מה קורה לי?
היי, נעים מאד. שבת מקסימה. אני טינג'ר בן 16 וחצי, ואני מרגיש כמו זקן בן 80. באמת שקשה לי בזמן האחרון, אני מרגיש שאני הולך להשתגע עוד רגע. פתאם תוקפת אותי כל מיני מחשבות חרדה קיומיות - העולם, מיהו? מהו? שהייתי בערך בן 13 חשבתי על זה המון גם ואז גליתי שזה קורה לכולם כחלק מתהליך ההתבגרות, שפתאם שמים לב ממה שמסביב.. אז זה "תקף" אותי בפעם הראשונה, אבל התגברתי על זה. בשנה האחרונה שוב התחלתי לחשוב, ואני חרד מעצמי. זה התחיל מזה שחשבתי איך ההרגשה במטוס? להיות נעול? לעלות על משהו בלי אפשרות לרדת? לא בשבילי. אחר כך, אותו דבר לגבי מעליות. אותו דבר לגבי רכבות. במעליות אני כבר לא עולה. ברכבות הפסקתי לנסוע. לטוס, עדיין עוד לא טסתי אבל אני נורא מפחד. אחר כך התחלתי לחשוב על איך כדור הארץ יכול להסתובב, ועל זה שאולי אנחנו הפוכים ברגע זה, איך הירח מגיע פתאם ואיך השמש נעלמת. זה הפחיד אותי. ואז הגיעה המלחמה.. אז קצת שכחתי מהכל. ואז שהיא נגמרה שוב התחלתי לחשוב על רעידות אדמה, ועל זה שצריכה להיות אחת כזו נורא גדולה בישראל. זה משהו שממש מפחיד אותי. באמת. בזמן האחרון הגיעה שטות חדשה- התחלתי לחשוב על זה שאני לא מוגן אף פעם. אני לומד משחק פעם בשבוע בתל אביב.. ובפעם האחרונה שהייתי שם אמרתי, איפה אני? אני לא יכול לחזור תוך שניה הביתה, למקום שאני מכיר ויודע. אני "תקוע" כאן. זה נורא הלחיץ אותי. הסתובבתי בתל אביב כשכולי רועד. אני לא חושב אם אפשר להעביר את התחושה ואת המחשבה שחשבתי לעצמי, אבל הרגשתי שאני לא יכול להיות עצמאי ושבא לי להכנס למיטה בבית שלי לישון. נורא קשה לי לנסוע למקומות אחרים שאני לא מכיר, נסיעות עושות לי רע. אוף. אני ממש מתבייש להגיד את זה. אני מרגיש כמו משוגע. ואני לא... אני יודע שלא. אולי זה קשור למעין חזרה בשאלה שלי, לא שהייתי דתי.. אבל הייתי מסורתי ובכלל בנאדם מאמין מאד. ופתאם התחלתי לפקפק ולמרוד בדת, אולי כחלק מתהליך ההתבגרות. אז גם זה נורא מבאס אותי. הפסקתי להניח תפילין ולדבר עם אלוהים. אני כל היום מסתובב עם פרצוף תחת ומרגיש נורא מוזר, הייתי בנאדם אופטימי ושמח.. כל הפחדים האלו שינו אותי. הם מכתיבים לי את החיים. לא יכול לנסוע ברכבות, נסיעות באוטובוס עושות לי גם רע.. לא יכול להגיע למקומות אחרים פתאם.. כל פעם צריך לעבוד על עצמי ולהכין את עצמי נפשית.. איבדתי את הקלילות.. לוקח הכל ברצינות. אני מפחד לסוע לטבריה, לים המלח, לאילת כי צריכה להיות שם רעידת אדמה על השבר בסורי אפריקאי וכל הזמן חושב מה אני אעשה ועל זה שאני מפחד. אני רוצה להיות מאושר, וקשה לי. הייתי הכי אופטימי ובנאדם מצחיק בעולם והכל נעלם. היתי מאמין באלוהים וגם זה נעלם לי.. קשה לי, אני כל הזמן בחרדות.. זה מלחיץ אותי. אני רוצה להיות מאושר. נמאס לי כל פעם לעשות מסע של מחשבות לפני כל נסיעה או יציאה מהבית או מהאזור שאני מכיר ולשכנע אתע צמי שהלכ יהיה בסדר.. ביום ראשון יש לי גדנ"ע בצלמון ואני מפחד לנסוע. להיות לבד, בלי המשפחה, בלי משהו שאני מכיר, ליד כמריאל שזה בצפון. אני רוצה להרגיש טוב. ואני לא רוצה ממש להגיש כמו משוגע, כי אני לא. אני חושב שאני מישהו שחושב יותר מידי לפעמים.. ומישהו שהפך להיות רציני מידי. תודה, שפכתי. יום מקסים לכם וסוף שבוע מלא חיוכים.
היי, נעים מאד. שבת מקסימה. אני טינג'ר בן 16 וחצי, ואני מרגיש כמו זקן בן 80. באמת שקשה לי בזמן האחרון, אני מרגיש שאני הולך להשתגע עוד רגע. פתאם תוקפת אותי כל מיני מחשבות חרדה קיומיות - העולם, מיהו? מהו? שהייתי בערך בן 13 חשבתי על זה המון גם ואז גליתי שזה קורה לכולם כחלק מתהליך ההתבגרות, שפתאם שמים לב ממה שמסביב.. אז זה "תקף" אותי בפעם הראשונה, אבל התגברתי על זה. בשנה האחרונה שוב התחלתי לחשוב, ואני חרד מעצמי. זה התחיל מזה שחשבתי איך ההרגשה במטוס? להיות נעול? לעלות על משהו בלי אפשרות לרדת? לא בשבילי. אחר כך, אותו דבר לגבי מעליות. אותו דבר לגבי רכבות. במעליות אני כבר לא עולה. ברכבות הפסקתי לנסוע. לטוס, עדיין עוד לא טסתי אבל אני נורא מפחד. אחר כך התחלתי לחשוב על איך כדור הארץ יכול להסתובב, ועל זה שאולי אנחנו הפוכים ברגע זה, איך הירח מגיע פתאם ואיך השמש נעלמת. זה הפחיד אותי. ואז הגיעה המלחמה.. אז קצת שכחתי מהכל. ואז שהיא נגמרה שוב התחלתי לחשוב על רעידות אדמה, ועל זה שצריכה להיות אחת כזו נורא גדולה בישראל. זה משהו שממש מפחיד אותי. באמת. בזמן האחרון הגיעה שטות חדשה- התחלתי לחשוב על זה שאני לא מוגן אף פעם. אני לומד משחק פעם בשבוע בתל אביב.. ובפעם האחרונה שהייתי שם אמרתי, איפה אני? אני לא יכול לחזור תוך שניה הביתה, למקום שאני מכיר ויודע. אני "תקוע" כאן. זה נורא הלחיץ אותי. הסתובבתי בתל אביב כשכולי רועד. אני לא חושב אם אפשר להעביר את התחושה ואת המחשבה שחשבתי לעצמי, אבל הרגשתי שאני לא יכול להיות עצמאי ושבא לי להכנס למיטה בבית שלי לישון. נורא קשה לי לנסוע למקומות אחרים שאני לא מכיר, נסיעות עושות לי רע. אוף. אני ממש מתבייש להגיד את זה. אני מרגיש כמו משוגע. ואני לא... אני יודע שלא. אולי זה קשור למעין חזרה בשאלה שלי, לא שהייתי דתי.. אבל הייתי מסורתי ובכלל בנאדם מאמין מאד. ופתאם התחלתי לפקפק ולמרוד בדת, אולי כחלק מתהליך ההתבגרות. אז גם זה נורא מבאס אותי. הפסקתי להניח תפילין ולדבר עם אלוהים. אני כל היום מסתובב עם פרצוף תחת ומרגיש נורא מוזר, הייתי בנאדם אופטימי ושמח.. כל הפחדים האלו שינו אותי. הם מכתיבים לי את החיים. לא יכול לנסוע ברכבות, נסיעות באוטובוס עושות לי גם רע.. לא יכול להגיע למקומות אחרים פתאם.. כל פעם צריך לעבוד על עצמי ולהכין את עצמי נפשית.. איבדתי את הקלילות.. לוקח הכל ברצינות. אני מפחד לסוע לטבריה, לים המלח, לאילת כי צריכה להיות שם רעידת אדמה על השבר בסורי אפריקאי וכל הזמן חושב מה אני אעשה ועל זה שאני מפחד. אני רוצה להיות מאושר, וקשה לי. הייתי הכי אופטימי ובנאדם מצחיק בעולם והכל נעלם. היתי מאמין באלוהים וגם זה נעלם לי.. קשה לי, אני כל הזמן בחרדות.. זה מלחיץ אותי. אני רוצה להיות מאושר. נמאס לי כל פעם לעשות מסע של מחשבות לפני כל נסיעה או יציאה מהבית או מהאזור שאני מכיר ולשכנע אתע צמי שהלכ יהיה בסדר.. ביום ראשון יש לי גדנ"ע בצלמון ואני מפחד לנסוע. להיות לבד, בלי המשפחה, בלי משהו שאני מכיר, ליד כמריאל שזה בצפון. אני רוצה להרגיש טוב. ואני לא רוצה ממש להגיש כמו משוגע, כי אני לא. אני חושב שאני מישהו שחושב יותר מידי לפעמים.. ומישהו שהפך להיות רציני מידי. תודה, שפכתי. יום מקסים לכם וסוף שבוע מלא חיוכים.
הכול מתחיל בראש! אח"כ החלטה! אמונה! ויישום! או שאתה שולט בחייך או שהחיים ישלטו בך! אז ככה, אתה, אתה, ורק אתה מחליט מהיום! שדי! שאתה לא ממשיך לחיות כך ואתה הולך לעבוד על זה ולשנות את זה. אתה גם מ א מ י ן ! שאתה תצליח (אין סיבה שלא, זה עובד