מוסקה - סיפור
מוסקה שוב אני במטבח, מוקפת במצרכים, מוקפת בניחוחות ומטעמים שיודעת כי יבואו על סיומם בעוד שעות ספורות. כל יום, אחרי שמנחה את הבעל מה לקנות ועל מה לשים את הדגשים, לובשת את סינרי ומתחילה במלאכה. בכל שבוע הוא רוטן, על הדקויות שמכריכה אותו לעבור על מנת שלא יהיו טעויות ולא מכבר הפך מומחה בבחירת ירקות כפלפלים וקישואים ולעולם לא מביא מלון בלי לבדוק את ריחו ואבטיח בלי לשמוע את צלילו. היום היה תורם של החצילים, הוא ביקש מוסקה. אמר שכבר זמן רב לא הכנתי, אמר שיודע איך לבחור את החצילים, שלא יהיו כבדים ושיהיו שחורים, שלא אדאג הוא יבחר אותם בקפידה. התרצתי, מבקשת לעצמי זמן נוסף במטבח בלעדיו. מוצאת לי בכל יום את המפלט משאלותיו הבלתי פוסקות על מהותי והזמן שאני מבלה מחוץ לבית ומה כבר יש בידי לעשות כל-כך הרבה זמן בחוץ, שהרי לעבוד, איני עובדת וכל משאלותיי מתגשמות, אז מה כן מחפשת אני בחוץ, הוא אינו מבין. אני מגלגלת בנשמתי את המונח שבחר לו 'כל משאלותיי', האמנם? מה הוא יודע על משאלותיי. כבר עשרים שנה הוא חושב שבכך שהולך לעבודתו חוזר אל מול הטלוויזיה, עורך קניות לפי הרישמות וההוראות שלי, מזיין אותי תחת ההגדרה של חיי אישות ואהבה ובכך הוא מכיר אותי ואת משאלותיי, או את כולן כפי שציין. המטבח הוא המפלט, הוא המקום בו הידיים עסוקות והמוח נופש, הוא המקום בו אני חולמת עליה, בו לבעל אין כל דריסת רגל למעט קפה הבוץ והסיגריה שהוא מתיישב בכל בוקר להכין לו בטרם יוצא לעבוד למען בייתו, למען אשתו, למען עצמו. בכל בוקר כוס הקפה מתנוססת בקול תרועה בכיור ומאפרת הסגריות, עדות מאפירה לנוכחותו בחיי מתנוססת על השולחן, מאיימת בנוכחותה על רצוני לברוח. דפיקה בדלת מקפיצה אותי. הצצה חטופה בעיינית מגלה את הבת והנכדה. הן שואטות פנימה אל הבית. הבת רוטנת כהרגלה על חייה הקשים, על בעלה שאינו בנמצא אף פעם כשצריך אותו ועל ביתה שקשה לה לגידול, שאינה בנויה לאמהות. כאילו שהיתה בנויה אי פעם למשהו, תוהה אני. כל-כך דומה לאביה, אולי בשל כך מעולם לא היינו קרובות. כל-כך קשה לשאת את פרצופו בדמותה של בתי, כאילו נדונתי לעולם לא להיות מאושרת. הנכדה רוטנת כאימה וממשיכה את שושלת הבעל-בת. הצעתי להן לאכול ממה שהספיק להיות מוכן, אך הן ממשיכות לרטון, כל אחת בתורה ככלי נגינה מקולקל. המשכתי בניקיון החצילים, בגבי אליהן, ממלמלת משהו שיסתדרו לבד, הרי אינן זרות בביתנו ושהבעל יחזור בקרוב, שיחכו. כשקולות חריקה מאחורי ובעבוע העגבניות בסיר על האש, ראשי נופש אליה. אל האחת שרציתי לי בחיי, שעדיין רוצה, שפוחדת להודות בגילי המופלג, כמה אומללים הם חיי במחיצת משפחתי שאינה יודעת עליי כלום ומתיימרת להבין את צרכיי ומשאלותיי. משפחתי שדורשת ללא תמורה ששואבת עד התייבשות, שחולבת עד כאב. הם הולכות. הנכדה צורחת שהיא רוצה הבייתה, שהיא רוצה לראות את הוידאו שלה בבית. הבת בוכה שאין לה כוח, מבקשת עזרה ואני בגבי אליהן ממשיכה עם החצילים בידי ואיתה במחשבותיי. ציידתי אותן במטעמים שהספקתי להכין ונפרדתי לשלום. רואה את גבן המתרחק במורדות המדרגות, יורדות מטה, יורדות מלבי ומשחררות מקום בשבילה להכנס. טלפון. קולה הרך מבטא את שמי כמנגינה. קולי מתרכך לשמע קולה, כל גופי מתרכך כאשר דמיוני צייר לי אותה בקווים רכים. היא מוסרת שנוסעת למשפחתה לשבוע, שלא תהיי לצידי, שאחסר לה, אך נכדייה לוחצים עליה להגיע וילדיה באים לקחתה ואינה רוצה לאכזב. אמרתי לה שאף פעם אינה מאכזבת למרות שבלבי הרגשתי ננטשת. היא נוסעת ומפליגה אל האושר בעוד שאני נוטרת עם המאפרה. עם השחור והאפר המתכלה. פתאום מבקשת ממני שאולי אבוא איתה, שנוכל להיות שבוע יחד ולבלות. צחקתי במרירות, ומי יסיים את המוסקה? היא לא הבינה. לא רציתי לעייף בהסברים שהמוסקה היא חיי ועליי לסיים אותם עם זה שטרח לבחור את החצילים. היא שאלה אם הכל בסדר איתי, כי נשמעתי לה מעט..ולא סיימה את המשפט. ניסיתי להשלים, מטורפת? שוב שאלה לשלומי, דאגה. הרגעתי אותה מדיבורי הלא מובן, איחלתי לה נסיעה טובה ושבתי למטבח. כאן, אני מרגישה שזקוקים לי, כאן אני מרגישה שיש לי תפקיד. אבל הוא קטן ואין בי כוחות למלא אותו. סידרתי בתבנית את המרכיבים והכנסתי לתנור. הרגשתי שעייפתי וניגשתי לחדר השינה. המיטה שלי, המיטה שלנו מקומטת מעדות הלילה במחיצתו של הבעל. מאיפה יש לו את הכוחות להתישני בכל לילה ולמה? הוא אינו רואה את הדמעות המצבצות בכל פעם שרוכב מעליי, בכל פעם שמתעקש לפרוץ את דלתי שנשארת סגורה במשך שנים. זעתו ואנחותיו גורמות בי גועל ובכל לילה מקווה שלא יעמוד לו הכוח ושיעזבני. לעתים מנסה לחמוק, מבין אצבעותיו הכואבות, אך הוא תופס. ונחירותיו, נחירות רצון גורמות לי נדודי שינה ורק היא שמופיעה בין לבין משחררת ממני חיוך מדושן וכך אני נרדמת. סידרתי את המיטה ונשכבתי. בחלומי היינו יחד, היא ואני, לבד בעולם. היא נוגעת בי ברכות, היא נותנת לי להיות מעליה ולהרגיש. שדיה מזדקרים במגעי וחיוכה מלטף את כולי. נזכרתי במוסקה בתנור ורציתי לקום, אך לא הצלחתי. כמו שיר קופץ נותרנו יחד אני והיא במעגל שאין לשחררו. היא שלחה ידה אליי ואמרה לי, בואי. אמרה, עזבי אותם, הם יסתדרו, כעת זה תורנו. רציתי להוציא את המוסקה, כדי שלא תישרף, אבל היא משכה אותי. ברקע נדמה היה ששמעתי את קולו של הבעל צועק אל מישהו שיצילו אותי, שאינו יכול לחיות בלעדיי, צועק לי שהמוסקה נשרפה, שלא אלך. לראשונה חשבתי שיכולה לבחור בינה לבינו והבחירה הייתה קלה, כאן במקום הזה, במיטה הזאת, בחיים האלו שאינם.
מוסקה שוב אני במטבח, מוקפת במצרכים, מוקפת בניחוחות ומטעמים שיודעת כי יבואו על סיומם בעוד שעות ספורות. כל יום, אחרי שמנחה את הבעל מה לקנות ועל מה לשים את הדגשים, לובשת את סינרי ומתחילה במלאכה. בכל שבוע הוא רוטן, על הדקויות שמכריכה אותו לעבור על מנת שלא יהיו טעויות ולא מכבר הפך מומחה בבחירת ירקות כפלפלים וקישואים ולעולם לא מביא מלון בלי לבדוק את ריחו ואבטיח בלי לשמוע את צלילו. היום היה תורם של החצילים, הוא ביקש מוסקה. אמר שכבר זמן רב לא הכנתי, אמר שיודע איך לבחור את החצילים, שלא יהיו כבדים ושיהיו שחורים, שלא אדאג הוא יבחר אותם בקפידה. התרצתי, מבקשת לעצמי זמן נוסף במטבח בלעדיו. מוצאת לי בכל יום את המפלט משאלותיו הבלתי פוסקות על מהותי והזמן שאני מבלה מחוץ לבית ומה כבר יש בידי לעשות כל-כך הרבה זמן בחוץ, שהרי לעבוד, איני עובדת וכל משאלותיי מתגשמות, אז מה כן מחפשת אני בחוץ, הוא אינו מבין. אני מגלגלת בנשמתי את המונח שבחר לו 'כל משאלותיי', האמנם? מה הוא יודע על משאלותיי. כבר עשרים שנה הוא חושב שבכך שהולך לעבודתו חוזר אל מול הטלוויזיה, עורך קניות לפי הרישמות וההוראות שלי, מזיין אותי תחת ההגדרה של חיי אישות ואהבה ובכך הוא מכיר אותי ואת משאלותיי, או את כולן כפי שציין. המטבח הוא המפלט, הוא המקום בו הידיים עסוקות והמוח נופש, הוא המקום בו אני חולמת עליה, בו לבעל אין כל דריסת רגל למעט קפה הבוץ והסיגריה שהוא מתיישב בכל בוקר להכין לו בטרם יוצא לעבוד למען בייתו, למען אשתו, למען עצמו. בכל בוקר כוס הקפה מתנוססת בקול תרועה בכיור ומאפרת הסגריות, עדות מאפירה לנוכחותו בחיי מתנוססת על השולחן, מאיימת בנוכחותה על רצוני לברוח. דפיקה בדלת מקפיצה אותי. הצצה חטופה בעיינית מגלה את הבת והנכדה. הן שואטות פנימה אל הבית. הבת רוטנת כהרגלה על חייה הקשים, על בעלה שאינו בנמצא אף פעם כשצריך אותו ועל ביתה שקשה לה לגידול, שאינה בנויה לאמהות. כאילו שהיתה בנויה אי פעם למשהו, תוהה אני. כל-כך דומה לאביה, אולי בשל כך מעולם לא היינו קרובות. כל-כך קשה לשאת את פרצופו בדמותה של בתי, כאילו נדונתי לעולם לא להיות מאושרת. הנכדה רוטנת כאימה וממשיכה את שושלת הבעל-בת. הצעתי להן לאכול ממה שהספיק להיות מוכן, אך הן ממשיכות לרטון, כל אחת בתורה ככלי נגינה מקולקל. המשכתי בניקיון החצילים, בגבי אליהן, ממלמלת משהו שיסתדרו לבד, הרי אינן זרות בביתנו ושהבעל יחזור בקרוב, שיחכו. כשקולות חריקה מאחורי ובעבוע העגבניות בסיר על האש, ראשי נופש אליה. אל האחת שרציתי לי בחיי, שעדיין רוצה, שפוחדת להודות בגילי המופלג, כמה אומללים הם חיי במחיצת משפחתי שאינה יודעת עליי כלום ומתיימרת להבין את צרכיי ומשאלותיי. משפחתי שדורשת ללא תמורה ששואבת עד התייבשות, שחולבת עד כאב. הם הולכות. הנכדה צורחת שהיא רוצה הבייתה, שהיא רוצה לראות את הוידאו שלה בבית. הבת בוכה שאין לה כוח, מבקשת עזרה ואני בגבי אליהן ממשיכה עם החצילים בידי ואיתה במחשבותיי. ציידתי אותן במטעמים שהספקתי להכין ונפרדתי לשלום. רואה את גבן המתרחק במורדות המדרגות, יורדות מטה, יורדות מלבי ומשחררות מקום בשבילה להכנס. טלפון. קולה הרך מבטא את שמי כמנגינה. קולי מתרכך לשמע קולה, כל גופי מתרכך כאשר דמיוני צייר לי אותה בקווים רכים. היא מוסרת שנוסעת למשפחתה לשבוע, שלא תהיי לצידי, שאחסר לה, אך נכדייה לוחצים עליה להגיע וילדיה באים לקחתה ואינה רוצה לאכזב. אמרתי לה שאף פעם אינה מאכזבת למרות שבלבי הרגשתי ננטשת. היא נוסעת ומפליגה אל האושר בעוד שאני נוטרת עם המאפרה. עם השחור והאפר המתכלה. פתאום מבקשת ממני שאולי אבוא איתה, שנוכל להיות שבוע יחד ולבלות. צחקתי במרירות, ומי יסיים את המוסקה? היא לא הבינה. לא רציתי לעייף בהסברים שהמוסקה היא חיי ועליי לסיים אותם עם זה שטרח לבחור את החצילים. היא שאלה אם הכל בסדר איתי, כי נשמעתי לה מעט..ולא סיימה את המשפט. ניסיתי להשלים, מטורפת? שוב שאלה לשלומי, דאגה. הרגעתי אותה מדיבורי הלא מובן, איחלתי לה נסיעה טובה ושבתי למטבח. כאן, אני מרגישה שזקוקים לי, כאן אני מרגישה שיש לי תפקיד. אבל הוא קטן ואין בי כוחות למלא אותו. סידרתי בתבנית את המרכיבים והכנסתי לתנור. הרגשתי שעייפתי וניגשתי לחדר השינה. המיטה שלי, המיטה שלנו מקומטת מעדות הלילה במחיצתו של הבעל. מאיפה יש לו את הכוחות להתישני בכל לילה ולמה? הוא אינו רואה את הדמעות המצבצות בכל פעם שרוכב מעליי, בכל פעם שמתעקש לפרוץ את דלתי שנשארת סגורה במשך שנים. זעתו ואנחותיו גורמות בי גועל ובכל לילה מקווה שלא יעמוד לו הכוח ושיעזבני. לעתים מנסה לחמוק, מבין אצבעותיו הכואבות, אך הוא תופס. ונחירותיו, נחירות רצון גורמות לי נדודי שינה ורק היא שמופיעה בין לבין משחררת ממני חיוך מדושן וכך אני נרדמת. סידרתי את המיטה ונשכבתי. בחלומי היינו יחד, היא ואני, לבד בעולם. היא נוגעת בי ברכות, היא נותנת לי להיות מעליה ולהרגיש. שדיה מזדקרים במגעי וחיוכה מלטף את כולי. נזכרתי במוסקה בתנור ורציתי לקום, אך לא הצלחתי. כמו שיר קופץ נותרנו יחד אני והיא במעגל שאין לשחררו. היא שלחה ידה אליי ואמרה לי, בואי. אמרה, עזבי אותם, הם יסתדרו, כעת זה תורנו. רציתי להוציא את המוסקה, כדי שלא תישרף, אבל היא משכה אותי. ברקע נדמה היה ששמעתי את קולו של הבעל צועק אל מישהו שיצילו אותי, שאינו יכול לחיות בלעדיי, צועק לי שהמוסקה נשרפה, שלא אלך. לראשונה חשבתי שיכולה לבחור בינה לבינו והבחירה הייתה קלה, כאן במקום הזה, במיטה הזאת, בחיים האלו שאינם.