כדאי לך להקשיב
לא צריך עבר, עתיד מותר לשכוח לרגע הכל ולרקוד זה כל התפקיד כי סמבה היא מחול... תרגום חופשי (וכמעט מלא) של הקטע בפורטוגזית מהשיר "בשבחי הסמבה" של אריק אינשטיין, כמובטח: הסמבה הזאת, שיש לה קצב כל כך יפה, שלא מתחשק להפסיק לעולם. הסמבה באה ומכה לאט. לאט, כמו הגלים של הים. הסמבה מכה כמו הפעימות של הלב. תמיד משאירה טעם טוב. יודעת. תמיד, אולי אשלייה. sarava לאדון יצחק קלפטר, שעשה את המילים והלחן של הסמבה הזאת, הכל-כך יפה. sarava לאריק ידידי, שנעצב, נעצב כל כך ביחד איתי. sarava לנבחרת הזאת, שהיתה אף היא אשלייה, כמו שלדבר על סמבה בלי להזכר בכדורגל הנה אשלייה בלבד... SARAVA הנה קריאה הלקוחה מהפולחן הדתי האפרו-ברזילאי, ובאה להלל ולשבח את האלים. משהו כמו VIVA או "הללויה" או ה-AVE במזמור AVE MARIA. מקובל שהאדם המתפלל או המברך קורא SARAVA והקהל עונה לו בקריאה דומה. מי שבקיא קצת במוזיקה הברזילאית, יכול למצוא את המילה הזאת בשירים רבים, בעיקר כאלה של כותבים וזמרים המגיעים מאזור באהיה. לדוגמא, בשירה של אליס רג´ינה (הג´ניס ג´ופלין של המוזיקה הברזילאית) "O Canto de Osanha" מופיע: Amigo, senhor, sarava, Xango me mandou lhe dizer... שאנגו הוא אחד מהאלים האפרו-ברזילאיים וה-SARAVA בשיר מופיע בהקשר סמי-דתי. אז מאיפה לאריק החוצפה ליחחס מן קריאה שכזאת לעצמו? אה. כאן אנחנו חוזרים לשיר שהזכרתי בהודעות הקודמות, Samba de Bencao - "סמבה של ברכה". שיר של Vinicius de Moraes (וניניסיוש ג´י מוראיש), בו הוא מדבר בשבחי הסמבה (אה... מוכר מאיפשהו?) ובין בית לבית (את הבתים שר Toquinho החצי היותר ידוע של הצמד Toquinho e Xororo) קורא ויניסיוש מונולוגים שונים, הקשורים בנשים (מישהו אמר שוביניזם?), באהבה, בחיים ובמוסיקה. במונולוג האחרון הוא מציג את עצמו כ"צייד העבדים" (Capitao do Mato) ויניסיוש ג´י מוראיש, הלבן הכי שחור בברזיל, והוא מברך את כל עושי-הסמבה הגדולים של ברזיל הלבנה, השחורה והמולאטית. המילה בה הוא מברך אותם (abenco) היא מילה הקשורה בברכה במובן הדתי שלה. ושם גם מופיעה מספר פעמים הקריאה SARAVA כשהיא מקושרת למוזיקאים ולסמבה. במיוחד הוא מברך שם את המאסטרו אנטוניו קארלוס (טום) ז´ובין, שכבר טייל בכל כך הרבה סמבות איתו ביחד, ועוד נשארו להם כל כך הרבה לטייל בהן. הלחן של הסמבה הזאת מזכיר לא במעט את הלחן של קלפטר, אך בפירוש לא מדובר כאן בתרגום או ב"גניבה" ספרותית, אלא יותר במקור השראה. קצת תרגומים, חופשיים ולא מעובדים, מהשיר המקורי - שיהיה לכם משהו מן הטעם: עדיף להיות שמח ולא עצוב השמחה היא הדבר הטוב ביותר שקיים זה ככה... כמו האור של הלב. אבל בשביל לעשות סמבה עם יופי אני צריך חופן של עצב אני צריך חופן של עצב אם לא, הסמבה לא נעשית. אם לא, זה כמו לאהוב אשה שהיא רק יפה. אז מה? אשה צריכה שיהיה בה משהו יפה וחינני, משהו בוכה, משהו שמרגיש געגועים. יופי שמגיע מעצב ההכרה בהיותה אשה, עשוייה רק בשביל לאהוב... לעשות סמבה זה לא לספר בדיחה מי שעושה סמבה כך, הוא לא שווה כלום כי הסמבה היא צורה של תפילה הסמבה מאזנת את העצב ובעצב ישנה תמיד תקווה בעצב ישנה תמיד תקווה לא להיות יותר עצובים יום אחד. שימו קצת אהבה בתוך הקצב ותראו שאיש בעולם לא יוכל לנצח את הסמבה ש... (יש כאן שורה ששכחתי... אני אבדוק ואוסיף) כי הסמבה נולדה שם, בבאהיה ואם היום הפואטיקה שלה היא לבנה הנשמה שלה (או הלב שלה) עדיין שחורה ביותר. עד כאן. מודה לכם על הסבלנות. בשמחות.