זה משפט שרלוונטי לסיטואציות מסוימות
זה לא כלל גורף. יש מצבים שבהם נכון לקיים "מוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים". למשל מצב שאנשים לא ישמעו לדברי תורה הן משום שהם רחוקים מדרך זו והיא זרה להם, והן משום שהם מסרבים לקבלה עליהם - במצב כזה לא נכון להורות להם את השגיאות שלהם, משום שעדיף שמה שהם לא יודעים - שלא יזידו בו (כאשר רואים שבמה שהם יודעים הם בלאו הכי מזידים, אז בשביל מה להוסיף להם חטאים נוספים?). לכן אם סביר לך שאדם לא ישמע לתוכחתך - עדיף לא להוכיחו. מה שכתוב הוכח תוכח, זה על מי שמקבל תוכחה, ובכלל - בדור הזה כמעט אין מי שראוי להוכיח, אז אין טעם להוכיח (בעיקר מי שלא שומר מצוות, או מי שפושר בשמירת מצוות - אפילו אם הוא חרדי). אבל אם הוא מכרך, והוא שומע לך, ואתה יכול להוכיחו בדרכי נועם ובמתק לשון - זה נחשב שהוא שומע לתוכחתך, ואפשר להוכיח. אדם שאינו רוצה להזיד, ראוי שילמד את ההלכות גם אם לא יקיימן ולא יקבל עליו אותן עדיין, כי הוא אינו מוכן להן נפשית. זה לא נקרא שהוא מזיד, למרות שהוא יודע את ההלכה ולא מקיימה, כי הוא מתעתד לקיימה ברגע שיתחזק ויהיה מוכן נפשית. לכן מי שבתהליך חזרה בתשובה יכול ללמוד וטוב שילמד, גם מה שעדיין לא מקיים ולא יקבל על עצמו בעתיד הקרוב.
