פושע מחשבתי
New member
מולדת אהובה, עורי!
ראו, בן גוריון, אשכול, גולדה, בגין, שמיר לא ראו בתפקידם ``ראש הממשלה`` חזות הכל. אלא כלי דרכו יוכלו כל אחד על פי דרכו או הבנתו, להועיל למדינת ישראל. ``צו התנועה`` קראו לתפקיד, ונכנסו אליו בהכנעה ומשימת קודש. ברור שהם ``נהנו`` מהכבוד שבתפקיד ומההדר שבתואר. אבל אם התואר היה מתנגש בטובת ישראל, כל אחד מהם היה מוכן להסיר את התואר מעל עצמו ללא פקפוק וללא היסוס קל שבקלים. האזרח, גם מי שחלק על דעתם, ידע ששם יושבים אנשים שטובת המדינה קודמת בעינם לטובת עצמם. מעולם לא נטען שראש הממשלה מפקיר את טובת ישראל. היו וויכוחים אם כן לצאת לקרב או לא להחזיק בשטח שתפסו בקרב, אבל לא היה צל שספק שגם מי שמוכן לתוכנית החלוקה או מוכן להחזיר את שארם אל שייך או מוכן לסגת מחצי האי סיני, עושה זאת שלא על מנת לשמור ולהאדיר את כיסאו אלא מתוך שיקול עניני פרטני ונאמנות טוטאלית לטובת עם ישראל. הימים הללו חלפו, והראשון שסימן את המפנה הנו מיודענו בנימין נתניהו וכעת מחרה ומחזיק אחריו מיסטר אהוד ברק. האדונים הנכבדים הללו, שוקלים את החלטותיהם ומדיניותם רק במסגרת שיקול דעת אחד בלבד והוא ``ההישרדות``. אם במקרה ההישרדות עולה בקנה אחד עם טובת העם, ``מה טוב ומה נעים``, אך אם ההישרדות לדידם תתבצע דווקא בתוכניות שיש בהם הרס האחדות, סיכון הגבולות, העמדה בספק את עצם קיומינו ויכולת עמידתנו העתידית, עדיין ההישרדות אישית על כסא ראשות הממשלה תכריע את הכף. ``ואחריהם המבול``. התופעה נולדה בחיקוי מדויק למצב בארה``ב, שם אכן המועמדים פועלים על בסיס נטו של תפיסת התפקיד הרם. לכן משם באה השיטה של הבחירה הישירה. המועמד במשך חודשים רבים ובים של כספים בונה אט אט את הכסא שעליו הוא אמור לשבת. זו הפכה נחלתו האישית הפרטית הוא לא יוותר עליה תמורת טובתם של אף אחד בעולם כולל טובת עמו. אלא שהבדל תהומי מבדיל בין אמריקה לישראל. שם ההבדלים בין המועמדים אינם מעמידים בסכנה את קיומם הפיזי של האמריקאים, כל ההבדלים הם ניואנסים של שיטות שלטון ותווי מוסר עממיים. ``כן הפלות או לא הפלות`` - ``כן מסים או פחות מסים`` ``כן התערבות מסיבית כשוטר העולם או בדלנות``. וכדומה. אף מועמד לא נדרש להכנסת אמריקה לסכנת קיום כעם וכריבון על השטח. בעוד שכאן, הבאת החיזבאללה לפאתי הישובים או בניית מדינה עוינת על גבולות הקו הירוק, גם אם הם נותנים שקט תקופתי זמני וארעי, הם מעמידים בספק קיום את עצם קיומנו כעם וכריבון ארץ ישראל בעתיד הקרוב. לכן, אם בפסגת השלטון יושבת גולדה או בגין, אתה עדיין מאמין שראש הממשלה שהחליט על נסיגה עושה זאת בהכרה אישית עמוקה שבכך הוא מועיל עתידית לעם היושב בציון. אך כשראש הממשלה שמוותר על שטחי ארץ ומסכן את עתיד קיומנו, הוא ראש ממשלה שמחפש רק איך ``לשרוד`` ולהציל את תפקידו בכל מחיר ללא אחריות היסטורית עתידית לעם ישראל, אתה חש שאתה ועמך נכנסים לסכנת קיום במחיר טובתו הפרטית שאיפותיו האנוכיות של המנהיג. ואם יש לך ספיקות, הנה באות ההכרזות של ראש הממשלה על ריסוק שארית האחדות שעוד קיימת כאן בין דתיים בעלי אורך רוח כמו מפלגת ``מימד`` והרב השר העומד בראשה ובין ראש הממשלה שמחליט ``אם לא משחקים, שוברים את הכלים``, אולי כך אוכל לשרוד ואחרי המבול !
ראו, בן גוריון, אשכול, גולדה, בגין, שמיר לא ראו בתפקידם ``ראש הממשלה`` חזות הכל. אלא כלי דרכו יוכלו כל אחד על פי דרכו או הבנתו, להועיל למדינת ישראל. ``צו התנועה`` קראו לתפקיד, ונכנסו אליו בהכנעה ומשימת קודש. ברור שהם ``נהנו`` מהכבוד שבתפקיד ומההדר שבתואר. אבל אם התואר היה מתנגש בטובת ישראל, כל אחד מהם היה מוכן להסיר את התואר מעל עצמו ללא פקפוק וללא היסוס קל שבקלים. האזרח, גם מי שחלק על דעתם, ידע ששם יושבים אנשים שטובת המדינה קודמת בעינם לטובת עצמם. מעולם לא נטען שראש הממשלה מפקיר את טובת ישראל. היו וויכוחים אם כן לצאת לקרב או לא להחזיק בשטח שתפסו בקרב, אבל לא היה צל שספק שגם מי שמוכן לתוכנית החלוקה או מוכן להחזיר את שארם אל שייך או מוכן לסגת מחצי האי סיני, עושה זאת שלא על מנת לשמור ולהאדיר את כיסאו אלא מתוך שיקול עניני פרטני ונאמנות טוטאלית לטובת עם ישראל. הימים הללו חלפו, והראשון שסימן את המפנה הנו מיודענו בנימין נתניהו וכעת מחרה ומחזיק אחריו מיסטר אהוד ברק. האדונים הנכבדים הללו, שוקלים את החלטותיהם ומדיניותם רק במסגרת שיקול דעת אחד בלבד והוא ``ההישרדות``. אם במקרה ההישרדות עולה בקנה אחד עם טובת העם, ``מה טוב ומה נעים``, אך אם ההישרדות לדידם תתבצע דווקא בתוכניות שיש בהם הרס האחדות, סיכון הגבולות, העמדה בספק את עצם קיומינו ויכולת עמידתנו העתידית, עדיין ההישרדות אישית על כסא ראשות הממשלה תכריע את הכף. ``ואחריהם המבול``. התופעה נולדה בחיקוי מדויק למצב בארה``ב, שם אכן המועמדים פועלים על בסיס נטו של תפיסת התפקיד הרם. לכן משם באה השיטה של הבחירה הישירה. המועמד במשך חודשים רבים ובים של כספים בונה אט אט את הכסא שעליו הוא אמור לשבת. זו הפכה נחלתו האישית הפרטית הוא לא יוותר עליה תמורת טובתם של אף אחד בעולם כולל טובת עמו. אלא שהבדל תהומי מבדיל בין אמריקה לישראל. שם ההבדלים בין המועמדים אינם מעמידים בסכנה את קיומם הפיזי של האמריקאים, כל ההבדלים הם ניואנסים של שיטות שלטון ותווי מוסר עממיים. ``כן הפלות או לא הפלות`` - ``כן מסים או פחות מסים`` ``כן התערבות מסיבית כשוטר העולם או בדלנות``. וכדומה. אף מועמד לא נדרש להכנסת אמריקה לסכנת קיום כעם וכריבון על השטח. בעוד שכאן, הבאת החיזבאללה לפאתי הישובים או בניית מדינה עוינת על גבולות הקו הירוק, גם אם הם נותנים שקט תקופתי זמני וארעי, הם מעמידים בספק קיום את עצם קיומנו כעם וכריבון ארץ ישראל בעתיד הקרוב. לכן, אם בפסגת השלטון יושבת גולדה או בגין, אתה עדיין מאמין שראש הממשלה שהחליט על נסיגה עושה זאת בהכרה אישית עמוקה שבכך הוא מועיל עתידית לעם היושב בציון. אך כשראש הממשלה שמוותר על שטחי ארץ ומסכן את עתיד קיומנו, הוא ראש ממשלה שמחפש רק איך ``לשרוד`` ולהציל את תפקידו בכל מחיר ללא אחריות היסטורית עתידית לעם ישראל, אתה חש שאתה ועמך נכנסים לסכנת קיום במחיר טובתו הפרטית שאיפותיו האנוכיות של המנהיג. ואם יש לך ספיקות, הנה באות ההכרזות של ראש הממשלה על ריסוק שארית האחדות שעוד קיימת כאן בין דתיים בעלי אורך רוח כמו מפלגת ``מימד`` והרב השר העומד בראשה ובין ראש הממשלה שמחליט ``אם לא משחקים, שוברים את הכלים``, אולי כך אוכל לשרוד ואחרי המבול !
