../images/Emo79.gifמוזיקה../images/Emo79.gif
ממש אתמול סיימתי את הספר הנפלא והמומלץ לכל "הסוד" של אנה אנקוויסט. הרבה דברים אהבתי בספר הזה, הרבה דברים נגעו ללבי, אבל פה אני רוצה לדבר על ההיבט של מוזיקה כחלק מתרבות. נדמה לי שכל תרבות שהיא בעולם, המציאה איזשהו סוג של מוזיקה ואיזשהו סוג של כלי נגינה. בחלוקה מסורתית (ואולי אני טועה) אחראיים האפריקאיים על מקצבים וריקודים ואילו המוזיקה האירופאית נחשבת שכלתנית יותר. מה היא המוזיקה של באך אם לא מתימטיקה....
המצב מסובך במיוחד בארצות תפר או בארצות מרובות-לאומים, כמו בארה"ב שבה מקצבים שחורים נכנסו לקלאסיקה ויצרו זן כמעט חדש (גרשווין למשל או דבורז'ק) וגם בארצנו הקטנטונת. ובכל זאת, כשאני קוראת את "הסוד" אני מזהה שמוזיקה קלאסית (כלומר מוזיקה מאירופה מהתקופה שנקראת "קלאסית": בטהובן למשל) היא חלק מאוד מהותי בתרבות. אני מכירה את זה גם מהבית הפרטי שלי. אני לא מכירה את זה ממקומות אחרים. נדמה לי שהדברים או החוויות או העוצמות או המעמקים שאליהם מגיעים דרך המוזיקה הזאת, שונים מאוד מהמקומות שאליהם מגיעים באמצעות ג'אז או מוזיקה מצרית-קלאסית. ברוח הפומו' התרגלתי להתייחס למוזיקה הקלאסית מבית-אבא כעוד אחת מהקלאסיקות המוזיקאליות שנפוצות בעולם, ולכבד את פריד-אל-אטרש באותה מידה שאני מכבדת את שוברט (כלומר, קצת פחות מאשר כאלו שאני ממש אוהבת
). אבל אחרי שקראתי את הספר "הסוד" יש לי הרהורים שניים בענין. נדמה לי שאני מתחילה להבין שבכל תרבות המוזיקה משמשת ככלי להשגת מטרה אחרת. זה יכול להיות ריקוד או מיסטיקה או טקס רוחני או התעלות אינטלקטואלית וכו' וכו'. מה דעתכם בסוגיה ?
ממש אתמול סיימתי את הספר הנפלא והמומלץ לכל "הסוד" של אנה אנקוויסט. הרבה דברים אהבתי בספר הזה, הרבה דברים נגעו ללבי, אבל פה אני רוצה לדבר על ההיבט של מוזיקה כחלק מתרבות. נדמה לי שכל תרבות שהיא בעולם, המציאה איזשהו סוג של מוזיקה ואיזשהו סוג של כלי נגינה. בחלוקה מסורתית (ואולי אני טועה) אחראיים האפריקאיים על מקצבים וריקודים ואילו המוזיקה האירופאית נחשבת שכלתנית יותר. מה היא המוזיקה של באך אם לא מתימטיקה....
