מוות. הגיגים...

[Rebecca_y]

מוות. הגיגים...

אנחנו לא יכולים באמת להפנים את העובדה שמישהו מת, כי אנחנו לא יודעים מה זה ולא מכירים את התחושות הנלוות. אנחנו רק יכולים להשלים עם העובדה שלא נראה את אותו אדם בחיים. רבקה

 

[~דויד~]

נכון

כאשר מישהו מת, אנחנו פשוט לא נראה אותו יותר בעיניים שלנו, אבל זה לא אומר שהוא לא ישנו.

 

[בן טל-שחר]

והנטיה שלנו היא להיות מאוד עצובים

וכואבים במצב כזה. ילד שאיבד את אמו זה דבר קשה מאוד מאוד מאוד. אנחנו לוקחים את זה ללב, כי אנחנו חושבים על עצמנו באותו מצב. אנחנו מרחמים על עצמנו באותו מצב - ומעבירים את הרחמים העצמיים האלה אל הילד. הוא חווה אותם בצורה מעורבת, כי מצב אחד הם נעימים לו, אבל מצב שני הם מחלישים אותו והוא יודע את זה. המוות הוא נחלת כולנו. כולנו נמות, אך לא "כולנו נמות בסוף", כאילו יש סוף, אלא כולנו נמות. כולנו עומדים למות. כולנו עומדים למות!!! וזה אף פעם לא "במוקדם או במאוחר" - זה תמיד במוקדם! בעוד רגע... בעוד שעה... בעוד זמן לא ידוע... לא רב כל כך... ממש ממש לא רב... אנחנו עומדים למות! האם אנחנו קולטים זאת? האם המתים-החיים האלה, אנחנו, יודעים שהם חיים לזמן קצר מאוד? לזמן שאול? השימוש במוות הוא כלי-הכרחי בחייו של לוחם. כלי מרכזי. בלעדיו, דרך הלוחמים כולה מטעה וחיוורת. הוא זה אשר מעצב אותה ומגבש אותה לכלל מערכת הפועלת באמת בתוך החיים שלנו. באהבה, בן