אז ממרחק של שלושה ימים..
גיליתי במקרה. את כל החשדות שהיו לי אי פעם השתקתי ב"הוא השתנה, אני צריכה לסמוך עליו". הוא החבר הכי טוב שלי היה עוד לפני שנעשנו זוג, וחלקנו הכל בחיים. (כמעט הכל מסתבר). אני בעלת מקצוע, עובדת, מרויחה כסף, וכשכתבתי שאני תלויה בו כלכלית התכוונתי לזה שהוא מרויח הרבה יותר, דואג לתשלומים הגדולים וכו'. ובאמת זה לא השיקול שאני חושבת עליו כרגע.
כרגע אני במצב ביניים, לא יודעת אם להישאר או לעזוב. חושבת גם על הילדים, שצעירים מאוד, והשאלה ממה ירויחו יותר. אחרי יומיים של התפרצויות בכי, אני די קהת רגשות. כאילו ההתהפך אצלי איזה סוויץ', ואני לא מרגישה כלום. לא חיבה, לא אהבה, אפילו לא כעס או עלבון. זה ממש לא הגיוני לי לא להרגיש!
בינתיים פנינו לייעוץ, ויש לנו פגישה השבוע. עד אז אנחנו מתנהלים במעגלים בבית, נותנים מרחב, מדברים רק על הילדים ורק לידם. ככה אי אפשר להמשיך. אני מרגישה שאנחנו שני זרים שחולקים בית וילדים. אם אני נעצרת יותר מדי על המחשבה הזו- יש רגשות שמתעוררים, אז אני מהר עוברת הלאה.
כרגע אני שורדת ומנסה לא לחשוב על זה יותר מדי. כאילו שאפשר לחשוב על משהו אחר...