מוזרויות
וואו. לא ייאמן שכל כך מהר חלפו להם שבועיים בלי אינטרנט, אבל הנה הגענו למעמד החגיגי הזה, השבת הראשונה שלי בבית. אז איך היה? בעיקר מוזר. מוזר לי לקום כל בוקר בחמש בבוקר ועוד לפני שרוחצים פנים או מספיקים לפהק צריך לצאת בכפור הגדול של הצפון לפרוק נשקים. מוזר לי לחלוק את הרגעים הכי אינטימיים של מקלחת, שירותים, שינה ועוד מעשים נורא שוליים שבדרך כלל עושים לבד עם עוד שבעים אנשים זרים שאני בכלל לא מכיר. מוזר לי לעמוד בשלשות ולצעוק כן המפקדת, מוזר לי לאכול רק חלבה ולחם חמישה ימים ברציפות, מוזר לי לגנוב חמש דקות מזמן הארוחה בשביל לעשן סיגריה במסתור הקטן שלי, מוזר לי לקרוא עיתון יומי באחת עשרה בלילה, ולא להגיד סליחה-תודה-בבקשה לאף אחד, ולישון על פיסת פלדה שאתה ממציא לה בסופו של דבר שם (אמה, על שם האם 16). מוזר לי לרחוץ ידיים רק פעמיים ביום, ולדבר עם אבא ואימא אחת לשלושה ימים, ולשבת בלי לעשות כלום רק פעם בשבוע (שבת, אתם יודעים). מוזר לי לא לכתוב כלום במשך שבועיים, מוזר לי ללבוש כל הזמן את אותו צבע מגביל, מוזר לי לא לדסקס עם אף אחד על כמה שהמ"מ הדרוזי חתיך, מוזר לי להתגעגע נורא למקלחת בבית ולאוכל של אימא ולחברים מהאינטרנט ומבכלל. מוזר לי לעשות טירונות. קשה וכיף ביחד. אתה שמח לחזור הביתה ומצד שני אתה לא רוצה להפסיק את המשחק. פתאום נורא חשובות לך מניין השניות שיש בדקה וכמות השינה שאפשר לדחוס לעשר דקות. פתאום נורא מרגש אותך לקבל מכתב מאחיך ומעציב אותך כשמי שישן מולך באוהל יורד לחמישים כפיפות בטן. פתאום לא חשוב לך כמה פרקים של אוז החמצת, ושלא קראת היום שוב פעם את העיתון, וכן חשוב לך שהפקידה הפלוגתית שמה את ידה על הכתף שלך, ושסמל המשמעת זוכר את שמך (לטובה, כמובן). ומוזר שפתאום אתה לא מרוכז בעצמך אלא במוסד צבאי, ואתה חושב אחרת, ומדבר אחרת, ונראה אחרת. מוזר לי להיות כאן ולכתוב סופסוף את כל הדברים האלה. מוזר לי לאהוב אותכם ולהתגעגע. אבל, כנראה, טוב לי שמוזר... מקווה לכתוב שוב בקרוב, עמרי
וואו. לא ייאמן שכל כך מהר חלפו להם שבועיים בלי אינטרנט, אבל הנה הגענו למעמד החגיגי הזה, השבת הראשונה שלי בבית. אז איך היה? בעיקר מוזר. מוזר לי לקום כל בוקר בחמש בבוקר ועוד לפני שרוחצים פנים או מספיקים לפהק צריך לצאת בכפור הגדול של הצפון לפרוק נשקים. מוזר לי לחלוק את הרגעים הכי אינטימיים של מקלחת, שירותים, שינה ועוד מעשים נורא שוליים שבדרך כלל עושים לבד עם עוד שבעים אנשים זרים שאני בכלל לא מכיר. מוזר לי לעמוד בשלשות ולצעוק כן המפקדת, מוזר לי לאכול רק חלבה ולחם חמישה ימים ברציפות, מוזר לי לגנוב חמש דקות מזמן הארוחה בשביל לעשן סיגריה במסתור הקטן שלי, מוזר לי לקרוא עיתון יומי באחת עשרה בלילה, ולא להגיד סליחה-תודה-בבקשה לאף אחד, ולישון על פיסת פלדה שאתה ממציא לה בסופו של דבר שם (אמה, על שם האם 16). מוזר לי לרחוץ ידיים רק פעמיים ביום, ולדבר עם אבא ואימא אחת לשלושה ימים, ולשבת בלי לעשות כלום רק פעם בשבוע (שבת, אתם יודעים). מוזר לי לא לכתוב כלום במשך שבועיים, מוזר לי ללבוש כל הזמן את אותו צבע מגביל, מוזר לי לא לדסקס עם אף אחד על כמה שהמ"מ הדרוזי חתיך, מוזר לי להתגעגע נורא למקלחת בבית ולאוכל של אימא ולחברים מהאינטרנט ומבכלל. מוזר לי לעשות טירונות. קשה וכיף ביחד. אתה שמח לחזור הביתה ומצד שני אתה לא רוצה להפסיק את המשחק. פתאום נורא חשובות לך מניין השניות שיש בדקה וכמות השינה שאפשר לדחוס לעשר דקות. פתאום נורא מרגש אותך לקבל מכתב מאחיך ומעציב אותך כשמי שישן מולך באוהל יורד לחמישים כפיפות בטן. פתאום לא חשוב לך כמה פרקים של אוז החמצת, ושלא קראת היום שוב פעם את העיתון, וכן חשוב לך שהפקידה הפלוגתית שמה את ידה על הכתף שלך, ושסמל המשמעת זוכר את שמך (לטובה, כמובן). ומוזר שפתאום אתה לא מרוכז בעצמך אלא במוסד צבאי, ואתה חושב אחרת, ומדבר אחרת, ונראה אחרת. מוזר לי להיות כאן ולכתוב סופסוף את כל הדברים האלה. מוזר לי לאהוב אותכם ולהתגעגע. אבל, כנראה, טוב לי שמוזר... מקווה לכתוב שוב בקרוב, עמרי
בברכת קולה + טעמי + במבה ב- 2 לפנות בוקר בשמירה.... :} ס´
