התוהה האחד
New member
מה קורה לי 2???
בהמשך להודעה שכתבתי (מי שרוצה להתעדכן, נושא ההודעה הוא מה קורה לי??? מיום 12.10)רציתי לשמוע את דעתכם על ההתנהלות בזמן האחרון. כבר שבוע שאני וחברתי חזרנו יחדיו, התגעגתי איליה, לישון איתה, להיות איתה ולחבק אותה. עד כאן הכול בסדר. עם זאת, אני עדיין קם כל בוקר עם תחושת מועקה לא מובנת ולא מוסברת, כן אני אוהב אותה, כן אני יכול לחשוב עלינו ביחד בונים חיים משותפים, אבל יש כמה מחשבות, כמה תהיות שמפריעות לי להיפתח עם הקשר הזה ולתת דחיפה רצינית מבחינתי: ההורים שלא כל כך מבינים ורוצים שאהיה עם הבחורה, המחשבות שלי עם עצמי לגבי הקשר (בוא נגיד שכל הנושא של המחויבות מפחיד אותי במקצת) חוסר הבטחון שאופף אותי בתקופה האחרונה לגבי עצמי ולגבי הקשר בכלל, וגם מחשבות רעות שקשה לי להתנתק מהן דוגמת אם זה לא יסתדר ביננו, או יש בי תחושה מטומטמת כל כך שהיא תבגוד בי אי פעם (היא אישה מדהימה ואוהבת, היא חזקה כל כך חכמה אינטיליגנטית וגם תכמנית לא קטנה) אולי כל החוזק הנובע ממנה גורם לי לחשוב שאני החלש מבין שנינו למרות שאני יודע שלפני הפרידה זה בכלל לא היה כך ואף לא היו בי המחשבות האלו.(יכול להיות שהמחשבות הללו הן פסיכוסומטיות? יש כאן פסיכולוג שיכול להסביר את זה?) עכשיו אנו עוברים לגור ביחד ולראות איך זה מסתדר ביננו, ולמרות שאני לא עושה זאת בלב שלם נראה לי כי אני צריך לעשות זאת ולראות מה יוליד יום. אני גם מאוד קשור להוריי ומאוד יהיה לי קשה לעזוב אותם. אני גם פוחד מתגובתם שיחשבו שהנה חזרתי איליה וכבר היא לוקחת אותי מהם, שלא יפילו את "האשמה" עליה. בכלל עם הוריי זה נושא כאוב כי אימי מחמיצה לי פנים בימים אלה ומאוד קשה לי לראות את הבעת פניה וסבלה. אני יודע שאני אמור להחליט מה טוב בשבילי אבל בסופו של דבר אין ילד שלא רוצה את תמיכת הוריו וברכת הדרך מהם, וזה קשה לי. מה נראה לכם, המעבר לגור ביחד כדאי? איך אני משנה את גישת הוריי לנושא? ומתי לעזאזל יסתיימו לבטיי ואני יהיה בטוח במה שאני עושה ורוצה? די כבר, שהמועקה הזו תיפסק, אני רוצה לשמוח ולחייך כל הזמן ולא רק שאני איתה כי זה ישליך על הקשר ביננו...
בהמשך להודעה שכתבתי (מי שרוצה להתעדכן, נושא ההודעה הוא מה קורה לי??? מיום 12.10)רציתי לשמוע את דעתכם על ההתנהלות בזמן האחרון. כבר שבוע שאני וחברתי חזרנו יחדיו, התגעגתי איליה, לישון איתה, להיות איתה ולחבק אותה. עד כאן הכול בסדר. עם זאת, אני עדיין קם כל בוקר עם תחושת מועקה לא מובנת ולא מוסברת, כן אני אוהב אותה, כן אני יכול לחשוב עלינו ביחד בונים חיים משותפים, אבל יש כמה מחשבות, כמה תהיות שמפריעות לי להיפתח עם הקשר הזה ולתת דחיפה רצינית מבחינתי: ההורים שלא כל כך מבינים ורוצים שאהיה עם הבחורה, המחשבות שלי עם עצמי לגבי הקשר (בוא נגיד שכל הנושא של המחויבות מפחיד אותי במקצת) חוסר הבטחון שאופף אותי בתקופה האחרונה לגבי עצמי ולגבי הקשר בכלל, וגם מחשבות רעות שקשה לי להתנתק מהן דוגמת אם זה לא יסתדר ביננו, או יש בי תחושה מטומטמת כל כך שהיא תבגוד בי אי פעם (היא אישה מדהימה ואוהבת, היא חזקה כל כך חכמה אינטיליגנטית וגם תכמנית לא קטנה) אולי כל החוזק הנובע ממנה גורם לי לחשוב שאני החלש מבין שנינו למרות שאני יודע שלפני הפרידה זה בכלל לא היה כך ואף לא היו בי המחשבות האלו.(יכול להיות שהמחשבות הללו הן פסיכוסומטיות? יש כאן פסיכולוג שיכול להסביר את זה?) עכשיו אנו עוברים לגור ביחד ולראות איך זה מסתדר ביננו, ולמרות שאני לא עושה זאת בלב שלם נראה לי כי אני צריך לעשות זאת ולראות מה יוליד יום. אני גם מאוד קשור להוריי ומאוד יהיה לי קשה לעזוב אותם. אני גם פוחד מתגובתם שיחשבו שהנה חזרתי איליה וכבר היא לוקחת אותי מהם, שלא יפילו את "האשמה" עליה. בכלל עם הוריי זה נושא כאוב כי אימי מחמיצה לי פנים בימים אלה ומאוד קשה לי לראות את הבעת פניה וסבלה. אני יודע שאני אמור להחליט מה טוב בשבילי אבל בסופו של דבר אין ילד שלא רוצה את תמיכת הוריו וברכת הדרך מהם, וזה קשה לי. מה נראה לכם, המעבר לגור ביחד כדאי? איך אני משנה את גישת הוריי לנושא? ומתי לעזאזל יסתיימו לבטיי ואני יהיה בטוח במה שאני עושה ורוצה? די כבר, שהמועקה הזו תיפסק, אני רוצה לשמוח ולחייך כל הזמן ולא רק שאני איתה כי זה ישליך על הקשר ביננו...