מה עושים איתה?
היא ממורמרת. עשרים ואחד שנה של תסכולים ומרמור שבכולם אני אשם. רק אני אשם. בגללי הקרירה שלה התעכבה. לא. זה לא קשור לזה שהיא לא רצתה ללמוד. בגללי היא לחוצה מהעבודה ולחוצה מהבית. בגלל שאני עובד קשה, היא ממש סובלת. ולא. האופר מרומניה זה לא פתרון. לא לא. לי לא מגיעה שום סימפטיה. אני הרי עובד, שזה סוג של תענוג, ששמור רק לגברים. אנחנו ממש נהנים מזה שכל העול הכלכלי עלינו ושאנחנו צריכים לספק ביטחון - אבל אף אחד לא מספק לנו כלום. אה, סליחה. יש תמיכה נפשית. כן.... מהסוג שמציע ש"תפסיק לקחת ללב" ו"הכל בגללך, אם לא הית אומר/עושה/מביא/לוקח/כותב/שוכח זה לא היה קורה". היא אמא נהדרת. כמובן. וגם אשה נהדרת. אבל רק כשבא לה. כשלא בא לה, כלבת רחוב זה כיף לעומתה. היא מושלמת. כמובן שהיא מושלמת. אני היצור הנחות שלא מבין כלום. ההורה המפגר והבלתי יעיל שאי אפשר לסמוך עליו. אני האידיוט השמן שרק יודע להביא כסף. נכון, זה הרבה כסף, המון אפילו. אבל יש מספיק אידיוטים אחרים ושמנים פחות שיודעים להביא אפילו יותר. ובכלל, כשלא היה לנו מה לאכול היתי כלומניק, ועכשיו אני מנוול ציני שמכור לכסף. לא זוכר שהיתי משהו באמצע אי פעם. לא. אין לי מאהבת, ולא היתה לי. לא מאמין בזה בכלל. נראה לי קטע מסריח. מכל מריבה איתה אני יוצא מושפל יותר. מוותר ומוותר. נסחט עד דק. מתנצל גם כשלא צריך, כי יש ילדים ומה הם אשמים. אני מרגיש רע כשאני עובד מאוחר, אני מרגיש רע כשאני בבית מוקדם. אני מפנטז על חופש. פשוט חופש. בלי מין, בלי כלום. פשוט שקט נפשי, בלי מבקר המדינה שישן אתך באותה המיטה. שמש. משו. אבל מה? הילדים רק שלי? רק אני צריך לסבול? עשרים ואחד שנה זה לא מספיק? סבלתי אותה, את המשפחה שלה, את אובדן העצמאות, האישיות והכסף שנזרק לכל רוח. אני מתחיל לחשוב שאני צריך לצאת מזה. פשוט לצאת, ולקחת את החיים שלי בחזרה. הילדים שלי הם שלי, ורק הם ששלי. את כל היתר אפשר וצריך, להתחיל מהתחלה. נכון, גרושה + 3 זה לא קל. אבל לא אני ביקשתי את זה. עם הכל היתי מוכן לחיות, והכל היתי מוכן לבלוע, אבל את הסצנות שהולכות ומחמירות (נו גם סף הסבל שלי עולה) אני לא יכול יותר. לא ליד הילדים. גם לילדים לא יהיה קל. אז מה אני אעשה? לא ישן בלילות, לא עובד בימים. כל שיחה מריבה. כל טלפון עלבונות. די. לא יכול יותר. מה עושים עם זה?
היא ממורמרת. עשרים ואחד שנה של תסכולים ומרמור שבכולם אני אשם. רק אני אשם. בגללי הקרירה שלה התעכבה. לא. זה לא קשור לזה שהיא לא רצתה ללמוד. בגללי היא לחוצה מהעבודה ולחוצה מהבית. בגלל שאני עובד קשה, היא ממש סובלת. ולא. האופר מרומניה זה לא פתרון. לא לא. לי לא מגיעה שום סימפטיה. אני הרי עובד, שזה סוג של תענוג, ששמור רק לגברים. אנחנו ממש נהנים מזה שכל העול הכלכלי עלינו ושאנחנו צריכים לספק ביטחון - אבל אף אחד לא מספק לנו כלום. אה, סליחה. יש תמיכה נפשית. כן.... מהסוג שמציע ש"תפסיק לקחת ללב" ו"הכל בגללך, אם לא הית אומר/עושה/מביא/לוקח/כותב/שוכח זה לא היה קורה". היא אמא נהדרת. כמובן. וגם אשה נהדרת. אבל רק כשבא לה. כשלא בא לה, כלבת רחוב זה כיף לעומתה. היא מושלמת. כמובן שהיא מושלמת. אני היצור הנחות שלא מבין כלום. ההורה המפגר והבלתי יעיל שאי אפשר לסמוך עליו. אני האידיוט השמן שרק יודע להביא כסף. נכון, זה הרבה כסף, המון אפילו. אבל יש מספיק אידיוטים אחרים ושמנים פחות שיודעים להביא אפילו יותר. ובכלל, כשלא היה לנו מה לאכול היתי כלומניק, ועכשיו אני מנוול ציני שמכור לכסף. לא זוכר שהיתי משהו באמצע אי פעם. לא. אין לי מאהבת, ולא היתה לי. לא מאמין בזה בכלל. נראה לי קטע מסריח. מכל מריבה איתה אני יוצא מושפל יותר. מוותר ומוותר. נסחט עד דק. מתנצל גם כשלא צריך, כי יש ילדים ומה הם אשמים. אני מרגיש רע כשאני עובד מאוחר, אני מרגיש רע כשאני בבית מוקדם. אני מפנטז על חופש. פשוט חופש. בלי מין, בלי כלום. פשוט שקט נפשי, בלי מבקר המדינה שישן אתך באותה המיטה. שמש. משו. אבל מה? הילדים רק שלי? רק אני צריך לסבול? עשרים ואחד שנה זה לא מספיק? סבלתי אותה, את המשפחה שלה, את אובדן העצמאות, האישיות והכסף שנזרק לכל רוח. אני מתחיל לחשוב שאני צריך לצאת מזה. פשוט לצאת, ולקחת את החיים שלי בחזרה. הילדים שלי הם שלי, ורק הם ששלי. את כל היתר אפשר וצריך, להתחיל מהתחלה. נכון, גרושה + 3 זה לא קל. אבל לא אני ביקשתי את זה. עם הכל היתי מוכן לחיות, והכל היתי מוכן לבלוע, אבל את הסצנות שהולכות ומחמירות (נו גם סף הסבל שלי עולה) אני לא יכול יותר. לא ליד הילדים. גם לילדים לא יהיה קל. אז מה אני אעשה? לא ישן בלילות, לא עובד בימים. כל שיחה מריבה. כל טלפון עלבונות. די. לא יכול יותר. מה עושים עם זה?
