מונולוג חדש...
נא לא להפריע, שקט, סבלנות, רק רגע: הנעליים השחורות של אבא טלפון צלצל, אני ישבתי על המרפסת, מעשנת עוד חפיסה של סיגריות, מתבוננת בשמיים ושומעת את האחים הקטנים שלי משחקים בסלון, עם הנעליים של אבא. אמא צועקת-'זה בשבילך!' אני רצה יחפה לחדר ולוקחת את הטלפון מאמא, 'הלו מי זה?' אמא מסתכלת עליי ומביטה שוב אל הנעליים השחורות של אבא, אותן נעליים שהוא היה נועל כל יום, נועל כל יום לעבודה את אותן נעליים שחורות, כל ערב הוא היה מצחצח אותן חזק חזק, אף פעם לא היה עליהן סימן של שיפשוף. 'אני לא יכולה לדבר כרגע, נדבר כשאחזור לפנימייה' ניתקתי את הטלפון. אמא ממשיכה להביט בי, 'זו לא אני, אני אומרת לך!!! לא אני הרגתי אותו! תלכי ותחפשי את האשמים! זה לא אני, זה לא אני!' היא יוצאת מהחדר ומתחילה לבכות, אני יוצאת אל המרפסת שפעם אבא היה יושב בה, ומצחצח את הנעליים השחורות. אני מסתכלת על הסגריה שביד שלי, 'זה לא אני!!! אני אומרת לכם זה לא אני!!!' זרקתי את הסגריה, שרפתי את החפיסה, זה באשמתך אתה יודע, לא היית צריך לצעוק עליי כ"כ. באותו לילה שאבא צעק עליי כ"כ, זה היה בגלל שביקשתי ממנו שיקנה לי עוד, עוד חפיסה של סיגריות, הוא התחיל להשתולל כרגיל על זה שנערה בגילי לא צריכה לעשן, ושצריך לשלוח אותי לפנימייה. הוא בסוף נסע לקנות לי סיגריות, עם נעליים אחרות, והוא לא חזר. אמא אמרה שמשאית התנגשה בו בדרך. אחרי שהוא מת, שלחו אותי לפנימייה, כמו שהוא רצה, אני חוזרת הבייתה פעם בשבועיים, אם אפשר לקרוא לזה עדיין בית, יש פה רק את אמא, האחים הקטנים, והנעליים השחורות של אבא.
נא לא להפריע, שקט, סבלנות, רק רגע: הנעליים השחורות של אבא טלפון צלצל, אני ישבתי על המרפסת, מעשנת עוד חפיסה של סיגריות, מתבוננת בשמיים ושומעת את האחים הקטנים שלי משחקים בסלון, עם הנעליים של אבא. אמא צועקת-'זה בשבילך!' אני רצה יחפה לחדר ולוקחת את הטלפון מאמא, 'הלו מי זה?' אמא מסתכלת עליי ומביטה שוב אל הנעליים השחורות של אבא, אותן נעליים שהוא היה נועל כל יום, נועל כל יום לעבודה את אותן נעליים שחורות, כל ערב הוא היה מצחצח אותן חזק חזק, אף פעם לא היה עליהן סימן של שיפשוף. 'אני לא יכולה לדבר כרגע, נדבר כשאחזור לפנימייה' ניתקתי את הטלפון. אמא ממשיכה להביט בי, 'זו לא אני, אני אומרת לך!!! לא אני הרגתי אותו! תלכי ותחפשי את האשמים! זה לא אני, זה לא אני!' היא יוצאת מהחדר ומתחילה לבכות, אני יוצאת אל המרפסת שפעם אבא היה יושב בה, ומצחצח את הנעליים השחורות. אני מסתכלת על הסגריה שביד שלי, 'זה לא אני!!! אני אומרת לכם זה לא אני!!!' זרקתי את הסגריה, שרפתי את החפיסה, זה באשמתך אתה יודע, לא היית צריך לצעוק עליי כ"כ. באותו לילה שאבא צעק עליי כ"כ, זה היה בגלל שביקשתי ממנו שיקנה לי עוד, עוד חפיסה של סיגריות, הוא התחיל להשתולל כרגיל על זה שנערה בגילי לא צריכה לעשן, ושצריך לשלוח אותי לפנימייה. הוא בסוף נסע לקנות לי סיגריות, עם נעליים אחרות, והוא לא חזר. אמא אמרה שמשאית התנגשה בו בדרך. אחרי שהוא מת, שלחו אותי לפנימייה, כמו שהוא רצה, אני חוזרת הבייתה פעם בשבועיים, אם אפשר לקרוא לזה עדיין בית, יש פה רק את אמא, האחים הקטנים, והנעליים השחורות של אבא.
