נא לא לרתום את העבודה לפני ההסתדרות
נראה כי הסוגיות שעומדות בשיח התקשורתי היום, ויישארו בסדר הים הציבורי גם בבחירות הבאות יהיו לא רק השאלות המדיניות, אם כי השאלות החברתיות. במאבק כזה, לליכוד ושינוי (בייחוד אם בנימין נתניהו ירוץ כיו"ר הליכוד) יהיה יתרון גדול של מנדטים לפני העבודה בכל הקשור למעמד הביניים הגבוה. שר אוצר שמוריד מסים הוא פשוט מתחרה אלקטורלי חזק מאוד למגזר הזה, אין מה לעשות. אין זה אומר כי יש לוותר על מעמד הביניים בבחירות. דווקא בישראל נראה כי גם העשירונים העליונים מעוניינים במדינת רווחה. בין אם מסיבות אידיאולוגיות, ובין אם מסיבות תועלתיות לחלוטין (לדוגמה, משום שמדיניות סוציאלית מקטינה את כמות הפשע) - יש אפשרות לשכנע את הציבור החזק כלכלית שמדיניות רווחה היא המדיניות הנכונה, אבל רק כאשר אין אנו מצטיירים בתור תומכי הבירוקרטיה והניצול של ועדי העובדים. מאז החל בייגה שוחט לעמוד בתור המנהיגות הכלכלית של המפלגה ועברה השליטה בהסתדרות לסיעות אחרות, העבודה החלה לאט לאט לאבד את הדימוי המפא"יניקי של סוציאליזם, בירוקרטיה, ומונופולים בשירות המדינה. חיבוק חזק מדי עם עם אחד יהרוס הכל. אבל זו לא רק שאלה תדמיתית-אלקטורלית, זוהי גם שאלה של נקיון כפיים. על תנועת העבודה, בכדי להיות אלטרנטיבה אמיתית, להתרחק ככל האפשר מתרבות ה'דילים' והקומבינות שאפיינו סיעות אחרות - דילים כגון אלו שהיו במרכז הליכוד לדוגמה. האם דווקא מפלגה שהונהגה ותוחזקה ע"י ראשי הועדים הגדולים - מגדולי הדילרים והקומבינטורים - היא זו שאנחנו צריכים לרוץ לידיה כדי להיות 'חברתיים'? אין אני פוסל לחלוטין איחוד עם 'עם אחד'. אחרי הכל, עצם העובדה שאמיר פרץ אינו חלק מהעבודה כמו בעבר היא טרגדיה. אך אולי יש לבחון את הסוגייה ביתר סבלנות לפני שממהרים להתאחד...