מעשה בשקל 1../images/Emo23.gif
תראו מה שקל אחד יכול לעשות (21.06.05) איך אפשר להתחיל לשפר את עצמנו? הרי אנחנו במצב כל כך גרוע מלכתחילה... "הבאתי לך משהו"... לא בכל יום חוזר בעלי הביתה עם חבילה קטנה צופנת סוד. חבילה כזאת יכולה להקים אפילו אותי, מן הכסא. "מה יש כאן? בושם?!" "תפתחי ותראי" הוא אומר והחיוך מתרחב על פניו. אז אני פותחת. בתוך הנייר המבריק נמצאת קופסת קטיפה. בתוך קופסת הקטיפה מונחת שרשרת דקיקה מזהב. אני מגלגלת אותה על אצבעותיי ותולה בו עינים שואלות. יום הולדת? היה לי כבר. הפעם הבאה תהיה בעוד יותר מחצי שנה. יום נישואין? אני מגרדת את פדחתי. אי שם בפברואר ביום חורפי קפוא. תינוק חדש? עוד מעט יהיה אמנם, אבל עדיין לא. אז מה זה צריך להיות?! "הרגשתי שאת צריכה את זה" אומר הבעל, "בחודשים האחרונים אין לך מרץ לטפח את עצמך. חשבתי שאולי תכשיט חדש יתן לך את ה´פוש´ לעמוד קצת יותר מול המראה ולהרגיש יותר טוב". אני בוחנת שוב את השרשרת. יפה מאוד, אין מה לדבר. אני מניחה את השרשרת בזהירות בארוני. תוך כדי כך אני מבחינה בכפות ידי היבשות, המתקלפות, שאפילו לא מרחתי עליהן קרם ידים. רגע לפני שאני סוגרת את הארון מציצה אלי מן המראה אישה. לפני כמה חודשים, כלומר לפני שתקפו אותי הבחילות והעייפות ומצבי הרוח המדכדכים, אהבתי לעמוד כאן. בקצה המדף עמדו תמיד תכשירי האיפור שלי, שנדחפו עכשיו פנימה לטובת ערימת מגזינים מבולגנת בנושא הריון ולידה. *** למחרת מחליט בעלי להוציא אותי למסעדה. נכון שאין לי סבלנות לבשל, אבל עוד פחות יש לי סבלנות להתכונן ליציאה. "את אוהבת להתלבש, לא? קנינו בגדים חדשים, יפים נורא. את בעצמך בחרת אותם". נכון, אבל כשאני לובשת אותם אני מרגישה כמו פרה שהחליטה להתלבש. אני בוחנת את עצמי במראה ונאלצת לזוז לכאן ולכאן, כדי לראות היכן אני מתחילה והיכן אני נגמרת. אחר כך, כשאני רוצה להתאפר, אני לא רוצה להתאפר. הפנים שלי בגדו בי. הן נעשו מחוטטות כל כך, וכתמים בצבעים משתנים מקשטים אותן. העינים עייפות, השפתיים יבשות, ועל האף צמח לו פצעון ענק שמוציא לי את כל החשק להוציא את האף (ואותו) אי פעם מן הבית. "עזבי שטויות, את נראית מצוין. תזדרזי ונצא". אני מנסה סומק, אבל על הגוונים המשתנים של פני הוא נראה כמו כתם של פורים בצד שמאל, וניסיון כושל של מתבגרת להתאפר בצד ימין. "אני לא הולכת לשום מקום". אני מטיחה את מברשת הסומק לתוך המגירה ונשכבת בחזרה על המיטה. "אולי תענדי את השרשרת החדשה?" הוא מעז, "היא יכולה להוסיף לך מאוד". "להוסיף לי?!" אני צוחקת ובוכה, "אני נראית כל כך גרוע, מה תעלה ומה תוריד לי שרשרת?!..." באותו ערב, כדי לא להיות כפוית טובה, ענדתי את השרשרת ויצאנו. אבל כשחזרתי הביתה הכנסתי את השרשרת לקופסא וזרקתי אותה למעמקי הארון. מה תעזור לי שרשרת, אפילו הכי יפה בעולם, אם כולי מכוערת כמו יונה שחורה?!... *** פעם הבאה שבעלי הציע לי להתלבש (נראה לי שהוא יוזם את הארוע כדי שאוכל להתלבש) ואני חזרתי על המנטרות שלי, בסגנון ´אני כל כך מכוערת עכשיו, ולנסות להתלבש זה פשוט מצחיק וגרוטסקי´ הוא הביט בי במבט אלכסוני, ספק עלי ספק על הדמות שבמראה: "את מזכירה לי אותי" הוא אומר, והמשפט הזה תמיד גורם לי להטות אוזן. "לפני כמה שנים היה לנו אוברדראפט ענק בבנק. את זוכרת?" זכרתי. השקל הנוסף לכיסוי ה´אובר´ הוא לא רק שקל, הוא סמל לזה שאתה מתחיל לנצח אותו. "המשכורות של שנינו בקושי כיסו את הריבית על ה´אובר´. הייתי מיואש". גם את זה זכרתי. ועוד איך. "ואיך יצאנו מזה בסוף, את זוכרת?" דווקא את זה לא הצלחתי לזכור. "בזכות פקיד קטן וחכם בסניף הבנק שלנו. הוא אמר לי ´נכון, האובר גדול, אבל אם תפחד ממנו הוא יהיה עוד יותר גדול. אתה צריך לדעת שאתה שולט על האובר, ולא הוא עליך. אתה יכול לגמור אותו. נכון, זה יקרה לאט לאט אבל בסוף תצליח. עוד שקל ועוד שקל, עוד עבודה צדדית ועוד קצת עזרה מפה ומשם ולאט לאט תנצח אותו. השקל הנוסף לכיסוי ה´אובר´ הוא לא רק שקל, הוא סמל לזה שאתה מתחיל לנצח אותו. אבל אם תגיד ´הוא כל כך גדול, וממילא מה יעלה ומה יוריד בו שקל - תישאר ב´אובר´, תמיד". "אבל אני לא ב´אובר´", ניסיתי להתגונן. "את כן, את ב´אובר´ תדמיתי. את בטוחה שאת נראית רע ולא תצליחי לנצח את המראה שלך, ומה תעלה ומה תוריד שרשרת אחת. אבל זו טעות, כי השרשרת, או הקצת סומק, הם השקל הראשון על ה´אובר´ התדמיתי שלך. אם תוסיפי עוד שקל ועוד שקל תגמרי עם זה. בתחילה שרשרת, אחר כך עיפרון איפור, אחר כך תקני לך עוד איזה בגד, עוד נעל - ולאט לאט, כשתראי שה´חוב´ הולך וקטן ואת נראית יותר ויותר טוב, תהיה לך יותר ויותר מוטיבציה להתמודד איתו. ועכשיו בואי, תנסי". הוא פתח את מגירת האיפור והורה לי לבחור את הצבע שאני אוהבת. אחר כך יצא, מאפשר לי להתמודד לבדי עם הגילוי החדש. בימים הבאים הוא ידע, שאני צריכה עוד כמה דחיפות כדי ליישם את הגילוי הזה. יצאנו יחד וקנינו ליפסטיק חדש. התחלתי להשתמש בליפסטיק, בעידודו. בשבוע שלאחר מכן הוא קבע לי תור לקוסמטיקאית. הלכתי. בשלב הבא (והוא לא היה מהיר כל כך) מצאתי את עצמי מורחת מסכת יופי, מה שתמיד אהבתי לעשות. למחרת גיליתי שהוא צחצח לי את המראה. זה לא קרה ביום, לא בשבועיים, אבל לאט לאט שמתי לב שזה קורה. ה´אובר´ התדמיתי שלי החל לרדת, מצאתי את עצמי עומדת מול המראה ולא משפילה עינים. אפילו מסתכלת פעם ועוד פעם. מה ששקל מסוגל לעשות! *** לפני כמה ימים, ערב ראש השנה, נסענו - בעלי ואני - במונית מקניות הביתה. במושב הקדמי ישב נוסע נוסף, ששוחח עם הנהג על מה שמשוחחים נוסעים עם נהגים. מה זה יעזור לך, הא, תגיד לי?! מעשה טוב אחד הוא כמו... כמו שקל אחד מתוך מיליונים. ראית פעם בנאדם שסוגר את האובר הענק שלו עם שקל?!"... "עוד מעט ראש השנה" אמר הנוסע. "נכון, יום הדין. אנחנו צריכים להשתפר אחי, להיות קצת יותר טובים", ענה לו הנהג. "אה, להיות יותר טובים... להיות יותר טובים..." נאנח הנוסע, "אנחנו כבר שקענו, אחי. תראה את המצב של האנשים היום. כולם גנבים, כולם רמאים, כולם - אתה יודע מה? - רקובים, ככה מהשורש"... במראה ראיתי איך הנהג מהנהן אבל מנסה להמשיך לחשוב חיובי. "אפילו מעשה טוב אחד מקרב אותך לאלוקים. אפילו להעביר זקנה את הכביש, אפילו לחייך לילד". "עזוב. אנחנו כבר לא נהיה טובים אף פעם אחי. אז תעביר זקנה את הכביש פעם אחת, אז תיתן שקל לצדקה פעם אחת, מה זה יעזור לך, הא, תגיד לי?! מעשה טוב אחד הוא כמו... כמו שקל אחד מתוך מיליונים. ראית פעם בנאדם שסוגר את ה´אובר´ הענק שלו עם שקל?!"... הבטתי הצידה, וגיליתי שגם בעלי מביט עלי במבט אלכסוני. כן, אנחנו דווקא ראינו. עוד שקל ועוד שקל באמת יכולים לסגור את האובר. מעשה טוב אחד מביא בעקבותיו מעשה טוב נוסף, כמו שאמרו חז"ל "שכר מצוה - מצוה". אף פעם אל תזלזלו בשקל הראשון, כי הוא החשוב ביותר -כמה שהוא קטן, הוא גורר בעקבותיו את כל השקלים שאחריו. המחשבה כי אין לנו סיכוי להשתנות, עלולה לסכל את ההזדמנות הנפלאה שנותן לנו ראש השנה. אם מישהו מרגיש כי מעשה אחד טוב, התנצלות אחת, בקשת סליחה אחת, לא תועיל דבר - טעות בידו. מעבר לערך העצמי של המעשה הטוב, עצם העשייה מכניסה אותנו להילוך של שיפור עצמי המוביל לעוד ועוד מעשים טובים. חייבים לזכור שכל שינוי גדול מתחיל בצעד אחד קטן.
