אכן...
טינה שלום,
אכן, זו תקופה סוערת בחיים שלי, והמון דברים קורים...
אבל אני מנסה לקבל דברים בצורה הכי שלווה שאפשר, ולא להתרגש חזק מדיי...
לצערי במקום לקבל תמיכה משפחתית (אילו זו הייתה משפחה נורמלית) אני מקבלת פרצופים חמוצים...
ההתמודדויותהחיצוניות לפעמים קלות יותר מאשר ההתמודדות ברמה המשפחתית...(אני מקווה שלא אקבל בקרוב טלפון של צרחות מאבא...)
אני מנסה להיות קשובה לעצמי, ולדוגמה השבוע כן מצאתי את עצמי לוקחת כדור לפני השינה למרות שאני כבר כמה חודשים ללא טיפול תרופתי. אני חושבת שאני יכולה לזהות זמנים של קושי ולפעול בהתאם...
לגבי מה שכתבת על האנשים שמנסים להחליט בשבילך: אחת מהגישות שיש כיום בקרב אנשים עם מוגבלויות (מכל סוג שהוא) היא "אל תחליטו בשבילנו בלעדינו" - זו לדעתי אולי הגישה שצריך להעביר בהדגשה לאותם אנשים שמנסים לקחת עבורך החלטות: ולהעביר להם מסר ברור שאת לא קטינה, שיש לך שיקול דעת ושאת מסוגלת לזהות מה טוב בשבילך ומה לא...
אחת מהבעיות הרציניות בתחום בריאות הנפש היא ה'פטרונות' שהממסד מנסה לכפות על 'מטופלים'...אבל הגיע הזמן שזה ישתנה! אני בדעה שמטופלים הרבה פעמים יודעים הכי טוב מה יכול לעבוד עבורם ומה לא...
כמובן שישנם מצבים שאנשים בדיכאון רואים הכל כל כך שחור שהם מתקשים לקבל החלטות לכיוון החיובי, או לדוגמה אנשים פסיכוטיים שמתקשים לדעת מה הדבר הנכון לעשות במצב המסוים...אבל לדעתי אפילו עבורם ההחלטות צריכות להיות כהחלטה משותפצ עם אנשי המקצוע ולא בכוח...דוגמה מעולה לזה הוא מודל 'סוטרייה' שנהוג בבתי חולים פסיכיאטריים 'אלטרנטיביים', שבהם הצוות עושה כל עם המטופלים, שאין חדרי קשירה/בידוד אין כפייה של לקיחת תרופות, לא מכריחים ללכת לישון אם מישהו/י לא מסוגל/ת ויש הדגשה על הקשבה ואנושיות...
אני חושבת שמשהו בגישה פה בארץ צריך להשתנות מהיסוד.
יש חוק שויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות- והשוויון הזה צריך לבוא לידי ביטוי גם ברמה של קבלת החלטות...
לבשה.