דבר שיצא לי להבין בזמן האחרון
פרידות זה לאו דווקא דבר רע ואין להתייחס אליהן ככאלה. כן, זה עצוב. כן, זה כואב. אבל בסופו של דבר, בדרך כלל- זה לטובה. ותאמין לי שאני אומרת את זה עם כל הכאב שבעולם. אני וחבר שלי נפרדנו רק לפני שבועיים, ולמרות האהבה שהיתה, ולמרות שחברות (שעוד נשארת)- אני הבנתי שלכל דבר יש סיבה. לפעמים מאד קשה לראות אותה מבעד לכאב והעצבות- אבל היא קיימת. ואחרי שעובר זמן- לפעמים מעט זמן ולפעמים יותר מידי זמן- מבינים שכנראה זה לא נועד להיות, או במקרים מסויימים (כמו אצל ההורים שלי למשל) הפרידה הגיעה כדי לחזק את הקשר עוד יותר אחרי שהם חזרו אחד לשני, או בגלל שבאותו הזמן זה לא מתאים.... לפעמים צריך להרפות ולראות שבעצם פרידה זה לא דבר רע. אם האהבה נגמרת- אז עדיף להיפרד ולמצוא מישהו שאיתו האהבה לא תגמר לעולם. אם מישהו בוגד- אז עדיף להיפרד כדי למצוא מישהו שיתייחס אלינו כמו שצריך ויאהב אותנו (כי מי שבוגד לא אוהב). ואם דברים לא מסתדרים כמו שצריך, ובן הזוג מרגיש שהוא רוצה להיות לבד למרות האהבה- אולי עדיף להפרד ולמצוא מישהו שהאהבה איתו תהיה כל כך חזקה שגם אם יהיה קשה היא תעמוד בזה. פרידה, אחרי שמוצאים את הסיבה ואת ה"למה", בעצם מקבלת זוית אחרת לגמרי...