טוב, לא יצא בערב
בשביל זה יש בוקר. פונטיקה על רגל אחת: כל שפה באשר היא מורכבת מ"סט" של הגאים או "צלילים". הסט משתנה משפה לשפה. למרות שבני אדם נולדים עם אותה מערכת דיבור ואותה יכולת להפיק את כל הצלילים האפשריים באמצעות שליטה על האויר שאנו מוציאים דרך הלוע/חיך/אף/שלון/שיניים וכו´, כל השפות בעולם מסתפקות בטווח של בין 25-40 הגהים. תשאלו למה? או! כי אנחנו, בני האדם, לא נעשה משהו מיותר. אם אפשר להעביר את כל המסרים שאנו רוצים עם טווח של 40 הגהים, למה שנדע 200? זה לא יעיל ולא נחוץ. מה שקורה אם כן, כשתינוק נולד אל תוך סביבה שפתית, לפני שהוא יודע מילים הוא לומד את טווחי ההגאים תוך כדי שהוא מתאמן בשליטה על הוצאת האוויר (עם קול ובלי קול, עם עצירה בלי עצירה וכו´). מבחינת התפתחות המוח, יש חלון הזדמנות עד גיל ההתבגרות ללמוד עוד "סטים" של הגאים השייכים לשפה אחרת בשלמותן וללא "מבטא"... אחרי גיל ההתבגרות כל שפה נוספת שנרכשת תשמע "עם מבטא" כלומר הדובר ישתמש בטווח ההגהים שרכש בשפת אמו עבור שפה אחרת שברשותה סט הגהים שונה. ועכשיו למוזיאון: בעברית אין את הקומבינציה VR בסוף מילה. טווח ההגאים שלנו "דורש" V-v-R או V-R-v (כלומר V + תנועה + R או V + R + תנועה). זה כל הסיפור. זה לא אומר ש"כל" הישראלים לא יודעים לבטא LOUVRE, רק אלו שלא ממש מקפידים או לא ממש יכולים לבטא משהו מחוץ לטווח ההגאים המוכר בעברית. הרי יש כאלו שיודעים, לא? שיש להם "שמיעה" לשפות (כלומר יודעים לחקות הגאים שאינם שייכים לסט שלהם). זמרי אופרה למשל יודעים לשיר אופרות שלמות בשפה לא להם ללא מבטא כי מלמדים אותם להפיק את ההגאים הללו בשיעורי דיקציה. אותו הדבר אפשר להגיד על ישראלים שצריכים לבטא TH באנגלית ויוצא להם Z או S או לפעמים F. Togezer במקום together ו- sink במקום think.
