מה מתנגן לכם?

melancholy man

New member
מה מתנגן לכם?

או מוסיקה חמה לראש שנה קר.. מה אתם שומעים עכשיו?? מה היה פס הקול שלכם לראש השנה האזרחית? מה שמעתם כשלוח השנה עבר ל 2007? בשבוע האחרון עברו אצלי בעיקר הדברים הבאים: Hunger- Strictly From... בדיוק כשנדמה לך שאתה כבר שולט בחומר, שהפעם המורה לא יוכל להפתיע אותך עם שאלה משום מקום, באה איזו פיסת איזוטריה עלומה במיוחד ומפתיעה משום מקום. Hunger היו חברה מפורטלנד שהקליטו והופיעו באזור לוס אנג'לס, בסוף שנות השישים, המוסיקה שלהם היא השילוב המנצח הזה של פסיכדליה משונה, צלילים מהפנטים, המון אנרגיה, משפטי מפתח של ילדי סיקסטיס וכמובן, איך אפשר בלי, אותו סאונד קלידים מעפאן, שג'וני אומנם שונא, אבל אותי מעיף לשמיים. האלבום הזה, הוא האלבום היחיד שהם הוציאו, למרבה הצער סביב הוצאת האלבום, הלהקה התפרקה, בעיקר בגלל חוסר מזל מדהים (הציוד שלהם נגנב כולו פעמיים וכשאתה לא הרולינג סטונס, זה בעיה אמיתית...) ולמרות שהם הצליחו להצליח ולהיות מוכרים בסצנה הפסיכדלית מלאת הכישרון של LA האלבום הזה סגר את הגולל על ההרכב הסופר מוכשר הזה, שבקלות אפשר לראות איך הוא היה מצליח כמו השמות היותר גדולים שיצאו מהעיר. בלילה גשם מלא סופות ברק ורעמים, ה Hunger היא בדיוק כוס הקאלוודוס שלי, מומלץ להגיש חם.. The Bee Gees- Odessa עד שהאמריקאים יחזרו מהחופשה שלהם וישלחו לי את הבוקסה של האחים גייב (בקרוב בכל בית יהודי כשר) הקדשתי השבוע זמן דווקא לאלבום הבא אחרי שלושת אלו שנמצאים בקופסה, אודסה תמיד נראה לי כמו כישלון, איזה ניסיון כושל ליצור אפוס מאגנום, סטייל סרג'נט פפר, הדרק סייד, הוויליג' גרין או טומי (עוד נסיון כושל, אבל זה לא לעכשיו) מצד האחים גייב, אז נכון, הם תכננו לעשות אלבום ענק, נכון זה כמעט פירק את הלהקה והתוצאה הסופית היא לא אלבום קונספט מהודק כמו שהוא אמור היה להיות, אבל קצת כמו האלבום הלבן של הביטלס (או בעצם סרג'נט פפר שגם היה ניסיון כושל לאלבום קונספט) מה שיצא בסוף, הוא אחד האלבומים הכי טובים של הסיקסטיס בעיני. שיר הפתיחה: Odessa (City on the Black Sea) שנשמע כמו שיר פתיחה לאלבום קונספט ענק, הוא סוג של מבוא לאיך ישמע רוק מתקדם כשיעשו אותו כמו שצריך, הפקה מורכבת, המון שכבות מוסיקאליות, סיפור עלילה מוזר על אונייה אבודה וחיים אבודים ולחן מלאכולי מענג, זה לא דומה לשום דבר שהביי ג'ייז, עשו עד אז, אבל לא פחות טוב, בהמשך, כשהאלבום מאבד את הפוקוס שלו, השירים ממשיכים להיות מעולים, אבל אתם יודעים מה? אל תאמינו לי, תקשיבו בעצמכם... מה הולך אצלכם? על מה אתם ממליצים?
 

psychodoodle

New member
Hunger

תתחדש על התגלית,אני בהחלט אוהב את האלבום .אומרים שאד קינג ניגן איתם במה שמכונה The lost album (קינג היה חבר בלהקת ה Strawberry Alarm Clock ואחר כך ב Lynyrd skynyrd ) שנחשב לגרסא יותר מוצלחת של אותו אלבום ,וניתן להשיגו ביחד עם האלבום "הרגיל" .
 

melancholy man

New member
זאת הגירסה שיש לי

ויש שם באמת משהו שמזכיר לי לפחות את השעון התותי המעורר, משהו בגיטרות בעיקר.
 

bibi50

New member
בקשר לאודסה

היה תמיד אחד האהובים עלי משל האחים גיב אולי משום שיש לי חולשה לקולו המיוחד של רובין. ואכן הפתיחה היא ממש אווירתית ומיוחדת שלא מתירה כל ברירה. פשוט חייבים להקשיב עד הסוף המלכותי של בארי גיב עם מקהלת הגברים שפשוט מביאה לדמעות של התרגשות בקטע first of may. בזמן אמת אנשים פשוט לא הבינו את הגדולה של התקליט הנהדר והמושקע הזה וחבל... אולי זאת אחת הסיבות שהביאו לפזילה לכיוון הדיסקו
 

melancholy man

New member
האמת היא שאודסה לא ממש מתאים להם

הדיסקו, בעצם, עם כל האירוניה, מתאים יותר, הם לא ראו את עצמם מעולם כיותר מלהקת פופ (וזה לא נאמר כעלבון, הביי ג'ייז היו אחת מלהקות הפופ הטובות ביותר בשנות השישים) את הדיסקו צריך להבין בהקשר הזה, זה בעצם, היה קו ישר לאלבום הראשון ולאלבומי הפופ פסיכדליה שלהם, הם תמיד רצו לעשות להיטים, זה העולם שהשתנה לא הם. בלי קשר, כמובן, שירי הדיסקו, שהם כשירי דיסקו אולי הכי טובים שנעשו, הם פשוט שירים הרבה פחות טובים. ובקשר לאודסה, כל מילה אמת ביבי (הנה משפט שאם לא אתה, לא הייתי מצליח להוציא מהפה בחיים
)
 

pasteran

New member
פה גדול אוכל הכל

הא! ג'י דחף לי את האלבום הזה פעם בק"א ובטעות סמכתי עליו. דיסק סוחף, עם נגינת אורגן משובחת (מזכיר לי כנסיה בפטיסטית ביום יום אחרי הצהריים, ג'וני הזה אנבפטיסט). בהחלט מומלץ לגברים קשוחים חובבי חומצה וחמיצה.
 

LEATHER REBEL

New member
VICTOR BRADY: Brown Rain

כלי הנגינה הזה שקוראים לו TIN DRUM ושנראה כמו קערה וכשמקישים לתוכו בנקודות שונות הוא נותן צליל שאולי מזכיר מטאלופון אבל למעשה הצליל הזה ייחודי לו... ושמענו אותו המון בתקליטים של רגאיי וקאליפסו. אבל ברוק?! זה היה אז חדש! אחרי מה שהנדריקס עשה עם הגיטרה שלו (וקית' אמרסון עשה מה שעשה עם הקלידים שלו), זה היה אך טבעי שמישהו ינסה לפרוץ דרך דומה בעזרת כלי אחר. קבלו את... ויקטור בריידי! אכן, מה שבריידי עושה עם ה TIN DRUM שלו זה בלתי ייאמן (לפחות כל עוד לא שמענו תקליט אחר בו זהו הכלי הדומיננטי), ובעזרת גיטריסט, בסיסט ומתופף הוא מביא אותה בפצצת מוסיקה שמערבת רוק, Fאנק וכמובן אלמנטים קאריביים לכדי משהו שאז היה ייחודי (האמת, גם כיום זה נשמע ייחודי). נכון, יש עתונאים שקוראים לזה פרוטו-פרוג, וגם זה בסדר. בחברת POLYDOR התלהבו... אבל מהסיבה שכל התערובת הזו קצת הקדימה את זמנה (כן, ידוע לי שמשתמשים המון במונח הזה לאחרונה אבל כאן זה מוצדק), לא היה לאלבום הזה המשך, וזה חבל מאד. כששמעתי את זה לראשונה נדהמתי מה-כל, וגם מי שהשמעתי לו את זה נדהם. כדאי לכם!
 
למעלה