מה עושים?
שלום, אני חיילת בת 19 וחצי וכשהייתי קטנה הייתי גולשת המון בפורומים.. איפשהוא בגיל 15-16 הפסקתי והרגשתי צורך לבדוק שוב את העניין. כמובן שהצורך הזה נובע מבעיה שמציפה אותי ונורא שמחתי לפגוש בפורום הזה, אני רואה שיש יחס לכל אדם, כל בעיה וזה באמת מחמם את הלב. אז ככה (לא יודעת מאיפה להתחיל...): התגייסתי לפני שנה וקצת ואני מאוד מרוצה מהמקום שאני משרתת בו, העבודה שאני עוסקת בה והאנשים שאני נמצאת איתם כל השבוע (אני בבסיס סגור). במהלך השירות שלי בצבא גיליתי בעצמי תכונות שאני נורא מתגאה בהם ביני לבין עצמי. גיליתי שאני מסוגלת להשתלב בכל מסגרת שהיא ומתרגלת אליה ונהנית ממנה נורא מהר. די קל לי לפתח קשר עם אנשים ואני מוצאת את עצמי נפגשת עם בנות מהטירונות ומהקורס ומשתדלת לשמור על קשרים טובים עם אנשים שרוצים בקשר איתי. אני לא יודעת לאפיין את הבעיה שלי ולהסביר אותה במילים..אז סילחו לי אם זה יוצא מסורבל. במהלך השבוע בבסיס אני באמת נהנית אפילו שלפעמים נמאס לי מהעבודה ואני רוצה כבר חופש ואז אני מגיעה הביתה וכמעט תמיד אני מרגישה רע. אני רבה המון עם אחותי ואמי ומתאכזבת מחברות שלי ובאמת עוברת לשניה מחשבה בראש שעדיף היה לי להישאר בבסיס. אני מרגישה הרבה לבד, אפילו כשאני ביחד עם חברות ומשפחה. ומכאן אני אעבור לספר על מערכות היחסים שלי: אחת. נמשכה חודשיים וחצי. לא עשינו כמעט כלום (בפן המיני) ופשוט חתכתי את זה כי לא הרגשתי שהוא הבן אדם הנכון בשבילי. מאז לא היה לי אף אחד ודי נפנפתי מעליי גברים אחרים שהציעו לי לצאת איתם.. כמעט אף פעם לא היו לי ידידים, רק בצבא התחלתי לרכוש ידידים.. כשאני חוזרת מבילוי עם חברות שחלקן במערכות יחסים, אני תמיד מרגישה פספוס כזה שהן הולכות עכשיו לישון ביחד עם החבר, לקום איתו ולבלות איתו ולי אין אף אחד ואז אני מתחילה לרחם על עצמי וזה באמת כבר מוציא אותי מדעתי. אני מרגישה שאני מוכנה לזה אבל בכל זאת כל אחד שמתחיל איתי אני דוחה, כי במוחי אני מציירת את 'האחד'. אני כל כך רוצה להרגיש אהבה כלפי מישהו וללכת איתו עד הסוף, לספר לו הכל. כי לא קיים בן אדם שאני מרגישה שאני יכולה לספר לו הכל (בגלל זה אגב אני כותבת בפורום הזה). אני לא יודעת להסביר את זה אבל כשאני בבסיס אני מדברת מלא ומספרת סיפורים ובאמת מלאת סבלנות אבל כשאני מגיעה הביתה לרוב אין לי כוח לדבר עם ההורים שלי וגם לא עם אחותי וזה מתסכל אותם וגם אותי.. לפעמים אני לא מבינה את עצמי.. אוי זה נשמע כל כך מתוסבך.. אנשים שמכירים אותי הרבה זמן וחברות שלי שרואות אותי כל יום בצבא לא מכירות את הצד הזה בי. לפעמים כשאמי מתעצבנת עליי יוצא לה (אני לא יודעת אם במודע) - 'את מתוסכלת' 'בחיים לא תהיי מאושרת' ואז כשאני שוקעת בדיכאון אני באמת מתחילה להאמין בזה וכל כך רוצה לשנות את זה. ממש חפרתי. מקווה שלמישהו היה כוח לקרוא את זה... תודה ושנה טובה
שלום, אני חיילת בת 19 וחצי וכשהייתי קטנה הייתי גולשת המון בפורומים.. איפשהוא בגיל 15-16 הפסקתי והרגשתי צורך לבדוק שוב את העניין. כמובן שהצורך הזה נובע מבעיה שמציפה אותי ונורא שמחתי לפגוש בפורום הזה, אני רואה שיש יחס לכל אדם, כל בעיה וזה באמת מחמם את הלב. אז ככה (לא יודעת מאיפה להתחיל...): התגייסתי לפני שנה וקצת ואני מאוד מרוצה מהמקום שאני משרתת בו, העבודה שאני עוסקת בה והאנשים שאני נמצאת איתם כל השבוע (אני בבסיס סגור). במהלך השירות שלי בצבא גיליתי בעצמי תכונות שאני נורא מתגאה בהם ביני לבין עצמי. גיליתי שאני מסוגלת להשתלב בכל מסגרת שהיא ומתרגלת אליה ונהנית ממנה נורא מהר. די קל לי לפתח קשר עם אנשים ואני מוצאת את עצמי נפגשת עם בנות מהטירונות ומהקורס ומשתדלת לשמור על קשרים טובים עם אנשים שרוצים בקשר איתי. אני לא יודעת לאפיין את הבעיה שלי ולהסביר אותה במילים..אז סילחו לי אם זה יוצא מסורבל. במהלך השבוע בבסיס אני באמת נהנית אפילו שלפעמים נמאס לי מהעבודה ואני רוצה כבר חופש ואז אני מגיעה הביתה וכמעט תמיד אני מרגישה רע. אני רבה המון עם אחותי ואמי ומתאכזבת מחברות שלי ובאמת עוברת לשניה מחשבה בראש שעדיף היה לי להישאר בבסיס. אני מרגישה הרבה לבד, אפילו כשאני ביחד עם חברות ומשפחה. ומכאן אני אעבור לספר על מערכות היחסים שלי: אחת. נמשכה חודשיים וחצי. לא עשינו כמעט כלום (בפן המיני) ופשוט חתכתי את זה כי לא הרגשתי שהוא הבן אדם הנכון בשבילי. מאז לא היה לי אף אחד ודי נפנפתי מעליי גברים אחרים שהציעו לי לצאת איתם.. כמעט אף פעם לא היו לי ידידים, רק בצבא התחלתי לרכוש ידידים.. כשאני חוזרת מבילוי עם חברות שחלקן במערכות יחסים, אני תמיד מרגישה פספוס כזה שהן הולכות עכשיו לישון ביחד עם החבר, לקום איתו ולבלות איתו ולי אין אף אחד ואז אני מתחילה לרחם על עצמי וזה באמת כבר מוציא אותי מדעתי. אני מרגישה שאני מוכנה לזה אבל בכל זאת כל אחד שמתחיל איתי אני דוחה, כי במוחי אני מציירת את 'האחד'. אני כל כך רוצה להרגיש אהבה כלפי מישהו וללכת איתו עד הסוף, לספר לו הכל. כי לא קיים בן אדם שאני מרגישה שאני יכולה לספר לו הכל (בגלל זה אגב אני כותבת בפורום הזה). אני לא יודעת להסביר את זה אבל כשאני בבסיס אני מדברת מלא ומספרת סיפורים ובאמת מלאת סבלנות אבל כשאני מגיעה הביתה לרוב אין לי כוח לדבר עם ההורים שלי וגם לא עם אחותי וזה מתסכל אותם וגם אותי.. לפעמים אני לא מבינה את עצמי.. אוי זה נשמע כל כך מתוסבך.. אנשים שמכירים אותי הרבה זמן וחברות שלי שרואות אותי כל יום בצבא לא מכירות את הצד הזה בי. לפעמים כשאמי מתעצבנת עליי יוצא לה (אני לא יודעת אם במודע) - 'את מתוסכלת' 'בחיים לא תהיי מאושרת' ואז כשאני שוקעת בדיכאון אני באמת מתחילה להאמין בזה וכל כך רוצה לשנות את זה. ממש חפרתי. מקווה שלמישהו היה כוח לקרוא את זה... תודה ושנה טובה
