מודעות עצמית...

[Think With My Heart]

מודעות עצמית...../images/Emo185.gif

היי אייל,והיי לכולם... אני רציתי לפתוח בנושא שיש לי משום מה תהיות רבות בכל פעם שהוא עולה בראשי.. מודעות עצמית האם אנחנו שמים לב לעצמנו? לאיך שאנו מתחברים לעצמנו? ובאיזו מידה אנו מקבלים את אשר קיים בנו? אם למשל מישהו מדבר בצורה זו או אחרת, מתנהג התנהגות מסויימת או שונה, עד כמה הוא בעצם מוכן לקבל את עצמו? ולהתעלם ממה שאחרים חושבים? ואם הוא מחליט כן לקבל את עצמו,זה כניראה מתוך ידיעה גם שיש מי שיקבל אותו כמו שהוא ויאהב אותו ויתמוך בו... ומה אם לפעמים גם זה לא קורה? כיצד אדם יכול ללכת עם ביטחון עצמי ולעבוד על עצמו כשליפעמים בעצם הוא לא מקבל תמיכה? וכולנו בני אדם כולנו צריכים חיזוקים... עוד שאלה שהתרידה אותי מתרכזת יותר בבני נוער. הרי ידוע שבדר"כ מנגנון ההגנה שלהם מאוד נמוך וקשה להם יותר להתמודד. גם אם אומרים להם שהם מסוגלים,התהליך עצמו עדיין קשה. והרבה פעמים כשהם יושבים עם פסיכולוג הם לא מתחברים לדבריו. איך אפשר להשפיע עליהם בעצם. האם רק דרך החיים הם יבינו שטעו? האם הכל מתבסס רק על ניסוי וטעיה? אני מודעת לזה שהרוב כן בעצם. אבל אני לא בטוחה שזה הכל... אנא.. אשמח לשמוע תגובות. שלכם THINK.

 

[מגע הקסם1]

ובכן

מודעות עצמית היא בעצם מודעות לעצמנו- הכרת עצמנו. איך מגיעים לזה? אנחנו פשוט לומדים לשים לב לעצמנו, בלי הפסקה, לשים לב למניעים שלנו מה מסתתר מאחורי כל דבר שאנחנו עושים כך שכשאנחנו מוצאים את המקור לכל מיני דברים שאנחנו לא אוהבים בעצמנו- הרבה יותר קל לנו לפתור את הבעיה. זה דורש תרגול תמידי, מתיש לעיתים, אך נעשה קל יותר עם הזמן. חוץ מזה אין בן אדם שטוב יותר לגלות בפניו את כל ה"דפקטים" והיתרונות שבך, כמוך עצמך. אנחנו מתחברים לעצמנו, לא תמיד מקשיבים (אני לקיתי בכך כמה פעמי...) ואנחנו מקבלים את אשר קיים בנו כשאנחנו מרגישים שטוב לנו עם עצמנו, אם לא- אנחנו פועלים לשינוי. רק אנחנו יכולים לשנות את עצמנו. בגלל זה הכוח שלנו הוא עצום. באיזה מידה אנחנו מקבלים את עצמנו? במידה שנאחנו מרשים ונותנים לעצמנו. אין צורך להתעלם ממה שאנשים חושבים, מה שכן אם זה לא תורם פשוט מניחים לזה וממשיכים הלאה. אתמול היה מקרה שהדלת הייתה סגורה בבניין שלי ואז בא אחד והסברנו לו שאנחנו לא יכולים לפתוח את הדלת. אז הוא התחיל לקלל מישהי והיא הגיבה אליו בקללות בחזרה, כששאלנו אותה למה היא אמרה שזה בגלל שהוא התחיל, אז שאלתי אותה "מילא הוא מוציא עלייך ת העצבים, אבל למה שתתני לו את העונג ותתעצבני עליו בחזרה?". קודם כל, אצלי, ההחלטה לקבל את עצמי נובעת מכך שפשוט כשאני מקבלת את עצמי- טוב לי יותר. חוץ מתופעת הלוואי שחברים שלי פתאום מתקשרים אלי ורוצים לראות אותי. הכי חשוב זה קודם אני, כל השאר יבואו כשהם יחושו בשינוי- ואגב כמעט כל החברים שלי מדברים איתי רק בטלפון והם עדיין שמים לב לשינוי. הנה אני לומדת לקבל את עצמי, כשההורים שלי כל הזמן מבקשים ממני להשתפר, וחבריי עד לפני שנה עוד העירו לי הערות. אז למדתי לקבל את עצמי, חוץ מחברה אחת שבאמת קיבלה אותי הרגשתי שיש סביבי סביבה עויינת והפלא ופלא- אין יותר טענות מצד חברים שלי! וההורים שלי מתחילים להודות שאני בסדר (אומנם צריך ללחוץ עליהם מעט...). אז את התמיכה עלינו למצוא בעצמנו- ויש בנו המון אהבה אבל אנחנו לומדים להתעלם ממנה. פשוט מלמדים את עצמנו מחדש שמגיע לנו. בני נוער, ואני עדיין בקטגוריה הזאת, אנחנו זקוקים מאוד לעשות את הטעויות שלנו בעצמנו, אני בחרתי במודע בשיטת ניסוי וטעייה, הדרך היחידה להתמודד היתה לאהוב אותי מספיק בשביל לאפשר לי ללכת בדרך בה בחרתי. אני יודעת שאני וחברות שלי בחרתי בדרך של ניסוי וטעייה. השנים הכי קשות שלנו היו בתיכון, אבל זה מה שרצינו, למרות שלא ידענו בכלל מה רצינו אבל ידענו שאנחנו מחפשים הרבה דברים ואת התשובות היינו חייבים להשיג בעצמנו. עובדה- כמעט כולנו מתחילים להתייצב ורובנו מצאנו כבר חלק מהתשובות. פעם הייתה לי חברה שמאוד אהבתי. גיליתי שהיא לא סבלה אותי כל הזמן שהיינו בקשר. שנתיים. אני זוכרת שחשבתי לעצמי- למה היא לא אמרה לי הרי אהבתי אותה כל כך... עד כדי כך שבאמצעות האהבה העצומה הזאת הייתי מניחה לה ללכת. מגע הקסם

 

[Think With My Heart]

תודה לך..../images/Emo23.gif

 

[איל באש]

זה בסדר שזה לא קורה../images/Emo140.gif

הכל הוא חוויה. אני בטוח שגם ש"זה לא קורה" עדיין יש משהוא שכן קורה שם. נביט אל המקום של מה שיש לנו, מה שכן זז בחיים שלנו. נבן שאף אחד לא רודף אחרינו, ושזה בסדר כמו שעכשיו. נתרכז ברגע הזה ונחווה אותו. נפסיק לברוח מהרגע הזה, נפסיק לנסות ולכסות.