מה עושים כאחותך הקטנה יוצאת עם אדם עצלן?

Kermit2m

New member
אם היא מוכנה להתפשר על

מישהו מתחת לרמתה (נניח שזה נכון), כראה שנסיון העבר שלה הראה לה שזה הכי טוב שהיא יכולה. את בעצמך אומרת שכבר הרבה שנים היא ללא מערכת יחסים, אז מה את מתערבת בכלל? אני הייתי סותמת את הפה, אבל כן מעירה לה שכדאי שתבדוק אם הוא רציני לגבי חתונה. רווק בן 40, ועוד שגר עם ההורים, ישנם סיכויים גבוהים שהוא אינו בר חיתון מרצון.
 
בטח שלהתערב

בכלל, מפתיע שהיא לא רואה מה עומד מולה ולא רואה מטר קדימה.

מה, האהבה עד כדי כך עיוורת? תציבי לה מראה מול הפנים.
 
שקדי, באמת, היא בת 33, לא בת 60

ואני הייתי מעדיפה להשאר לבד ולא עם תכשיטים מסוגים שונים...

יש גם גבול להתפשרות, בעיניי. אבל אולי אני לא דוגמא כ"כ מייצגת
 

foofoo77

New member
זו את אני מכירה מספיק נשים

שמוכנות לוותר על הרבה רק כדי להתחתן.
 
בת 33 לא צריכה להיות לחוצה?!

אני חושבת שלא אגזים אם אומר שמרבית הנשים כאן בגיל הזה הן כבר אחרי שתי לידות (לא שהפורום הזה מייצג משהו ובכל זאת...). אישה בת 33 שעדיין לא נמצאת בזוגיות, זה מלחיץ (במיוחד אם היא רוצה ילדים).
 
ומה יעזור לה הלחץ?

אני לגמרי מסכימה שעם השנים זה הולך ונהיה קשה יותר ויותר, אבל מה יעזור לי להיות לחוצה. לחץ לא יביא לי זוגיות ואושר, אם כבר, רק יחבל.

ועוד פחות בעיניי, יעזור להתפשר על כל מיני מרעין ובישין.

אבל, כאמור, הפורום אינו מדגם מייצג וזו דעתי האישית.
 
תלוי איזה סוג של לחץ

לחץ שגורם לך לאבד עשתונות ולקבל החלטות מופרכות הוא שלילי. אבל יכול להיות גם לחץ חיובי שידרבן לצאת ולהכיר כמה שיותר, לעשות שינויים במראה החיצוני, להחליט באופן מושכל להתפשר על דברים מסוימים (להתפשר זה הכרח המציאות, גם למי שמתחתנת בגיל 26) וכיו"ב . אני מדברת על לחץ שהוא ההיפך משאננות. כי שאננות בגיל 33 תביא לרווקות בגיל 50.
 
אני איתך. בשום מקום לא כיוונתי ללחץ שהוא

ההיפך משאננות..

אני האחרונה שתחשוב שניתן, או רצוי
, לשבת בבית, בפיג'מה, ופרינס צ'ארמינג ידפוק לי בדלת ויגיד: הנה, באתי!

אני הכי בעד להיות אקטיבית, להרשם לאתרי הכרויות, לא לסרב להצעות לדייטים, כי כמו שאני תמיד אומרת "מקסימום, הלך קפה"..

אבל מכאן ועד להיות לחוצה ברמה כזו של התפשרות - נראה לי מרחק רב מדי.

ושוב, אולי זו רק אני..
 

שקדייה

New member
לחץ אף פעם לא עוזר לשום דבר, ועדיין...

אנשים נלחצים. כל הזמן. ומהמון דברים.

זה לא בדיוק הבחירה הראשונה של מישהו להילחץ ולפעול מתוך הלחץ. אבל דה פקטו, זה מצב נפוץ בהרבה תחומים.
 
הלחץ בטוח לא יעזור- אבל להתעלם

מזה שהוא קיים- לא יקדם אותך במטרה שלך (להראות לה כמה הבחירה היא מוטעית)
 

שקדייה

New member
אף אחד הוא לא דוגמא מייצגת...

כל אחד והקטע שלו, או יותר נכון שלה....

ואגב, אני לא בטוחה כמה זה אותנטי לדבר על כמה לחוצה היית או לא היית אם לא היית נשואה כרגע...

מעולם לא הגעתי לגיל 33 ברווקותי, למעשה גם לא יצא לי להריח את ה-30 מלמטה כשאני רווקה... אין לי צל של מושג כמה לחוצה הייתי אם הייתי מגיעה למקומות האלו. אבל אני נוטה לשער שהייתי לחוצה. הייתי נורא רוצה למצוא כבר, ולהקים משפחה. זה נראה לי נורמלי.

ומכיוון שאנחנו יודעים היטב כבר שלא לכל סיר יש מכסה, ולא כל אחת מוצאת בסוף.... אז לפעמים שווה להתפשר.
למעשה אני מכירה כמה זוגות שלדעתי היתה שם איזושהי פשרה, ועדיין אני רואה בסופו של דבר משפחות מאושרות (שוב, הכל דיאגנוזות פרטיות שלי מהתבוננות מהצד. גם הקטע של ההתפשרות, וגם הקטע של האושר..)

לא הייתי אומרת את זה במקרה של מישהו שמכה אותה, אבל רק קצת...
אבל במקרה של בחור שלא רוצה להתקדם בעבודה ומסתפק בלהיות טכנאי... לא יודעת אם זה משהו שאי אפשר לחיות איתו אם מבינים אותו מראש ולוקחים בחשבון...
 
וגר אצל ההורים בגיל 40,

וישן צהריים עד מאוחר ומשחק ביליארד בשעות הפנאי ומי יודע מה עוד...

אבל אולי את צודקת, וממרום נישואינו, כנראה שאנו לא רואים את התמונה במהותה ובכללותה


ונאחל לחיילת בהצלחה.
 

שקדייה

New member
אני הייתי מדברת איתה.

זו אחותך. לא איזו מישהי זרה מהרחוב.

לדעתי אפשר להביע את החשש הזה גם לא באופן שיעורר פיצוץ או שהיא תזכור לך כל החיים אח"כ (כשתהיה נשואה להם, ויהיה להם קוטג' בנס ציונה, 3 ילדים וכלב...) שפעם אמרת שאת לא מרוצה ממנו...
אפשר להביע חשש בכנות, למה יהיה ואיך יהיה ואיך היא רואה את זה הולך קדימה- האם היא חושבת לפרנס אותו כל החיים וכו'?

אני לא כל כך מתחברת למוד הפולני הזה של "אני לא אומרת כלום" שמלווה בפרצופים שדווקא אומרים המון.
לא כל שכן אח"כ, כשהכל מתפוצץ, להגיד... "נו, ראינו מתכתחילה אבל לא רצינו להגיד כלום...".

יכול להיות שהיא לא רואה את כל התמונה כי כאמור לחץ החתונה חזק ממנה.
ויכול להיות שזה באמת הדבר הנכון עבורה- להתפשר ולהתחתן. נורא קל מהפוזיציה הנשואה/ הרווקה שמבסוטה להיות רווקה להטיף ללחוצת חתונה לא להתפשר. אבל לפעמים הפשרה שווה את זה...
ויכול להיות שאת לא מכירה את כל התמונה (ההורים שלו יושבים על ירושת ענק, או לחליפין יש לו איזו מחלה שמונעת ממנו לעבוד, או משהו פחות דרמטי כמו שזה לא ממש איכפת לאף אחד מהם הקטע של הקריירה ומספיק להם הכמה שקלים בשביל לחיות...).

בקיצור, יכולים להיות מלא דברים.
אני כן מצפה מאחות שתגיד את מה שעל ליבה. החוכמה היא לא "לא להגיד" החוכמה היא להגיד פעם אחת ולא לחפור מעבר.
וגם- לדעת לקבל בלב שלם את התשובה שאת מקבלת.
 
חס וחלילה פרצופים ו"אמרנו לך"

אני בעד תמיכה מלאה באחות ובהחלטות שהיא מקבלת, גם אם הן לא ההחלטות שאני הייתי מקבלת. בחיים לא הייתי אומרת לאחותי "ראיתי מלכתחילה אבל לא רציתי להגיד כלום" - מה טוב ייצא מזה? ואין פה שום מידע שיש לאחות הגדולה ואין לקטנה - היא מקבלת את ההחלטה עם כל הנתונים, והיא בת 33 למען השם - היא מבינה שצריך להתפרנס, ולפרנס ילדים, וכו'.
 

Angy2

New member
וזה בדיוק המלכוד

שאני מדברת מהמקום שאליו היא רוצה להגיע (נשואה עם ילדים), והיא לא ממש מקשיבה לי.

יש שם המון סימני אזהרה שקשה לי להתעלם מהם - היא כבר לא משתפת, היא בסטרס עד רמת בחילות והקאות לפני שהביאה אותו לארוחת ערב, ולפני שהלכה אליו לארוחת ערב (משפחתיות), הם אף פעם לא ישנים אצלו - רק אצלה.

ניסיתי לשאול מה ואיך הולך אחרי חודש שהתחילה לצאת ולא מצא חן בעיניה הכיוון של השאלות שלי, כך שכששאלתי שוב לפני שבועיים ככה היא פשוט אמרה - אני לא רוצה לספר. הכל בסדר - וזה מבחינתי סימן האזהרה הכי גדול, שהיא יודעת שמשהו לא בסדר אבל מתפשרת כדי להגיע לחתונה.
 
יש משהו שהיא יכולה לעשות

פרט לפרידה ממנו שיספק אותך?
דיברת איתה, ראית שהיא לא מעוניינת לשוחח על הנושא - אולי תתני לה לחיות את החיים שלה? היא מתפשרת? זכותה המלאה להתפשר! יש לך משהו טוב יותר להציע לה?
 

שקדייה

New member
נו, אז באמת אין לך מה להגיד.

במילים ובהתנהגות שלה היא בעצם אומרת לך שהיא יודעת מה יש לך להגיד. ויכול להיות שאין לה כח להתמודד עם הסברים במקום שבו היא יודעת שאת צודקת, יכול להיות שמביך אותה להודות שכבר לא איכפת לה כלום היא רוצה להתחתן ורוצה ילדים, ויכול להיות שהיא לא רואה את הדברים כמוך ופשוט לא בא לה על הביקורת שלך.
בכל מקרה- דעתך ידועה וברורה לה.
והרי מעבר ללהגיד, מה עוד אפשר לעשות?


אגב, אני לא בטוחה שלהקשיב לך במקרה הזה זה הדבר הנכון. לפעמים ובמצבים מסויימים כן עדיף להתפשר...
 

mereng

New member
דברים שרואים מכאן....

ד"א, פער השכלתי בין בני זוג לא מהווה ערובה למערכת יחסים כושלת. יש לי חברה משכילה, תואר שני, חכמה, יפה ומוצלחת מאוד (וגם נראית כמו טינאייג'רית אחרי 2 לידות, המניאקית
), שנשואה באושר רב למישהו שהכירה בצבא - שהיה ונשאר טכנאי מחשבים מהסוג הפשוט ביותר, בלי בגרות ובלי שום שאיפות להתקדם בחיים. אבל הם מאושרים יחד כבר המון המון שנים, כך שפער בין בני זוג ממש לא מהווה מדד אבסולוטי לאומללות.
 


אין שום רע בזה שמישהו אינו "אמביציונר" אם זה עלהשולחן ידוע וברור, ואם זה איש ישר והגון שכן מפרנס את עצמו מינימלית (ושאת יודעת שאם תעשו ילדים הוא יתרום לפרנסת הבית)
כל עוד זה לא איזה סוד והוא לא "הופך עורו"- אפשר ואולי רצוי להתפשר אם זו באמת אהבה (או אם באמת טוב לה איתו וכרגע זה מתאים לה...)
 
למעלה