מה שלומכן לפני החג?

[אשבל1]

מה שלומכן לפני החג?

עם כל העצות שאני יודעת לתת לעצמי ולאחרות, אני מוצאת עצב רב בי בימים אלו לפני החג, אני אפילו מוצאת את עצמי מביעה פליאה, איך אני כל שנה נופלת לכאב העצום הזה, לא מתרגלת לזה שלא אחגוג חג עם אם ואב, ואין תרופה, ואין פלסטר, הפצע שם והוא כואב וגם שורף.
מה שברור לי הוא, שלדבר על כך זה מקל מעט, אז מזמינה אתכן לשתף...

כתבה שלומית כהן אסיף:

"כשעצוב לי
אמרתי לאמא: "עצוב לי!" /"לך תשקה את העציצים", אמא אמרה. / השקיתי / ולא עזר / העצב לא עבר.
אמרתי לאבא: "עצוב לי !" / " אז תשיר שירים", אבא אמר. / שרתי / ולא עזר / העצב לא עבר.

אמרתי לסבא: "עצוב לי !"/ סבא לטף לי את הצואר, / "ספר מה קרה, / אל תחסיר דבר".
והעצב עבר...

 

[מאי 282]

צר לי לכתוב שקשה לי מאוד

החלטנו לא לחגוג את החג ולטוס לחו"ל בתקווה ששם הייאוש יהיה יותר נוח...
שנה שעברה בתקופה הזו ישבנו אני ואמא וניהלנו שיחות אינסופיות על
מה נבשל,איך וכמה...
נסענו כבכל שנה לקניות,אני תמיד הייתי מחדשת עם סט צלחות פרחוני
והיא תמיד עם לבן,במפות דווקא היה לנו את אותו הטעם...
ביום הבוקר של ערב החג כשאצלה כבר הכול מוכן,היא הייתה נכנסת
אליי הביתה ומרימה,מסדרת,מקפלת,מארגנת,מה עוד נשאר? הייתה שואלת...

קשה לי בלעדיה,קשה כל הזמן,אבל עכשיו קשה מתמיד ועם זה הרגשתי
שאני כרגע לא יכולה ולא רוצה להתמודד,אז הפעם אני בורחת
למחוזות אחרים.

 

[אשבל1]

קשה

שמחה בשבילך שאת יכולה לאפשר לעצמך פתרונות חלופיים, מקווה שתהני, תחווי חוויות , תבקרי במקומות ציוריים , נמתין בארץ לשמוע חוויות

 

[מאי 282]

תודה לך יקירה,שיהיה חג שמח

ושיהיו בך תמיד הכוחות אף על פי הקושי להיות כאן ולתמוך,תודה.

 

[אשבל1]

 

[mykal]

בתקופה האחרונה

עברתי קשיים אחרים, בתוך המשפחה.
ואצל חברה טובה. (ביתה התאבדה).
ומצאתי שאין לי כח להתמודד עם הכל.
וברגעים האלה ההורים כ"כ חסרים.

אני בלי אמא כבר 34 שנה,
ומאבא נפרדתי רק לפני שנה.
והחג הקרב אכן 'מזכיר' את החסר.
אבל אני מקוה שהילדים והנכדים יתרמו להרמת מורל.

 

[אשבל1]

עצוב לשמוע על טרגדיות כאלו

מאחלת שעם השנה החדשה כל הבעיות תפתרנה ותגענה התחלות חדשות , שמחות וטובות

 

[מאי 282]

שולחת לך חיבוק,נשמע קשה

לא פשוט ויש רגעים שהכול מתחדד יותר והם חסרים יותר מכל.

 

[עדיה222]

MYKAL אני מקווה שהילדים והנכדים שימחו

ושראית כמה נהדר שהם צומחים, וזה - היופי של הדורות הבאים - נשקל בכף השנייה של המאזניים, מול הדברים הבלתי נסבלים, האיומים המזעזעים.
סליחה שאני בכלל מעזה להדביק מילים על הדברים הקשים האלה.
מחזקת אותך, וברור שאין כוח להתמודד עם הכל.
והאם לקחת על עצמך להכיל את החור הנורא של חברתך (סליחה עוד פעם על היומרה להדביק מילים).

 

[mykal]

אתחיל מהסוף,

אני נמצאת איתה, שומעת, מקשיבה, מיעצת
אני למשל, דאגתי שתלך ליעוץ עם בעלה, והם אכן הולכים.
צריך עזרה בלהתמודד עם רגשות אשם, עם אחריות בלתי ממומשת.
כן, לבכיל, לא לסגור אותו.

לגבי הנכדים--אכן, אושר גדול,
מתנהגים להפליא, כיף גדול.
בישלתי ואפיתי 'ממסורת בית אמא' וגם סיפרתי חויות של מה לא הכנתי.
היה טעים ונעים.
וה'צימוק' היה היום דוקא, שאחת מבנותי אמרה לי--
"אמא, הילד שלי הפסיד את סבא (היא לא הכירה את אמא) כמה הוא היה אוהב אותו..."

 

[עדיה222]

הנחת והאושר בנכדים - כל כך טוב לשמוע על כך

ברור שהם "מתנהגים להפליא" - אתם בית של תוכן וחריצות...
ההתאבדות - הבור השחור של הצער, ואת מוצאת דרכים להקשיב ולייעץ, זה מצויין שאת יכולה לעשות זאת. סליחה שוב שאני מדביקה מילים ריקות.

 

[mykal]

ואני שואלת, למה את מרגישה/חושבת
שאת מדביקה מילים ריקות?
בעיני אין מילים ריקות. מילה מביעה, מילה מספרת.
ואת דוקא מצליחה להביע עצמך מעולה.

מאחלת לכולנו ימים שקטים וטובים.

 

[עדיה222]

על מילים ריקות

ב"מילים ריקות" התכוונתי: "טראומה", אם אני מבינה נכון, היא מצב שבו קרה משהו שהמילים לא יכולות לתאר. למה שקרה אין מילים, אין ביטוי, אין תיאור. השפה והמילים נכשלות.
אבל הרי בכל זאת אומרים משהו. מנסים לגשש באמצעות מילים אחר המציאות. אבל המילים לא פוגשות את המציאות. ואז נדמה לי המילים הן ריקות.

 

[mykal]

אומר משהו,

ראשית אולי--עכשיו הבנתי את כונתך,
ושנית--ואולי העיקר,
טוב שהמילים הן 'ריקות' טוב שהמילים לא פוגשות את 'המציאות'
כי המילה היא מגדירה את מה שניתן להכיל בהגיון.
ולכן כשאני מוצפת רגשות, מכל סוג שהוא,

אני משתדלת להתישב ולכתוב, לפעמים סיפור לפעמים שיר,
ולפעמים סתם גיבובי משפטים, לא קוהרנטיים,
זה יוצר לי מסגרת שפויה לשרוד את הכאב, הטראומה, החור השחור.
זו הדרך להקטין את הלהבה.
הרי אם 'אשרף' מי יעזור ולמה?

המילים לא ריקות הן מגדירות, ותאמיני לי שאני מרגישה אותך,
דרך המילים,
אני חווה איתך את רגשות האשם שלך, ומתחבטת איך לענות ואם אצליח להרגיעך,
כשאותי זה מטריד.
טוב שיש גבולות והגדרות לרגש הזה.
ותדעי (אם זה בכלל אכפת לך) שאני באמת מעריכה אותך ואת כתיבתך,
ואוהבת אותך,

 

[עדיה222]

MYKAL איזו הזרמת חום!

תודה רבה על החום הבלתי רגיל!
גם אני אוהבת אותך וגאה מאוד בהערכה שלך.

מאוד מאוד מעניין מה שכתבת על עצמך ועל ה"העזרות" שלך במילים. אם הבנתי נכון את מרגישה שדווקא מפני שהמילים הן אחרות, נבדלות, מהטראומה, הן יוצרות איזשהו תחום של שפיות?

נדמה לי שגישה כזאת נובעת מהמון המון אמונה ואמון.
אני חושבת שהאמון במילים הוא הביטוי העצום ביותר, או הנציג החשוב ביותר של האמון ב- עולם, בהורים, בערכים, באדם, באנושי, בקשר.

 

[mykal]

כן המילה ממסגרת ובולמת את הרגש ה'נוראי'
המילה היא המקום לשמור עלי/עלינו.
המילה אכן היא שומרת על הקשר ביני לבין אלה שאינם איתי אבל הורישו לי
את ראית העולם, את תבונות החיים, את היכולת ל'ספוג' מהם את הקיום שלי.

 

[סנטה רוזה6]

הנה שוב חוזרים אלינו הימים....

הימים העצובים.כל כך הרבה השתנה מאז לכתה.אני אמא ל2 ועוד מעט אמא ל4!! המחשבות,הגעגועים,החוסר האינסופי..הצורך לשמוע את קולה.ובתוך כל תקופת החגים גם האזכרה מגיעה. ימים קשים ימים של געגועים. מאמינה שאמא רואה ואפילו גאה בי

שתהיה שנה טובה עם כמה שיותר רגעי שמחה

ותודה על השיר

 

[אשבל1]

שנה טובה , עם הרבה כוחות

 

[גברת מכנרת1]

מורכב מתמיד ובכל זאת

אצלי ראש השנה הוא גם חג שמשמעותי בפני עצמו וגם יום הולדת לאמא, היא היתה צריכה להיות השנה בת 54.
וגם בעוד כחודש אבא שלי מתחתנת והגברת לא נראית תקשורתית במיוחד בינתיים וזה קשה מאוד,
זה כאילו שהם רצים קדימה מהר מהר לאיזה אנשהו ואנחנו איכשהו אמורים להספיק להדביק את הקצב או שנישאר קצת מאחורה, לא נורא.
ולמרות כל זה מרגישה שנבנו ונבנות בי קומות חדשות של חוסן ושל יכולת להתמודד ולהמשיך לשמוח ולראות גם את הטוב שיש מסביב (חברות טובות ואחים)
ומרגישה גם שאם רוצים ה' שולח כח ומושיט יד..
מאחלת שנה טובה ומתוקה!! של הרבה חידושים והפתעות משמחות וגם שגרה מבורכת ונעימה.

שנהיה לראש ולא לזנב

, שירה.