נסחפת עם הגלים
New member
מוות
הארץ הזו רוויה במוות.
כשהייתי צעירה יותר יום הזיכרון לחללי צה"ל היה יום מיוחד וכואב עבורי. הקפדתי להשתתף בטקסים, לשיר שירי יום הזיכרון וכשהפסקתי לשיר עדיין הגעתי לטקסים כל שנה.
כל אחד מכיר את השכול הזה מהבית. לכל אחד היה אח או אבא או דוד או חבר שנפלו. שירי יום הזיכרון סימלו בשבילי ישראליות יותר מהכל.
וכל שנה אני מתרגשת אבל לאט לאט, משנה לשנה, זה מרגיש מעט מלאכותי. מעט ממלכתי מדי. מאולץ. שרים וזוכרים ואומרים מילים יפות ומרגשות, אך משנה לשנה נדמה כי המילים נאמרות במונוטוניות, וההספדים המרגשים הם אותם אלה ששמענו לפני שנה ולפני שנתיים. כאילו מאחסנים את האיגרות במחסן ליום הזיכרון הבא לכשיבוא.
וכל שנה מרגיש כמה מוזלים חייהם של אלו שקיפחו נפשם למען הארץ. והמילים של בזכותם וכו' עקרות מתמיד. והסיבה שלמענה הם הלכו מעורפלת ואפופת תירוצים. כי אם אנחנו באמת כואבים את לכתם בואו נעשה כל מה שאפשר כדי שלא יהיו עוד מלחמות ולא יילקחו עוד חיים. ואם האדמה מקדשת את הנופלים איך זה שבכל מיני עסקאות נונשלנטיות רוצחיהם וטובחיהם משוחררים לחיות חיים מלאים וטובים. כל שנה מתחרטים, מזילים דמעה ממלמלים קלישאות מרגשות כי ככה צריך וככה אומרים. ומשנה לשנה זה מרגיש יותר רחוק, עקר וחסר משמעות.
אנחנו ארץ בפוסט-טראומה ואבל פתולוגי. ממשיכים את החיים היומיומיים השגרתיים לכאורה כשברקע מרחף מלאך המוות. מתמודדים עם הטראומה של הדורות הקודמים, נאלצים למרוד במוסכמות רק כדי לגלות אחר כך שהכל הבל הבלים. ואז אנחנו מתנתקים. כי כלום לא באמת משנה. ותקופות אנחנו נמלאים פטריוטיות, ומוכנים להקדיש את מיטב שנותינו למען המדינה. רק כדי לגלות מאוחר יותר כמה קשה לחיות בה. והאידיאלים הנשגבים מתרסקים בפנינו, כך שלחלקנו לא אכפת לעבור לארץ אחרת. מפתחים פולחן של טיול רווי סמים במזרח כדי לשכוח את ההתבגרות המואצת או המראות הקשים משדה הקרב, חלק סובלים אחר כך מהתמוטטות נפשית. חלק מנסים להמשיך בחיים רגילים כשבמוחם מהדהדים מראות הזוועה, ונקרעים מהצורך להתמודד עם הפער בין יומיומיות אפורה לגיהינום שהם חוו. ולא רק הם הקורבנות. חלק מהנשים צריכות לחיות עם גברים שחונכו בארץ מיליטריסטית ומאצ'ואיסטית, לומדות היררכיה של טראומות. היררכיה של כאבים. לפעמים שותקות כדי לא להיות אגואיסטיות ומפונקות, הרי מי הן בכלל שהן מעזות להתלונן? והן גם מפתחות אופי, ועוטות שריון כדי לשרוד. ולכאורה אנחנו ב-2014, ואנחנו מדינה מפותחת, אבל הקרב לא נשאר בהקשר הצבאי ובשדה ספציפי. הוא מוכלל לכל תחומי חיינו.
הארץ הזו רוויה במוות.
כשהייתי צעירה יותר יום הזיכרון לחללי צה"ל היה יום מיוחד וכואב עבורי. הקפדתי להשתתף בטקסים, לשיר שירי יום הזיכרון וכשהפסקתי לשיר עדיין הגעתי לטקסים כל שנה.
כל אחד מכיר את השכול הזה מהבית. לכל אחד היה אח או אבא או דוד או חבר שנפלו. שירי יום הזיכרון סימלו בשבילי ישראליות יותר מהכל.
וכל שנה אני מתרגשת אבל לאט לאט, משנה לשנה, זה מרגיש מעט מלאכותי. מעט ממלכתי מדי. מאולץ. שרים וזוכרים ואומרים מילים יפות ומרגשות, אך משנה לשנה נדמה כי המילים נאמרות במונוטוניות, וההספדים המרגשים הם אותם אלה ששמענו לפני שנה ולפני שנתיים. כאילו מאחסנים את האיגרות במחסן ליום הזיכרון הבא לכשיבוא.
וכל שנה מרגיש כמה מוזלים חייהם של אלו שקיפחו נפשם למען הארץ. והמילים של בזכותם וכו' עקרות מתמיד. והסיבה שלמענה הם הלכו מעורפלת ואפופת תירוצים. כי אם אנחנו באמת כואבים את לכתם בואו נעשה כל מה שאפשר כדי שלא יהיו עוד מלחמות ולא יילקחו עוד חיים. ואם האדמה מקדשת את הנופלים איך זה שבכל מיני עסקאות נונשלנטיות רוצחיהם וטובחיהם משוחררים לחיות חיים מלאים וטובים. כל שנה מתחרטים, מזילים דמעה ממלמלים קלישאות מרגשות כי ככה צריך וככה אומרים. ומשנה לשנה זה מרגיש יותר רחוק, עקר וחסר משמעות.
אנחנו ארץ בפוסט-טראומה ואבל פתולוגי. ממשיכים את החיים היומיומיים השגרתיים לכאורה כשברקע מרחף מלאך המוות. מתמודדים עם הטראומה של הדורות הקודמים, נאלצים למרוד במוסכמות רק כדי לגלות אחר כך שהכל הבל הבלים. ואז אנחנו מתנתקים. כי כלום לא באמת משנה. ותקופות אנחנו נמלאים פטריוטיות, ומוכנים להקדיש את מיטב שנותינו למען המדינה. רק כדי לגלות מאוחר יותר כמה קשה לחיות בה. והאידיאלים הנשגבים מתרסקים בפנינו, כך שלחלקנו לא אכפת לעבור לארץ אחרת. מפתחים פולחן של טיול רווי סמים במזרח כדי לשכוח את ההתבגרות המואצת או המראות הקשים משדה הקרב, חלק סובלים אחר כך מהתמוטטות נפשית. חלק מנסים להמשיך בחיים רגילים כשבמוחם מהדהדים מראות הזוועה, ונקרעים מהצורך להתמודד עם הפער בין יומיומיות אפורה לגיהינום שהם חוו. ולא רק הם הקורבנות. חלק מהנשים צריכות לחיות עם גברים שחונכו בארץ מיליטריסטית ומאצ'ואיסטית, לומדות היררכיה של טראומות. היררכיה של כאבים. לפעמים שותקות כדי לא להיות אגואיסטיות ומפונקות, הרי מי הן בכלל שהן מעזות להתלונן? והן גם מפתחות אופי, ועוטות שריון כדי לשרוד. ולכאורה אנחנו ב-2014, ואנחנו מדינה מפותחת, אבל הקרב לא נשאר בהקשר הצבאי ובשדה ספציפי. הוא מוכלל לכל תחומי חיינו.