם הם חושבים, שאנו רוצים לקחת מהם את רכושם, או לגרשם, או לדכאם. לא, אין אנו רוצים אפילו בממשלה יהודית; אנו רוצים רק בממשלה שתייצג את חבר-הלאומים. על נאום זה השיב העתון הערבי "אל-כרמל" במאמר ראשי, שאת תוכנו אני מוסר על-פי הזכרון, אך במדוייק. האדונים-הציונים, אומר הוא, התרגשו לחינם: אין שום אי-הבנה. מה שאומר מר סוקולוב בעניין הכוונות הציוניות – הוא אמת, ואולם זאת יודעים הערבים גם בלעדיו. מובן מאליו, שהיום אין הציונים יכולים לחלום על גירוש הערבים, על דיכוים, ולא על ממשלה יהודית; מובן מאליו, שעכשיו הם רוצים בדבר אחד בלבד - שהערבים לא יפריעו את עלייתם. בתוך כך נשבעים הציונים, שהם יעלו לארץ רק בהתאם לכושר-הקליטה הכלכלי של הארץ. אבל גם בנידון זה אין לערבים שום ספק, שהרי אחרת אין בכלל אפשרות עלות. העורך הערבי אפילו מסכים לכך, שכושר-הקליטה פוטנציאלי של ארץ-ישראל הוא גדול מאוד, כלומר, שאפשר ליישב ארץ יהודים רבים מאוד בלי שתידחק רגלו אף של ערבי אחד. "'רק זה" רוצים הציונים; ודווקא "בזה" אין הערבים רוצים. כיון שבדרך זו יעשו היהודים קמעה-קמעה לרוב, ואז תקום ממילא ממשלה הודית, וגורל המיעוט הערבי יהיה תלוי אז בחסד היהודים. עד כמה נעים" להיות מיעוט, - על כך שמענו במדוייק דברים מפי היהודים צמם. משום כך אין כאן שום "אי-הבנה". הציונים רוצים בדבר אחד לבד - בחופש העליה, ודווקא בעליה יהודית זו אין הערבים רוצים. ההגיון שבהלך-מחשבה זה של העורך הערבי הוא פשוט וברור ל-כך, שכדאי היה ללמוד אותו בעל-פה ולעשותו יסוד לכל הרהורינו הבא על הבעיה הערבית. אין זה חשוב כלל באילו מלים – הרצלאיות ו הרברט-סמואליות - נשתמש להסברת מאמצי-ההתיישבות שלנו. ההתיישבות נושאת בקרבה את עצם הסברתה, את הסברתה היחידה, שאין לשלול ממנה, והיא מובנה לכל יהודי בר-דעת וערבי בר-דעת. להתיישבות יכולה להיות מטרה אחת בלבד; בשביל ערביי ארץ- ישראל מטרה זו פסולה; דבר זה נעוץ בטבע הדברים, ולשנות טבע זה אי-אפשר.

 

[sharonhaimov16]

סוף קיר הברזל

ג על ציונים רבים מקובלת מאוד התכנית הבאה: אם אי-אפשר להשיג הכשר לציונות מערביי ארץ-ישראל, הרי יש לקבלו משאר חלקי העולם הערבי - סוריה, ארם-נהרים (עיראק), חיג'אז, ואולי אף מצרים ומדינות אחרות. אילו גם היה אפשר דבר כזה, הרי גם אז לא היה בכך כדי לשנות את המצב מיסודו: בארץ-ישראל גופה היה יחס הערבים אלינו נשאר כמות שהוא היום: איחודה של איטליה הושג בזמנו (לפני 70 שנה) במחיר השארתן של טרינטו וטריאסט בידי אוסטריה; אולם תושביהן האיטלקים של טרינטו וטריאסט לא זו בלבד שלא השלימו עם זה, אלא, להיפך, הם המשיכו במשנה מרץ במלחמתם באוסטריה. אילו גם אפשר היה (ואני מפקפק בכך) לשכנע את ערביי באגדאד ומכה, שארץ-ישראל אינה בשבילם אלא חבל-ספר קטן ובלתי-חשוב, הרי אפילו במקרה כזה היתה ארץ-ישראל נשארת בשביל ערביי ארץ-ישראל לא בבחינת "חבל-ספר", אלא בחזקת מולדתם, מרכזו ויסודו של קיומם הלאומי העצמי. משמע, שגם אז מן ההכרח היה לנהל את מפעל ההתיישבות בלי הסכמתם של ערביי ארץ-ישראל, כמו שהוא מתנהל כעת. ואולם גם הסכם עם הערבים שאינם ארץ-ישראליים הוא בגדר הזיה. כדי שהלאומים הערביים של באגדאד, מכה ודמשק יסכימו למחוק מחשבוננו דבר-ערך יקר כזה (להסתלק משמירת אופיה הערבי של הארץ, השוכנת ממש במרכזה של ה"'פדרציה" העתידה שלהם) - מוכרחים אנו להציע גם להם תמורה חשובה. לתמורה כזאת יש שתי צורות בלבד: או כסף, או סיוע פוליטי - או שניהם כאחד. ואולם אין אנו יכולים להציע להם לא זה ולא זה, מה שנוגע לכסף, הרי זה מגוחך אפילו לחשוב שנוכל "לממן" את ארם-נהריים או חיג'אז, כשכספנו אינו מספיק אפילו בשביל ארץ-ישראל. ועשרת מונים דמיונית היא כל מחשבה על כך שנתמוך בלאומיות הערבית מבחינה פוליטית. הלאומיות הערבית שואפת לאותו דבר, שאליו שאפה הלאומיות האיטלקית לפני 1870, או הלאומיות הפולנית לפני 1918: לאיחוד ולעצמאות מדינית. פירוש הדבר - לסלק את העקבות האחרונים של ההשפעה האנגלית במצרים ובארם-נהריים, לגרש את איטליה מטריפוליטניה, את צרפת מסוריה - ואחר-כך מן הסתם גם מטוניס, אלג'יר ומארוקו. "תמיכה"' בתנועה כזאת מצדנו, הרי זה בגדר בגידה והתאבדות כאחת, אפילו לא נביא בחשבון את המאנדאט של אנגליה על ארץ-ישראל, על הצהרת באלפור חתמו גם צרפת ואיטליה. אין אנו יכולים להשתתף בקנוניה פוליטית, שמטרתה לגרש את אנגליה משתי גדות תעלת-סואץ ומך המפרץ הפרסי, ולהביא לחיסולן המוחלט של מושבות צרפת ואיטליה. משחק כפול זה לא זה בלבד שאי-אפשר לשחק, אלא אפילו לחשוב עליו לא כדאי. המסקנה: לא לערביי ארץ-ישראל ולא לשאר הערבים אין אנו יכולים להציע שום "פיצוי" בעד ארץ-ישראל. לפיכך הסכם מרצון הוא מך הנמנע. ועל כך יכולים אלה, שהסכם עם ערבים הוא להם conditio sine qua non (תנאי-בל-יעבור) של הציונות, לומר כבר היום "non" (לא), ולהסתלק מן הציונות. על התיישבותנו או להיפסק, או להימשך בלי שתהיה תלויה בהלך-רוחם של הילידים. פירושו של דבר, בלשון אחרת, - היא יכולה להימשך ולהתפתח בחסותו של כוח, ש א י נ נ ו תלוי בהלך-רוחה של האוכלוסיה המקומית - מאחורי קיר ברזל, שלא יהא בכוחה של האוכלוסיה המקומית לפרוץ אותו. בזה כלולה כל מדיניותנו לגבי השאלה הערבית. לא ש"'עליה" להיות כלולה בכך: היא כלולה בכך בפועל, בין שאנו מודים בכך ובין שלא. לשם מה זקוקים אנו להצהרת באלפור? לשם מה זקוקים אנו למאנדאט? משמעותם בשבילנו נעוצה בכך, שכוח לא-מקומי התחייב ליצור בארץ תנאי מינהל ובטחון כאלה, שיהיה בהם כדי למנוע את האוכלוסיה המקומית מלהפריע לנו, אם יהא רצונה להפריע לנו. וכולנו, כולנו בלי יוצא-מן-הכלל, דורשים יום-יום מכוח לא-מקומי זה, שימלא את תפקידו בתקיפות ובקפדנות. בעניין זה אין כל הבדל בין ה"מיליטאריסטים" שלנו ובין ה"צמחוניים" שלנו; ההבדל הוא רק בזה, שהראשונים רוצים בקיר ברזל של חיילים יהודים, והאחרונים - של חיילים אנגלים; אחרים, מצדדי הסכם עם באגדאד, מסכימים להסתפק בכידוני באגדאד (טעם מוזר ומסוכן); אולם כולנו דורשים שיהיה קיר ברזל. עם זה מקלקלים אנו במו ידינו את ענייננו כשאנו מדקלמים על "הסכם", כלומר, כשאנו משדלים "את מעצמת- המאנדאט להאמין, שלא קיר-הברזל הוא העיקר, אלא נסיון הידברות ועוד נסיון הידברות. דקלום כזה מזיק לנו; ועל כך אין זה רק תענוג, אלא גם חובה קדושה להבאיש את ריחה של המליצה הנבובה, ולהוכיח גם את דמיוניותה וגם את אי-כנותה. אין משמע הדבר, שעם ערביי ארץ-ישראל לא יתכן שום הסכם. בלתי-אפשרי הוא רק הסכם מרצון. כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו תקווה זו בעד שום דברי-נועם ולא בעד הבטחות מפליגות, והסיבה היא דווקא בכך, שאין הם אספסוף, אלא עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות מכריעות וגורליות כאלה רק כאשר אינה נותרת בידו שום תקווה ל"היפטר" - כאשר בקיר-הברזל כבר אין אפילו פירצה כלשהי. רק אז מאבדות הקבוצות הקיצוניות, שסיסמתן "לא, בשום אופן לא", את השפעתן, וההשפעה עוברת אל הקבוצות המתונות. רק אז תבואנה אלינו הקבוצות המתונות האלה עם הצעה לוויתורים הדדיים; רק אז יתחילו לשאת ולתת עמנו ביושר על עניינים מעשיים, כגון ערובה נגד גירוש ערבים, ושיווי-זכויות אזרחי ולאומי; ואני מאמין ומקווה, שאז אמנם ניתן להם ערובות כאלה, שישביעו את רצונם, ושני העמים יוכלו להיות יחד בשלום כשכנים הגונים. ואולם הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר-הברזל, כלומר, קיומו של כוח כזה בארץ-ישראל, שאינו ניתן לערעור על-ידי שום השפעה ערבית. לשון אחרת: הדרך היחידה להשגת הסכם בעתיד היא הסתלקות מוחלטת מכל נסיונות - הסכם בהווה.

 

[sharonhaimov16]

הערות:

בנוגע לרצח ארלוזורוב, נקבע תקדים משפטי מאוד מעניין שהנאשמים נמצאו אשמים על סמך עדות אחת בלבד, מדובר במקנה מאוד חשודה, כמובן שלאחר ערעור בבית המשפט, הנאשמים נמצאו זכאים מאשמה, וועדת בכור (אם אינני טועה) שהוקמה ע"י הגין לא הגיעה לשום מסקנה מכיוון שרוב המעורבים בפרשה, מה לעשות, מתו. מכאן שאין לנו דרך לקבוע מי רצח את ארלוזורב אל מול אישתו, ונאלץ לקבל את העובדה שבית המשפט קבע שסטבסקי חף מפשע עד אשר יוכח אחרת. אני מסכים איתך בהחלט, הייתה שטיפת מוח מסוכנת, הייתה הסתה קשה כנגד אנשי שמאל וגוש השמאל, ואותו דבר קרה בתקופת רבין, אך אי אפשר להפיל את כל האשמה על קבוצה אחת (אני מדבר מבחינת הטל האשמה על כל החברים באותה קבוצה פוליטית כללית מאוד, במקרה זה "הימין", וכמובן שאם תקרא בעצמך את הטקסטים שאתה הבאת, תראה שלא הייתה חסרה שטיפת מוח והסתה כנגד הרווזיוניסטים. מעבר לכך, אצטרך לקרוא את הספר שהבאת ולראות עד כמה הספר הזה אובייקטיבי, אך אתייחס למידע זה כאמין, עד אשר אביא עובדה אחרת.