מודעות יומית מייל

[עליזה 63]

מודעות יומית מייל

יום רביעי, 13 בדצמבר 2006 האם אתם אמיתיים? האם אתם שמים את כל הקלפים על השולחן או שאתם מסתתרים מאחורי מסכה מחייכת, או איזו גרסה מזויפת שלכם? במידה מסוימת כולנו עושים זאת, שומרים על האני אמיתי שלנו בתוך חומה על מנת שלא ניפגע או נרגיש כאב, אך מצד שני אנו גם מונעים מלהיות פתוחים לקבלת המילוי האמיתי שהאור רוצה לתת לנו. העבודה שלנו עכשיו היא להרוס את האני המזויף. נוכל לעשות זאת רק אם נהיה פגיעים ומוכנים להראות לאנשים לראות את חוסר הביטחון שלנו. דרוש אדם חזק כדי להראות חולשה. פיתחו את לבכם היום. קחו את הסיכון והביעו את דעתכם, אפילו אם זה גורם לכם מבוכה. במיוחד אם זה גורם לכם מבוכה.

 

[עליזה 63]

אמא רשעית

אמהות רשעיות יום אחד כשילדי יהיו בוגרים מספיק להבין את ההגיון שמניע הורה, אני אספר להם, כפי שאימי הרשעית אמרה לי : אני אוהבת אותך מספיק .......לשאול אותך לאן את הולכת, עם מי ובאיזה שעה תגיעי הביתה. אהבתי אותך מספיק בכך ששתקתי ונתתי לך לגלות שהחבר הכי טוב שלך הוא סתם נקניק. אהבתי אותך מספיק כדי לשבת לך על הראש שעתיים, בזמן שניקית את החדר. עבודה שהיתה אמורה לקחת רבע שעה.... אהבתי אותך מספיק בכך שהראיתי לך כעס, אכזבה, דמעות בעיני. ילדים צריכים לדעת שהוריהם אינם מושלמים. אהבתי אותך מספיק כדי לתת לך לקחת אחריות על מעשייך, גם כשהמחיר ששלמת היה כה כבד, שלבי כמעט נקרע בקירבי. אבל הכי הרבה, אהבתי אותך מספיק לומר לא, כשידעתי שתשנאי אותי אח"כ בגלל זה. אלו היו הקרבות הכי קשים, אני שמחה שניצחתי אותם, בגלל שבסוף גם את ניצחת. ויום אחד, כשילדייך יהיו מספיק בוגרים להבין את ההגיון שמניע הורים את תגידי להם: אמי היתה רשעית? אני יודעת שאימי הייתה. לנו היתה את האמא הכי רשעית בעולם, בזמן שבבתים אחרים אכלו ממתקים לארוחת בוקר, אצלנו אכלו קורן פלקס ביצים וטוסטים. בזמן שילדים אחרים שתו קולה ואכלו סופגניה בצהריים, אנחנו חוייבנו לאכול כריכים .. ונחשו מה הכינה לנו אמא בערב, גם זה היה שונה מבתים אחרים. אמא התעקשה לדעת בכל רגע איפה אנחנו, אפשר לחשוב שאנחנו אסירים בחופשה. היא היתה חייבת לדעת מי החברים שלנו ומה אנו עושים איתם. היא התעקשה שאם אמרנו שנעדר לשעה, נעדר לשעה או פחות. התביישנו להודות – אבל היא הפרה בקלות את חוק העסקת הילד בכך שהכריחה אותנו לשטוף כלים , לסדר את המיטה, לבשל, לשאוב את הריצפה, לכבס,לזרוק את הזבל ועוד כל מיני עבודות אכזריות .. אני חושבת שהיא היתה שוכבת בלילה במיטה וחושבת מה עוד היא יכולה לתת לנו לעשות. היא התעקשה תמיד לומר לנו את האמת, את כל האמת ורק את האמת. כשהגענו לגיל הטיפשעשרה היא קראה את מחשבותינו וגידלה עיניים מאחור אז החיים היו ממש קשים. אמא לא נתנה לחברינו לצפצף מלמטה כשהגיעו, הם היו צריכים להגיע לדלת כדי שתוכל לפגוש אותם. כשכולם "יצאו" בגיל 12-13 אנחנו חיכינו עד גיל 16. בגלל אמא הפסדנו הרבה חוויות שילדים אחרים חוו. אף אחד מאיתנו לא נתפס גונב, הורס רכוש של אחרים או מבצע כל פשע אחר. הכל בגללה! עכשיו כשעזבנו את הבית, לכולנו השכלה, אנחנו אנשים ישרים, עושים את כל שביכולתנו להיות הורים מרושעים לילדינו. כמו שאמא הייתה. אני חושבת שהבעיה של העולם הזה הוא שאין מספיק אמהות מרושעות.

 

[עליזה 63]

הלפיד הועבר

קיבלתי במייל ולא יודעת מי המחבר/ת... יש נקודת זמן קסומה בה הילדים הופכים להיות אחראים על המעשים שלהם?... זהו, שיש נקודת זמן מופלאה כאשר ההורים הופכים רק לצופים בחיים של ילדינו ורק מושכים בכתפיים ואומרים: "אלה החיים שלהם". בלי להרגיש כלום?... כאשר הייתי בשנות העשרים שלי, המתנתי בפרוזדור בבית-חולים שהרופאים יתפרו פצע בראשו של בני ושאלתי: "מתי אפסיק לדאוג?", האחות אמרה: "כאשר ייצאו משלב התאונות", אמי חייכה קלות ולא אמרה דבר. כאשר הייתי בשנות ה-30 שלי ישבתי על כיסא קטן בכיתה ושמעתי כיצד אחד מילדיי דיבר ללא הפסקה תוך הפרעה לשיעור, בתזוזה מתמדת. כמעט כאילו קראה את מחשבותיי, המורה אמרה לי: "אל תדאג, כולם עוברים את השלב הזה. אחריו תוכלי להירגע וליהנות מהם", אמי חייכה קלות ולא אמרה כלום. כאשר הייתי בשנות ה-40, העברתי את ימיי בהמתנה שהטלפון יצלצל, שכלי-הרכב יחזרו הביתה, שהדלת תיפתח. חברתי אמרה לי: "אל תדאגי, בעוד מספר שנים תוכלי להפסיק לדאוג, הם כבר יהיו מבוגרים". אמי חייכה קלות ולא אמרה דבר. כאשר הייתי בשנות ה-50 שלי, הייתי עייפה והמשכתי להיות פגיעה. עדיין דאגתי לילדים שלי, אבל כבר נראה קמט חדש על מצחי, כמובן שאי-אפשר היה לעשות כלום לגביו... אמי חייכה קלות ולא אמרה דבר. המשכתי להתעצב בכישלונותיהם , להצטער על דברים שהעציבו אותם ומזדהה איתם באכזבותיהם. חבריי אמרו לי שכאשר ילדיי יתחתנו, אוכל להפסיק לדאוג להם ולחיות את חיי. אני רציתי להאמין להם, אבל נזכרתי בחיוך הקל של אמי ושל הנסיבות בהם הוא צץ. "את חיוורת בתי, את בסדר? משהו מדכא אותך? -האם בהיותנו הורים נדונו לחיים של דאגה? האם הדאגה לילדים נמסרת כמו לפיד מאחד לשני כדי שתאיר את הדרך של החולשות האנושיות והפחד מהלא מוכר? האם הדאגה היא קללה או תכונה עילאית שמעלה אותנו לנקודה הגבוהה היותר בחיי בן-אנוש? יום אחד, אחד מילדיי התרגז מאוד עליי. אמר לי: "איפה היית, מאתמול אני מתקשר ואף אחד לא ענה לי!!!, דאגתי מאוד." ואני רק חייכתי קלות ולא אמרתי דבר. הלפיד נמסר

 

[עליזה 63]

אמא רשעית

אמהות רשעיות יום אחד כשילדי יהיו בוגרים מספיק להבין את ההגיון שמניע הורה, אני אספר להם, כפי שאימי הרשעית אמרה לי : אני אוהבת אותך מספיק .......לשאול אותך לאן את הולכת, עם מי ובאיזה שעה תגיעי הביתה. אהבתי אותך מספיק בכך ששתקתי ונתתי לך לגלות שהחבר הכי טוב שלך הוא סתם נקניק. אהבתי אותך מספיק כדי לשבת לך על הראש שעתיים, בזמן שניקית את החדר. עבודה שהיתה אמורה לקחת רבע שעה.... אהבתי אותך מספיק בכך שהראיתי לך כעס, אכזבה, דמעות בעיני. ילדים צריכים לדעת שהוריהם אינם מושלמים. אהבתי אותך מספיק כדי לתת לך לקחת אחריות על מעשייך, גם כשהמחיר ששלמת היה כה כבד, שלבי כמעט נקרע בקירבי. אבל הכי הרבה, אהבתי אותך מספיק לומר לא, כשידעתי שתשנאי אותי אח"כ בגלל זה. אלו היו הקרבות הכי קשים, אני שמחה שניצחתי אותם, בגלל שבסוף גם את ניצחת. ויום אחד, כשילדייך יהיו מספיק בוגרים להבין את ההגיון שמניע הורים את תגידי להם: אמי היתה רשעית? אני יודעת שאימי הייתה. לנו היתה את האמא הכי רשעית בעולם, בזמן שבבתים אחרים אכלו ממתקים לארוחת בוקר, אצלנו אכלו קורן פלקס ביצים וטוסטים. בזמן שילדים אחרים שתו קולה ואכלו סופגניה בצהריים, אנחנו חוייבנו לאכול כריכים .. ונחשו מה הכינה לנו אמא בערב, גם זה היה שונה מבתים אחרים. אמא התעקשה לדעת בכל רגע איפה אנחנו, אפשר לחשוב שאנחנו אסירים בחופשה. היא היתה חייבת לדעת מי החברים שלנו ומה אנו עושים איתם. היא התעקשה שאם אמרנו שנעדר לשעה, נעדר לשעה או פחות. התביישנו להודות – אבל היא הפרה בקלות את חוק העסקת הילד בכך שהכריחה אותנו לשטוף כלים , לסדר את המיטה, לבשל, לשאוב את הריצפה, לכבס,לזרוק את הזבל ועוד כל מיני עבודות אכזריות .. אני חושבת שהיא היתה שוכבת בלילה במיטה וחושבת מה עוד היא יכולה לתת לנו לעשות. היא התעקשה תמיד לומר לנו את האמת, את כל האמת ורק את האמת. כשהגענו לגיל הטיפשעשרה היא קראה את מחשבותינו וגידלה עיניים מאחור אז החיים היו ממש קשים. אמא לא נתנה לחברינו לצפצף מלמטה כשהגיעו, הם היו צריכים להגיע לדלת כדי שתוכל לפגוש אותם. כשכולם "יצאו" בגיל 12-13 אנחנו חיכינו עד גיל 16. בגלל אמא הפסדנו הרבה חוויות שילדים אחרים חוו. אף אחד מאיתנו לא נתפס גונב, הורס רכוש של אחרים או מבצע כל פשע אחר. הכל בגללה! עכשיו כשעזבנו את הבית, לכולנו השכלה, אנחנו אנשים ישרים, עושים את כל שביכולתנו להיות הורים מרושעים לילדינו. כמו שאמא הייתה. אני חושבת שהבעיה של העולם הזה הוא שאין מספיק אמהות מרושעות.