מודעות בכל רגע

[אבי בכר 2005]

תודה בארס

על ההסבר היפה, למעט העובדה שאני דיברתי על Mindfulness ולא על זכירה עצמית, מכיוון שמעבר למונח זכירה עצמית אני לא ממש מכיר את המהות, האם אתה מוצא הבדל בדברינו? או שאתה מרחיב? לגבי הרגל מותנה וודאי הכוונה לליזכור לעשות זאת ולא להפניית המודעות עצמה לכן הדגשתי שיש כאן מהלך דו שלבי ליזכור במהלך חיי השיגרה שאתה רוצה לתרגל זאת (עצם הזכירה, אותה רוצים להפוך להרגל מותנה) וברגע שזכרת, להפנות את תשומת הלב, להיות מודע (וזה כמובן לא יכול להיות הרגל מותנה) אהבתי את משל הקיפוץ והכנפיים אך חשוב לזכור שמשל כזה שמצביע על כך שהתירגול עכשיו משרת מטרה עתידית ("להיות מואר") יש בו מכשלה לא קטנה. מה שאתה מחפש לא נמצא במקום אחר או בזמן אחר, את ההארה תשאיר להארה לתרגל minsfulness זו לא דרך על מנת להשיג הארה בעתיד (גם אם בסופו של דבר היא תוביל לשם) לתרגל mindfulness זו דרך להחיות את החיים מה שמניע אותי זו לא הארה ,שמעבר ללא מעט תאוריות, תאורים, פרשנויות, ספקולציות, מטאפורות ותובנות, של אחרים ושלי אני לא באמת יכול להבין מה זה (והתחושת הבטן שלי היא שזה הרבה יותר "רגיל" ממה שנדמה) מה שמניע אותי זה לחיות את החיים במלואם, לחיות חיים משמעותיים, לא לעבור את הימים, חודשים ושנים מבלי ששמתי לב שעברו. לפגוש את "עצמי" (אהיה מי שאהיה) כל יום וכל רגע, לחיות את האני מאמין שלי, להיות ער ככול שאוכל וברמת ההבנה שלי היום. מי שהייתי לפני שלוש שנים איננו מי שאני היום ומי שאני היום אינני מי שאהיה בעוד שלוש שנים לפני שלוש שנים לא יכולתי להעלות בדעתי את מי שאני היום ומכאן שאינני יכול להעלות בדעתי את מי שאהיה בעוד שלוש שנים אולי בעוד שלוש שנים אהיה מואר ואולי לא אהיה מואר כלל בחיים אלו כך או כך זה לא משנה את המציאות כאן ועכשיו ולכן כדאי לדעת אותה בכלים שיש לנו היום. עשה את הטוב ביותר שלך היום ותשאיר את המחר למחר עשה את זה ביושרה, בכנות, בדבקות מתוך כוונה להביא ערך לעולם מה שיקרה אם יקרה כבר יקרה מעצמו יום מבורך.

 

[בארס]

זה בדיוק העניין

הארה זה לא איזה "מותג" שאפשר לשאוף אליו או לא לשאוף אליו, שיכול להניע אדם או לא להניע אותו הארה היא התגשמות פוטנציאל התפתחותי אנושי קיים. ואם בני האדם היו חיים באופן "תקין" כולם היו זוכים בשלב זה או אחר בחייהם להגיע למעמד הזה, בדיוק כמו שמגיעים לגיל בר מצווה או לבגרות פיזיולוגית. יש תאוריות שגורסות שה"מעצור" בהתפתחות הרוחנית של האדם תוכנן במכוון והמצב ה"לא תקין" של הקיום האנושי הכרחי כדי שהמעבר לרמה הגבוהה יותר יעשה באופן רצוני ויש תאוריות שגורסות שמהלך העניינים הלא תקין הוא תוצאה של ליקוי כלשהו שמצריך את אותו "מאמץ" מיוחד כדי להתפתח ובכל האמור לטבע הדברים או לתוכנית הבסיסית האנושות לא הייתה אמורה לתקע במצב הביש שלה כמו שהוא היום, אבל זה לא ממש משנה כרגע. מה שמשנה הוא שבאמת רוב רובם המכריע של בני האדם לא חיים את החיים שלהם באמת ובטח שלא במלואם החיים עוברים עליהם כמעט בלי שהם מודעים להם ומי שהעניין הזה מטריד אותו , כבר נמצא בתחילת הדרך שבקצה אור. עכשיו נשאלת השאלה מה האפשרויות שעומדות בפניו בנקודה הזאת? בהכירו במצב הזה שהוא נתון לו הוא יכול לנסות ולשנות או לשפר אותו ע"י כל מיני נסיונות ומאמצים, כאלו שמגובים ע"י תאוריות מקיפות או נסיונות "אינטואיטיביים", בכל מקרה מדובר על התמסרות לדרך, לקיפוצים, מודעות, נקרא לזה איך שנקרא לזה, אבל מן הראוי במצב שהעניין באמת חשוב לו לאדם, שיגייס מידה נכבדת של כנות על מנת שיאמוד את מידת יעילותה ומועילותה של דרכו. והכנות נחוצה בעיקר בשבילו לתפוס קצת מרחק מחלקלקותם של אספקטים באישיות שלו שיודעים "לתפור" לעצמם הסברים או להעניק לגיטימציה לאיזו "סמי-תאוריה" שבעצם משרתת את מה שבעצם מנסה בתוכו לברוח מלחיות את החיים באמת ובמלואם.

 

[אבי בכר 2005]

../images/Emo72.gif

!I'll drink to that

 

[lost insight]

חשבתי על זה

לפני כמה ימים בדיוק. השאלה הזאת של למה כל כך מעטים מגיעים להארה, ולמה זה כ"כ קשה ומורכב. ואז עלתה לי מחשבה מאד הגיונית. לבני אדם ניתנת הזכות להיות הוויה גבוהה, כמו אלוהים. הזכות הזאת בכלל לא טריוויאלית (בלשון המעטה...) וזה סביר שמי שירצה להשיג זאת יצטרך להשקיע הרבה מאמצים ולוותר הרבה ויתורים. זאת חשיבה מאד הישגית ומערבית, אבל את המיינד שלי זה הרגיע

 

[בארס]

יש עוד הרבה רבדים

למשל הנושא של איזון אנרגטי כללי, מבחינה אמפירית כל מואר מוליך X כמות אנרגיה דרכו, אנשים רגילים מוליכים הרבה פחות ובכל שלב אנרגטי של המערכת (שהרמה הכללית של האנרגיה שלה הולכת וגדלה, יש להניח, אם כי בקצב הגידול האנרגטי של כל המערכת) חייב להשאר איזון כללי. מהם כל הפרמטרים של האיזון של המערכת?, ואני מדבר על כוכב הלכת ארץ ומערכת השמש והחלק היחסי שלה בגלקסיה שהיא בעצמה חלק משביל החלב וכן הלאה, כמובן שאני לא יודע, אבל מה שברור הוא שתיאורטית יכול להיות מצב שבו יופר האיזון, אם למשל בשלב כלשהו של הגדילה הכללית אחוז גבוה מידי מהאוכלוסיה יהפכו למוארים או להפך...אבל אלו הם טרדות שאמורות להעסיק את מי שהן אמורות להעסיק, מבחינת ה"אזרח הקטן" די לו שיעשה את המיטב מצידו.

 

[lost insight]

לא חשבתי על זה ככה

זה נשמע מעניין. אבל למה לא ייתכן שקיימת כמות אינסופית של אנרגייה, ואז בכלל לא צריך לדבר על איזון אנרגטי? האמת היא שחשבתי על אדם פשוט ככלי שדרכו עוברת האנרגייה, ובמצב הרגיל יש לו פשוט חסימות.

 

[בארס]

אין סתירה

יש כמות אין סופית של אנרגיה, אבל יש גם בריאה. האינרגיה האינסופית נמצאת במישור אחד וממנות היא נאצלת למישורים נוספים שהולכים ונהיים מוגבלים יותר ויותר ברמת האנרגיה שהם יכולים להכיל. במישורי הקיום שהאדם מחובר אליהם (לצורך העניין נאמר שהאדם מתקיים בו זמנית בשלושה מישורים אנרגטיים שונים) חלק מאוד מוגבלים בכמות האנרגיה וחלק מאוד לא מוגבלים. הבריאה ,היא תהליך של מיזוג בין כמה מישורי קיום. המ זו הבריאה הזו שאנחנו שותפים לה בכורח, זו באמת שאלה גדולה אבל ברור שהיא מסויימת ושהיא מתרחשת. הרי אלוהים יכול היה לברא מה שבא לו והפעם הוא בחר לברא "דבר" מסויים...כאמור...הבריאה לפחות על פי תפיסתי עדיין נמצאת בעיצומה ולא מדובר באיזה ארוע שקרא כשהתרחש המפץ הגדול או משהו ששיך לעבר. אנחנו עדיין חלק מתהליך הבריאה הזה שמתרחש לו ולאן כל העסק מכוון קשה מאוד לדעת ברגע זה. לגבי עניין האנרגיה והחסימות באדם...כאן אתה מערבב שני דברים שונים. יש את הטענה הניו-אייג'ית שמה שמונע מהאדם להיות או לחוות הארה הוא כל מיני חסימות אנרגטיות שהוא סובל מהן, יען כי תסיר ממנו את החסימות כאן ועכשיו והופס יש לנו מואר חדש. ויש את הגרסה ההתפתחותית שטוענת שבמהלך תקין של צמיחה וגדילה אנושית רק בשלב מאוד מתקדם של התפתחות (שצריכה להתקיים בתנאים מסויימים) תושלם באדם הבניה של הרבדים שחסרים בו מטבע הדברים (ולצרכי הבריאה) והוא יבוא לכדי מצב של אחדות פנימית. עכשיו...בנוסף לעצם זה שאובייקטיבית אדם שלא התפתחו בו הרבדים האנרגטיים הדרושים לא יכול להיות מואר גם אם הכל אצלו תקין לחלוטין והוא נמצא בדיוק בשלב ההתפתחותי שהוא אמור להיות בו, יכול להיות וזה שכיח ביותר בקרב האדם המודרני, שיש לו סיבוכים וחסימות אנרגטיות שמתבטאות באלף צורות שונות, החל ממחלות וכלה בשלטון מינדי כפייתי. את החסימות האנרגטיות האלו וה"תסביכים" הנ"ל מן הסתם יש לסלק...בכדי שצמיחה פנימית תוכל להתנהל כסדרה. זה אומר שאם ניקח אדם ונפתור לו את החסימות האנרגטיות עדיין יכול להיות שעומדות לפניו עוד שנים ארוכות של עבודה פנימית עד שיגיע לרמת התפתחות ששקולה לרמה הראשונה של הארה. מה שמעניין הוא שאם מסתכלים מבחינה סטטיסטית על האנושות ועל קהילות של מתרגלים רוחניים, אי אפשר שלא להגיע למסקנה שהגרסה השניה היא זו הנכונה...וסטטיסטיקה כמובן נחוצה עבור מי שאין ברשותו הבנה ישירה של המציאות הזו שאנחנו חלק בלתי נפרד ממנה...על כל מרכיביה.

 

[lost insight]

בארסי

טוב לראות אותך אני רוצה להבין משהו בקשר לבניין הגבוה. זאת לא ביקורת, אני שואל דוקא מתוך הערכה לדברים שאתה אומר. למה כל אותם מורים מהרבה מסורות שונות שמזכירים שוב ושוב את הרעיון של "מודעות בכל פעולה ובכל רגע" לא מדברים בכלל על סיכונים? או שדיברת ספציפית על זכירה עצמית? אבל אז, מכיוון שאני (או כל אחד אחר ש"מתרגל" זכירה עצמית) לא מבין בכל מקרה את הפירוש המדוייק של זכירה עצמית, כנראה שזו לא אותה פעולה שגורדייף דיבר עליה, ואז ממילא אין סיכון. בכל אופן, הפירוש שלי לזכירה עצמית הוא לזכור שאני קיים ולהרגיש זאת ברמה הגולמית.

 

[בארס]

אני לא יודע

מה אומרים כל מיני מורים ובאיזו מסגרת ולאיזו תכלית, צריך לבדוק כל מקרה לגופו. אני יכול לשער שבפועל הסכנות מתרגול יתר הן קטנות באחוזים, כלומר חשופים אליהם יחסית מעט אנשים שיש להם את הנטיה הזאת ואולי האמירה הכללית של תרגול מודעות מרגע לרגע אמורה לבטא איזה עקרון ולא בהכרך דרך פעולה אדוקה, אמורה לעודד אנשים או להמחיש איזה אידיאל, אבל זו רק השערה. אני נוטה להאמין שבקבוצות עבודה מסודרות כל מורה נמצא עם היד על הדופק ומתאים את ההנחיה לתלמידים המסויימים שלו. לפעמים גם להזהרה עצמה מהסכנה יש השפעה שלילית, כאילו רק מהפחד אנשים עשויים לצעוד בפחות נחישות שיכולה להכשיל אותם (כי צריך הרבה אמונה, תעוזה והתמסרות בדרך) או לגרום לתופעת הנבואה שמגשימה את עצמה, לכן זו תמיד התלבטות מתי להתריע מפני משהו, באיזו מידה להתריע מפניו וכלפי מי? אז בתכלס זה מאוד אישי, ואני, אני דואג לפזר את ההתרעות שלי בהתאם למה שאני מרגיש שנכון ברגע הנתון. לגבי עניין ההבדל בין הזכירה העצמית לבין התבוננות זה לא כל כך משנה כי במילא אדם מנסה מה שהוא יכול ובלי לדעת אם מה שהוא מנסה בפועל תואם ל"הגדרות" של זכירה עצמית או התבוננות או פילאטיס...הנסיון שלי להרגיע ו"למסד" את התרגול בא בדיוק כדי להרגיע במיינד את הדחף הכפייתי לתרגל, שלו יש השלכות מזיקות כמעט מכל זוית שניתן לבחון.

 

[lost insight]

אתה חושב

שיש סכנה גדולה יותר של העמסת יתר לאנשים "טוטאליים" ואובססיביים? אתה יכול לפרט קצת יותר על ההשלכות השונות של מיינד עם דחף כפייתי לתרגל? (מעבר לזוית שכבר דיברנו עליה)

 

[בארס]

טוטאליות היא לא אובססיביות.

לב העניין כאן הוא תרגול נכון...ותרגול נכון צריך ללמוד. זה לא שיושב איזה מורה ומלמד אנשים איך לתרגל נכון. אי אפשר ללמד אף אחד לתרגל נכון בדיוק כמו שאי אפשר ללמד אף אחד ללכת...בפועל האדם לומד בעצמו מהו תרגול נכון והוא עושה את זה בדרך של ניסוי וטעיה, אין מכך מנוס, אבל יש בתמונה הזאת עוד הרבה פרמטרים שיכולים לשנות אותה מקצה אל קצה. 1.הנחיה והכוונה טובה יכולה לקצר ולחסוך הרבה מאוד נסיונות מוטעים, והיא יכולה לעשות את זה גם ע"י עידוד של תרגול מוטעה ובכך לקרב את ההכרה בטעות בו ותנועה לכיוון חדש של ניסוי...יש הרבה מאוד תצורות כאן, אבל הנקודה הזו מאוד ברורה. 2.כשאדם מתרגל בעצמו המיינד שלו בעצם מכתיב לו את התרגול ולמיינד שלו יש אינטיליגנציה כזו שע"פ רוב תוביל אותו בדיוק לכיוונים הפחות מתאימים לו ברגע נתון ואם הוא ממשיך בהם הוא יכול לחוג במעגלים הרבה מאוד זמן. 3. כאן נכנס לתמונה המיינד הכפייתי והוא מקצין את הבעייתיות של שתי הנקודות שציינתי קודם. עכשיו ברקע יש לנו את המימד האנרגטי תמיד אני יוצא מתוך נקודת הנחה ש"מיינד כפייתי" (כמו שאני ואתה מדברים עליו כרגע בשפה שלנו ושלא יבוא לי איזה מישהו עכשיו עם הגדרה של פרויד או של איזה וישנבטיסטה אחד עם משמעות אחרת) מראש מעיד על מצב פנימי של מתח, קרי...עומס אנרגטי (אה לה אהוד יערי ועם כל העומס מלכתכילה הזה שהוא מגיע איתו עוד יש לו (למיינד למיינד!) נטיה לחבב במיוחד תרגולים של מודעות מתמשכת. עכשיו, בשילוב עם זה שהמיינד מכתיב התבוננות לא נכונה וגם מואצת הסיכוי שעומס אנרגטי חזק מידי יווצר גדל מאוד לעניות דעתי. במצב כזה נראה היה לי הרבה יותר הגיוני או בטוח לתרגל מדיטציות דינמיות, כאלו שמנערות את האחיזה של המיינד ומביאות לזרימת אנרגיה הרבה יותר חופשית ומשחררת ולא תרגולי תשומת לב שלמיינד יש נטיה להפוך ל"זכוכיות מגדלת" אנרגטיות ובעייתיות אבל אולי כדאי לשאול גם את דעתו של דרול בנידון. עד כאן

 

[נהראש]

ללא מאמץ

ערב טוב, "קל הוא נכון. התחל נכון, ואתה קל. המשך קל. המשך קל ואתה נכון. הדרך הנכונה ללכת בקלות היא לשכוח את הדרך הנכונה ולשכוח שההליכה היא קלה." צואנג צו.

 

[אינקה]

תענוג.

 

[ניצת האור]

נהראש זה היה מהמם

אולי תביא עוד אימרות, סיפורים, דברים חכמים כאלה. לא ידעתי איך לקרוא לדברים שהבאת. חכמים כאלה. שנונים ויפים. פשטות זה השם שהייתי נותנת לדברים. מאד נהניתי תודה לך.