נשים יכולות למול.
- ציפורה, אשת משה, מלה את בנה "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת"
- לשיטת ר' יוחנן במסכת עבודה זרה לומדים שרק יהודים יכולים למול מהפסוק "המול ימול יליד ביתך" (רק הנימול יכול למול), לעומת שיטת רב שלומד זאת מהפסוק "ואתה את בריתי תשמור" (רק אתה, היהודי, את בריתי תשמור), כאשר הגמרא מחפשת נפקא מינה בין השיטות היא מגיעה למסקנה "אלא איכא בינייהו אשה למ"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולמ"ד המול ימול איכא דאשה כמאן דמהילא דמיא" (עבודה זרה, כז.) - דהיינו, לשיטת ר' יוחנן מכיוון שנשים נחשבות מהולות הן גם יכולות למול.
- שולחן ערוך פסק - הכל כשרים למול אפי' עבד אשה וקטן וערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ואם יש ישראל גדול שיודע למול הוא קודם לכלם (וי"א דאשה לא תמול (סמ"ק והגהות מרדכי) וכן נוהגין להדר אחר איש). (יו"ד, סימן רס"ד סעיף א).
- בקהילת ביתא ישראל נהגו שהנשים הן המוהלות ורק אם אין אישה שיודעת למול - גבר מל.
בנוגע לשליחות - ישנם שפוסקים שאין שליחות במילה (כך ניתן להבין מדבריהם של ה'אור זרוע', הש"ך ותוס' רי"ד), והחובה היא רק על האב לדאוג שבנו יהיה מהול - בין אם על ידו, ובין אם על ידי מישהו אחר (קשור להבחנה האם המצווה היא פעולת המילה - צריך למול את הבן, או התוצאה - צריך שהבן יהיה מהול). לפי הבנה זו, על האב להתעסק במילת בנו ולדאוג למוהל הטוב והמוכשר ביותר - בין אם הוא גבר, ובין אם היא אשה.
