A m i n a d a v
New member
"מה שלא עושה שנה"
סיפור השימוש שלי בסוד מוכיח, שצריך לדעת איך למשוך אליך את מה שאתה חפץ בו, וכשאתה כבר עושה את זה כראוי- זה מגיע אליך, בקלות ובמהירות. ביוני האחרון חזרתי לסוללת הנ"מ שלי אחרי קורס מיירטים בסיסי והתחלתי בהסמכה סוללתית, שרק אחריה יכולתי לשמש כמיירט בסוללה. לאחר שעברתי את השלבים הראשונים שלה בהצלחה, הגיע תורו של השלב האחרון- השלב המעשי- שהוא השלב המורכב ביותר בהמסכה. בשלב הזה למעשה, אתה יושב במרכז הבקרה עם הקצין שלך ועושה סימולציה של מצב מלחמה, ונדרש להתמודד עם עומס של משימות ובלת"מים באוויר ובסוללה. הכל חייב להיות נכון, מדויק ומהר. התחלתי בסימולציות הכנה לקראת סימולצית המבחן, אבל עדיין לא הייתי מוכן מספיק. ניגשתי לעוד ועוד סימולציות, עד שכחודשיים לאחר החזרה לסוללה ניגשתי סוף סוף להסמכה המיוחלת. באתי עם הידע והמוכנות, אבל המפלה הייתה כואבת, במיוחד כשנפלתי על דבר יחסית בסיסי שהייתי אמור לדעת. הכשלון הזה חייב אותי לחזור לאחור ולעשות שוב סימולציות הכנה. לא בכל יום יש אפשרות לעשות את ההכנות האלה, ובדרך כלל המרווח בין הסמכה אחת לשנייה הוא גדול מאוד (סדר גודל של חודשיים), מה שהבטיח לי עוד הרבה עבודה. בכל יום שיכולתי, ניגשתי להכנות הללו, אבל המצב נשאר פחות או יותר אותו דבר- למדתי את החומר, למדתי מטעויות, ניסיתי ליישם את הסוד ע"י דמיון מודרך והתכוונות רגשית אבל נאדה. ההסמכה נראתה רחוקה מאי פעם. יחד עם הדבקות שלי "בסוד", שהכרתי עוד קודם, הייתי מבולבל ומתוסכל מאוד מעצמי. לא ידעתי מה לעזאזל תוקע אותי מלהיות מיירט מוסמך, וככל שנקף הזמן, ההערכה העצמית שלי ירדה מאוד והיו יותר ויותר ימים שבהם הייתי שקוע בדכאון עמוק, שרק החריף את המצב וגרם לי להשקיע פחות בהסמכה. מכיוון שאתה יודע רק באותו היום אם המפקדים שלך יוכלו לעשות לך הכנות- או להכניס אותך להסמכה- חייתי מיום ליום, וקיוויתי שהיום יהיה היום שלי. מיירט ממוצע עובר את כלל שלבי ההסמכה בתוך חודש עד חודשיים, ואני חרגתי הרבה מעבר לזה. עם המזל שלי, שלושה חודשים לאחר הגעתי לסוללה הופצץ הכור הסורי, מה שגרם לסוללה שלי לפרוס פריסת חירום במקום אחר בארץ לזמן בלתי מוגבל ומצב כזה, אין כמובן זמן להסמכות. חודשיים לאחר מכן חזרנו סוף סוף לבסיס המקורי, ותהליך ההסמכה נמשך פול גז בניוטרל. כולל הבלבול, התסכול וההיאחזות ב"סוד". ואז החלטתי לעשות מעשה: בדצמבר החארון כתבתי עם עצמי חוזה שנחתם ביני לבין הסוד. על פי החוזה, עד ה-3 בינואר אני מיירט מוסמך בזכות הסוד. בתמורה, התחייבתי ללמוד את החומר ולבוא עם להסמכות עם מרץ ונכונות להצליח. הפלא ופלא, ובתקופה הזו השגתי שיפור ניכר, עד כדי כך שב16 לינואר ניגשתי שוב להסמכה, בפעם השנייה. ההסמכה ההיא הייתה יותר מוצלחת, אבל גם אותה לא עברתי. כמה ימים לאחר מכן, המפקד שלי קרא לי לשיחה, והודיע לי שאם בקרוב לא אעבור את ההסמכה, יוציאו אותי מהסוללה ויעבירו אותי לתפקיד אחר איפשהו בצבא. הייתי המום מההודעה הזאת, אבל ידעתי דבר אחד- לא יקום ולא יהיה! אני נשאר בסוללה ומשרת בה כמיירט מוסמך עד לסוף השירות. הזמן עבר, ובהמשכתי במאמציי להיות מוסמך. אבל שעון חול גדול היה תלוי מעליי- בסוף פברואר ידעתי שהסוללה יורדת לתקופה של אימונים והכשרות של כשלושה חודשים, מה ששוב לא יאפשר למפקדיי להסמיך אותי. הבנתי שאם עד אז לא אוסמך, דרכי החוצה מובטחת.תוך כדי כל התקופה הזו, הבנתי סוף סוף מה באמת הפריע לי להיות מוסמך. שלושה שבועות לפני המועד האחרון באמת, שיניתי את הגישה- במשך שבוע שלם אמרתי לעצמי: "יש לי את התושייה להיות מיירט מוסמך" בבוקר ובערב, וזה הרגיע אותי. הייתי כל כך בטוח בהצלחה שלי ובהצלחת המנטרה, עד שבמהלך היום כמעט ולא חשבתי על הנושא, בניגוד לעבר. לא הרשיתי לעצמי לחשוב על כשלון או להיות מתסוכל- פשוט הייתי במצב רוח מרומם מהשלווה שהגיעה אלי. בסופו של אותו השבוע הודיעו לי שאני נכנס לסימולציית הסמכה, ובניגוד לפעמים הקודמות, הפעם נכנסתי אליה הרבה יותר רגוע וממוקד. כאילו כבר ידעתי שזהו זה, אני עובר. ואכן, לאחר הסמכה ארוכה ומורטת עצבים, הוסמכתי. למעשה, מה שמעניין זה שלא הייתי ממש מופתע- איזה חלק בתוכי כבר ציפה להצלחה הזו, ידע שהיא תגיע בסוף השבוע ההוא. מיותר לציין את השמחה שלי מהעובדה שסוף סוף הפעלתי את הסוד כמו שצריך, וכמובן מכך שהוסמכתי. משא כל כך כבד ירד לי מהנשמה. יותר מאוחר שמתי לב שהתאריך שבו עברתי- השלישי לפברואר- הוא בדיוק חודש אחד אחרי התאירך המקורי שבו ביקשתי לעבור בחוזה שלי. סבתי זכרונה לברכה הייתה אומרת: "מה שלא עושה שנה, עושה שעה", ובמקרה שלי זה היה די נכון. היקום מסוגל להביא לנו הכל, במחשבה אחת.
סיפור השימוש שלי בסוד מוכיח, שצריך לדעת איך למשוך אליך את מה שאתה חפץ בו, וכשאתה כבר עושה את זה כראוי- זה מגיע אליך, בקלות ובמהירות. ביוני האחרון חזרתי לסוללת הנ"מ שלי אחרי קורס מיירטים בסיסי והתחלתי בהסמכה סוללתית, שרק אחריה יכולתי לשמש כמיירט בסוללה. לאחר שעברתי את השלבים הראשונים שלה בהצלחה, הגיע תורו של השלב האחרון- השלב המעשי- שהוא השלב המורכב ביותר בהמסכה. בשלב הזה למעשה, אתה יושב במרכז הבקרה עם הקצין שלך ועושה סימולציה של מצב מלחמה, ונדרש להתמודד עם עומס של משימות ובלת"מים באוויר ובסוללה. הכל חייב להיות נכון, מדויק ומהר. התחלתי בסימולציות הכנה לקראת סימולצית המבחן, אבל עדיין לא הייתי מוכן מספיק. ניגשתי לעוד ועוד סימולציות, עד שכחודשיים לאחר החזרה לסוללה ניגשתי סוף סוף להסמכה המיוחלת. באתי עם הידע והמוכנות, אבל המפלה הייתה כואבת, במיוחד כשנפלתי על דבר יחסית בסיסי שהייתי אמור לדעת. הכשלון הזה חייב אותי לחזור לאחור ולעשות שוב סימולציות הכנה. לא בכל יום יש אפשרות לעשות את ההכנות האלה, ובדרך כלל המרווח בין הסמכה אחת לשנייה הוא גדול מאוד (סדר גודל של חודשיים), מה שהבטיח לי עוד הרבה עבודה. בכל יום שיכולתי, ניגשתי להכנות הללו, אבל המצב נשאר פחות או יותר אותו דבר- למדתי את החומר, למדתי מטעויות, ניסיתי ליישם את הסוד ע"י דמיון מודרך והתכוונות רגשית אבל נאדה. ההסמכה נראתה רחוקה מאי פעם. יחד עם הדבקות שלי "בסוד", שהכרתי עוד קודם, הייתי מבולבל ומתוסכל מאוד מעצמי. לא ידעתי מה לעזאזל תוקע אותי מלהיות מיירט מוסמך, וככל שנקף הזמן, ההערכה העצמית שלי ירדה מאוד והיו יותר ויותר ימים שבהם הייתי שקוע בדכאון עמוק, שרק החריף את המצב וגרם לי להשקיע פחות בהסמכה. מכיוון שאתה יודע רק באותו היום אם המפקדים שלך יוכלו לעשות לך הכנות- או להכניס אותך להסמכה- חייתי מיום ליום, וקיוויתי שהיום יהיה היום שלי. מיירט ממוצע עובר את כלל שלבי ההסמכה בתוך חודש עד חודשיים, ואני חרגתי הרבה מעבר לזה. עם המזל שלי, שלושה חודשים לאחר הגעתי לסוללה הופצץ הכור הסורי, מה שגרם לסוללה שלי לפרוס פריסת חירום במקום אחר בארץ לזמן בלתי מוגבל ומצב כזה, אין כמובן זמן להסמכות. חודשיים לאחר מכן חזרנו סוף סוף לבסיס המקורי, ותהליך ההסמכה נמשך פול גז בניוטרל. כולל הבלבול, התסכול וההיאחזות ב"סוד". ואז החלטתי לעשות מעשה: בדצמבר החארון כתבתי עם עצמי חוזה שנחתם ביני לבין הסוד. על פי החוזה, עד ה-3 בינואר אני מיירט מוסמך בזכות הסוד. בתמורה, התחייבתי ללמוד את החומר ולבוא עם להסמכות עם מרץ ונכונות להצליח. הפלא ופלא, ובתקופה הזו השגתי שיפור ניכר, עד כדי כך שב16 לינואר ניגשתי שוב להסמכה, בפעם השנייה. ההסמכה ההיא הייתה יותר מוצלחת, אבל גם אותה לא עברתי. כמה ימים לאחר מכן, המפקד שלי קרא לי לשיחה, והודיע לי שאם בקרוב לא אעבור את ההסמכה, יוציאו אותי מהסוללה ויעבירו אותי לתפקיד אחר איפשהו בצבא. הייתי המום מההודעה הזאת, אבל ידעתי דבר אחד- לא יקום ולא יהיה! אני נשאר בסוללה ומשרת בה כמיירט מוסמך עד לסוף השירות. הזמן עבר, ובהמשכתי במאמציי להיות מוסמך. אבל שעון חול גדול היה תלוי מעליי- בסוף פברואר ידעתי שהסוללה יורדת לתקופה של אימונים והכשרות של כשלושה חודשים, מה ששוב לא יאפשר למפקדיי להסמיך אותי. הבנתי שאם עד אז לא אוסמך, דרכי החוצה מובטחת.תוך כדי כל התקופה הזו, הבנתי סוף סוף מה באמת הפריע לי להיות מוסמך. שלושה שבועות לפני המועד האחרון באמת, שיניתי את הגישה- במשך שבוע שלם אמרתי לעצמי: "יש לי את התושייה להיות מיירט מוסמך" בבוקר ובערב, וזה הרגיע אותי. הייתי כל כך בטוח בהצלחה שלי ובהצלחת המנטרה, עד שבמהלך היום כמעט ולא חשבתי על הנושא, בניגוד לעבר. לא הרשיתי לעצמי לחשוב על כשלון או להיות מתסוכל- פשוט הייתי במצב רוח מרומם מהשלווה שהגיעה אלי. בסופו של אותו השבוע הודיעו לי שאני נכנס לסימולציית הסמכה, ובניגוד לפעמים הקודמות, הפעם נכנסתי אליה הרבה יותר רגוע וממוקד. כאילו כבר ידעתי שזהו זה, אני עובר. ואכן, לאחר הסמכה ארוכה ומורטת עצבים, הוסמכתי. למעשה, מה שמעניין זה שלא הייתי ממש מופתע- איזה חלק בתוכי כבר ציפה להצלחה הזו, ידע שהיא תגיע בסוף השבוע ההוא. מיותר לציין את השמחה שלי מהעובדה שסוף סוף הפעלתי את הסוד כמו שצריך, וכמובן מכך שהוסמכתי. משא כל כך כבד ירד לי מהנשמה. יותר מאוחר שמתי לב שהתאריך שבו עברתי- השלישי לפברואר- הוא בדיוק חודש אחד אחרי התאירך המקורי שבו ביקשתי לעבור בחוזה שלי. סבתי זכרונה לברכה הייתה אומרת: "מה שלא עושה שנה, עושה שעה", ובמקרה שלי זה היה די נכון. היקום מסוגל להביא לנו הכל, במחשבה אחת.