מה לעשות

[הסירונית הקטנה]

מה לעשות

בעלי פתח תיק ברבנות והכריז שהוא רוצה להתגרש. קדמו לזה התעללויות נפשיות כמו שליחת תמונות עירום שלי לעבודה ובריאת מאהבים וירטואלים. צר הדף מלהכיל. אני פוחדת מגירושין ולא עושה כלום. להיפך. מראה כאילו מעוניינת בקשר איתו. הוא מצדו גם לא עושה כלום, ישן בסלון, אומר שרוצה להגיע להסכם ולא יוצא מהבית. יש לנו שלושה ילדים קטנים ואני קרועה לגמרי, משותקת, בקושי מתפקדת. לפעמים קשה לי לראות את הגבולות ביני לבינו. כלומר-להפריד את המחשבות שלי משלו. ואז אני חושבת שאני בעצם לא בסדר. שמשהו בי דפוק. יש לי עבר איום ונורא של מערכות יחסים הרסניות, של הרס עצמי ואני פוחדת להתמוטט. למרות שאני נראית חזקה, מטופחת, ספורטיבית-כאילו כלום. אין לי מחשבות אובדניות אבל ללא ספק אני בדיכאון. ודווקא עכשיו, כשיש לי קריירה שהתחילה, שהגשמתי שאיפות מקצועיות. אני פוחדת לאבד הכול. איפשהו יודעת שרק אם אעזוב אותו יהיה לי טוב, אבל פוחדת. כל כך פוחדת.

 

[שיר בכיף]

דווקא מפני שאת פוחדת

את חייבת לעשות את זה. אחרי שהתחלת קריירה והגשמת שאיפות מקצועיות - ממה את פוחדת? תראי איזה יופי הצלחת לגמרי לבד. למה שהפרידה מאיש שמתעלל בך, פוגע בביטחון העצמי שלך ומונע ממך להתפתח - למה שפרידה זו תזיק לך? בעצם, השאלה מיותרת. ברור לי לחלוטין ממה את מפחדת. זה מתבקש לפחד לפני צעד כזה משמעותי. כל שינוי מפחיד אותנו, בדרך כלל, בייחוד שינוי כזה גדול, ועוד כשיש שלושה ילדים קטנים בתמונה. את בעצם צריכה לחשוב על שני דברים; האחד, החיים איתו. נכון שהפרידה מפחידה, וכמו שאת מתארת את זה - את משותקת, בקושי מתפקדת. אבל תחשבי על המצב הקיים, ועל האפשרות שתמשיכו אותו ככה. את מוכנה להמשיך בחיים כאלו? את מוכנה להמשיך להיות לצד האיש הזה? או שאת מוכנה לקבל שינוי, שסביר יותר להניח כי יעשה לך טוב מאשר רע? הדבר השני שאת צריכה לחשוב עליו, הוא החיים בלעדיו. הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות לעצמך כרגע הוא להיות לבד. כמו שאת מתארת את עצמך - חזקה, מטופחת, ספורטיבית (למראית עין) - ככה תהיי. תמשיכי בדיוק כמו שאת, מטופחת וספורטיבית, ועם קריירה פורחת, ובסוף תתחילי גם להרגיש ככה. אל תתני לשום דבר לשבור אותך. תהיי חזקה - והוא לא יכול לפגוע בך יותר. כשתהיי לבד, תתמודדי עם קשיים מסוימים שכרגע אין לך (מעצם עניין הגירושין, וגם הילדים). אבל חשוב לך לזכור שזה משהו שאת חייבת לעשות. אחרי כמה זמן שתהיי לבד ותתמודדי עם קשיים שלא חשבת שתהי מסוגלת להתמודד איתם - תראי שאת חזקה הרבה יותר, בעלת בטחון עצמי רב יותר, שלא התמוטטת אלא להיפך - שהפתעת את עצמך בכמה שאת חזקה. זו תהיה גם הדרך למערכת יחסים משמעותית שלא תהיה בעלת אופי של הרס עצמי. קחי

לעידוד והמון

 

[הסירונית הקטנה]

תודה אבל..

אבל אני עוד לא רואה את עצמי שם. למעשה, אני לא רואה את עצמי בשום מקום. אנ לא יודעת מה אני חייבת ומה לא. לעתים קרובות, חושבת שאני אשמה. ובכלל, איך אסתדר כספית?? נורא קל לתת עצות. אני מניחה שאני צריכה זמן עיכול. ושוב-תודה.

 

[פעמונית הגשם]

../images/Emo12.gifנורא קל לתת עצות?

אז למה כתבת פה בפורום את מה שכתבת ? לא ביקשת עצה?

 

[איש המערות]

הפיל והחבל הדק

את אולי מכירה את המשל כי הוא לא חדש, אבל הנה הוא שוב: פיל קרקס בוגר וגדול מימדים קשור בחבל דק ליתד באדמה ולא בורח. כל זאת למה? מכיוון שמהיותו גור קשרו אותו באותו חבל בדיוק ליתד ואז, כגור, לא יכול היה לנתק אותו. מאז הוא התרגל שאת החבל הזה לא יוכל לנתק לעולם, למרות שאילו היה לו את האומץ לנסות היה נוכח שאין קל מזה. אני מניח שאת הנמשל תזהי מיד. בהצלחה.

 

[s h o o s h a]

מה לעשות?

לחשוב לחשוב בשקט לחשוב בקול רם לחשוב ולצעוק אבל לחשוב על מה כל כך טוב לך היום שמשאיר אותך בתוך המערכת? מה טוב בה??? ואח"כ לחשוב בדיוק אותו דבר, אלא שעל מה לא טוב בה עכשיו, אחרי שתחשבי על שני אלו, תוכלי להשוות עם מה את רוצה לחיות עם מה שטוב או עם מה שלא טוב (ואני חושבת שאת יודעת בדיוק מה התשובה) פוחדת? זה טבעי זה נורמאלי אבל, תבדקי, כמו בהשוואת מחירים לפני שאת קונה מוצר מסוים, האם המחיר ה"היקר" שאת משלמת שווה את המוצר? את יודעת, לפעמים ישנם מוצרים שדומים מאד אחד עולה 100 שקל השני עולה 500 שקל ושניהם - מה זה דומים אבל הם לא אז תבדקי עם עצמך כמה את מוכנה להשקיע 100 שקל במוצר שאת יודעת שיחזיק מעמד כלום ועוד קצת או 500 שקל שעבורם תצטרכי לעבוד קשה אבל בסופו של דבר, בגמר התשלום, יהיה לך מוצר איכותי בבית. בכוונה לוקחת את ההשוואה הזו למקום של מוצרים ומחירים אולי כך תביני טוב יותר שהמחיר שאת נדרשת היום לשלם הוא גבוה מעל לגבוה ואת מקבלת תמורתו את כל מה שתיארת. (מה שמתאים למוצר זול ולא איכותי) שווה לך????? בהצלחה

 

[s h o o s h a]

עכשיו זה הזמן

התחבר לי השיר הזה לשאלה שלך "עכשיו אולי זה הזמן לעזוב הכל, בלי לומר מילה לחמוק בשקט מהדלת האחורית וללכת, שאיש לא ידע לאן איש לא ידע לאן חשבתי, עכשיו אולי זה הזמן להיות מה שאני לחיות את חיי בשקט להיעזב לנפשי הרחק מכאן שאיש לא ידע לאן הזמן שלנו פה הוא קצר ולא ידוע כדאי שניקח אותו ונעשה בו, משהו טוב הזמן שלנו פה הוא קצר ולא בטוח כדאי שנבין את זה , ונלמד איך לאהוב..."

 

[מיקי בת המקורית]

מאזניים

בצד אחד את הטוב שבזוגיות בצד שני את הרע שבזוגיות מי יהיה כבד יותר, הטוב או הרע??? כשתגיעי למסקנות שלך, שוב... בצד אחד את הטוב שבך בצד שני את הרע שבך בטוחה שהטוב שבך יהיה הכבד יותר תרגיל פשוט שאני עצמי עשיתי ואם אין לך מאזניים קחי נייר ועט, תעשי לעצמך טבלה ותרשמי... זה עובד...

 

[מיקי בת המקורית]

אכן

נתחיל בעיר בה נולדתי, עיר קטנה, שיש בה מהכל וכל, פארקים טבעיים, חופים נפלאים, המון מים והמון ירוק. שווקים צבעוניים, אנשים נפלאים וידידותיים, בניה מודרנית מעורבת עם בניה קולוניאלית מתקופת הספרדים. הרבה לא זוכרת מהעיר הזו, ביקור קצר בהיותי שם בגיל בוגר יותר, נסענו לראות את הבית שבו גרנו בחודשים הראשונים ללידתי, בית על קרקע, הבית היה כבר ישן כל כך, אבל, העביר בי מן תחושה מוזרה, תחושה של קרבה למקום, משהו רוחני כזה... בחצר הבית גינה ענקית, עצי מנגו, בננות, אבוקדו וגם פרחים אבל זה שבלט לעין היה פרח האורכידאה שהתנוסס שם על גזע עץ בכל הדרו... באותו ביקור נסענו לפארק טבעי, ממש ג´ונגל באמצע העיר, נחל עובר בו, מים כל כך זכים ושקופים, היה כה מוזר לטבול במים המתוקים, מים נקיים כל כך. איך לא נבקר בגן החיות, אשר חוץ מבעלי החיים המוכרים למיניהן, מספר מינים שקיימים רק באזור זה של העולם, עוד נפגוש בהם... נסיעה קצרה בכביש היורד מן ההר ומגיעים לחוף מקסים, ניגודים נפלאים וקסומים, המון ירוק, מים שקופים, חול לבן, דקלים ממש על החוף והמוזר מי הים לא מלוחים כמו מי הים שלנו... כעבור מספר חודשים אחרי שנולדתי, הורי עברו לעיל הגדולה, משם אמשיך את הטיול הקסום שלי...

 

[מיקי בת המקורית]

אכן

זו העיר בא גדלתי, עיר גדולה ויפה, מודרנית, מרכזי קניות, תרבות ואמנות, פארקים נפלאים, שוכנת בעמק, 800 מטר מעל פני הים, מזג האוויר טרופי וכל השנה מזג האוויר נפלא, לא חם לא קר, יורד גשם ומסתובבים בשרוול קצר רק בחודשים דצמבר-ינואר נעשה טיפה קריר ולובשים חולצות עם שרוול ארוך. בתמונה הראשונה למעלה מצד שמאל, רואים את הגטו היהודי, כך אנו קראנו לו, היהודים שהגיעו לשם, בשנות ה20- ומעלה השתכנו כולם באזור זה, יש בתי כנסת, בית הספר היהודי, חנויות למכירת מוצרים כשרים וכל היתר, היום נותרו רק המבוגרים שבקהילה, הצעירים עברו לשכונות חדשות יותר ועשירות יותר. סבי שהגיע למקום באמצע שנות ה20-, הגיע לשכונה הזו שהיתה בתחילת הקמתה ובנה את ביתו שם, בית ענקי, זוכרת את הבית הגדול חושבת שהיו שם איזה 10 חדרים, זוכרת את המטבח, מטבח ענק, ללא ארונות מטבח, הכל היה תלוי בחוץ, הכריים היו ענקיים ובו סבתי הכינה את המאכלים המיוחדים לה, ועוזרת הבית שגידלה את אבי, כמו סבתא היתה לנו, שירתה את המשפחה במשך 40 שנה, ידעה להכין את כל המטעמים לחגים, ידעה מה צריך להכין לפסח, לראש השנה וסתם מאכלים יהודים וגם מקומיים שזה בעצם היה המומחיות שלה, ודיברה אידייש, היה מצחיק לשמוע אותה מדברת אידייש במבטא מקומי. מחייכת לעצמי, שמעלה את הזכרונות האלה, כל פעם עולה לי משהו חדש, משהו מצחיק, שנים לא חשבתי עליהם, ועכשיו תוך כדי כתיבה פשוט נזכרת, ערב יום כיפור, אימי הביאה אותנו לסבתי, ובחצר אנחנו רואים תרנגולות, כנראה זכרתי משנים קודמות שמשהו טוב לא עומד להתרחש שם וברחתי פנימה, הייתי בת 4-5, זוכרת את עוזרת הבית רודפת אחרי, תופסת, מביאה ומתיישבת על כיסא ואני עליה, רואה את סבתי רצה אחרי תרנגול ומביאה אותו, היא אוחזת בו ברגליו, מתקרבת אלי ומתחילה לסובב אותו מעל ראשי, התרנגול המסכן מרפרף בכנפיו על ראשי ואני בוכה וצורחת ושומעת את סבתי מברכת על תרנגול כפרות, כל שנה, כל יום כיפור חזר על עצמו אותו סיפור, לא יכולתי לסבול מה שעושים לתרנגול ופחות מה שעושים לי. למדתי בבית ספר היהודי, זוכרת שכל בוקר היינו מזמרים את "מודה אני לפניך", כשהמחנך היה מזמר איתנו והוא בכלל לא היה יהודי. הלכתי לתנועת הנוער, זכרונות רבים יש לי מהתנועה, טיולים, פעולות, מחנה קיץ, והחלום של כולם לעלות לארץ ישראל העצוב מכל היה, העוני הרב שקיים שם, לא אדבר על היום, כי היום גרוע יותר, אבל אז, כשאני הייתי ילדה, היו צריכים להסיע אותנו ממקום למקום, לא יכולנו לשחק בחוץ בחצר הבית אלא רק בליווי מבוגר, אסור היה להתרחק מהבית, הסעות לבית הספר היה דבר ברור. עוד אמשיך בביקור בעיר הגדולה, זו רק ההתחלה... זכרונות ממקומות יפים, המון מקומות שביליתי בהם בהיותי ילדה...

 

[מיקי בת המקורית]

כן

זו העיר בא גדלתי, עיר גדולה ויפה, מודרנית, מרכזי קניות, תרבות ואמנות, פארקים נפלאים, שוכנת בעמק, 800 מטר מעל פני הים, מזג האוויר טרופי וכל השנה מזג האוויר נפלא, לא חם לא קר, יורד גשם ומסתובבים בשרוול קצר רק בחודשים דצמבר-ינואר נעשה טיפה קריר ולובשים חולצות עם שרוול ארוך. בתמונה הראשונה למעלה מצד שמאל, רואים את הגטו היהודי, כך אנו קראנו לו, היהודים שהגיעו לשם, בשנות ה20- ומעלה השתכנו כולם באזור זה, יש בתי כנסת, בית הספר היהודי, חנויות למכירת מוצרים כשרים וכל היתר, היום נותרו רק המבוגרים שבקהילה, הצעירים עברו לשכונות חדשות יותר ועשירות יותר. סבי שהגיע למקום באמצע שנות ה20-, הגיע לשכונה הזו שהיתה בתחילת הקמתה ובנה את ביתו שם, בית ענקי, זוכרת את הבית הגדול חושבת שהיו שם איזה 10 חדרים, זוכרת את המטבח, מטבח ענק, ללא ארונות מטבח, הכל היה תלוי בחוץ, הכריים היו ענקיים ובו סבתי הכינה את המאכלים המיוחדים לה, ועוזרת הבית שגידלה את אבי, כמו סבתא היתה לנו, שירתה את המשפחה במשך 40 שנה, ידעה להכין את כל המטעמים לחגים, ידעה מה צריך להכין לפסח, לראש השנה וסתם מאכלים יהודים וגם מקומיים שזה בעצם היה המומחיות שלה, ודיברה אידייש, היה מצחיק לשמוע אותה מדברת אידייש במבטא מקומי. מחייכת לעצמי, שמעלה את הזכרונות האלה, כל פעם עולה לי משהו חדש, משהו מצחיק, שנים לא חשבתי עליהם, ועכשיו תוך כדי כתיבה פשוט נזכרת, ערב יום כיפור, אימי הביאה אותנו לסבתי, ובחצר אנחנו רואים תרנגולות, כנראה זכרתי משנים קודמות שמשהו טוב לא עומד להתרחש שם וברחתי פנימה, הייתי בת 4-5, זוכרת את עוזרת הבית רודפת אחרי, תופסת, מביאה ומתיישבת על כיסא ואני עליה, רואה את סבתי רצה אחרי תרנגול ומביאה אותו, היא אוחזת בו ברגליו, מתקרבת אלי ומתחילה לסובב אותו מעל ראשי, התרנגול המסכן מרפרף בכנפיו על ראשי ואני בוכה וצורחת ושומעת את סבתי מברכת על תרנגול כפרות, כל שנה, כל יום כיפור חזר על עצמו אותו סיפור, לא יכולתי לסבול מה שעושים לתרנגול ופחות מה שעושים לי. למדתי בבית ספר היהודי, זוכרת שכל בוקר היינו מזמרים את "מודה אני לפניך", כשהמחנך היה מזמר איתנו והוא בכלל לא היה יהודי. הלכתי לתנועת הנוער, זכרונות רבים יש לי מהתנועה, טיולים, פעולות, מחנה קיץ, והחלום של כולם לעלות לארץ ישראל העצוב מכל היה, העוני הרב שקיים שם, לא אדבר על היום, כי היום גרוע יותר, אבל אז, כשאני הייתי ילדה, היו צריכים להסיע אותנו ממקום למקום, לא יכולנו לשחק בחוץ בחצר הבית אלא רק בליווי מבוגר, אסור היה להתרחק מהבית, הסעות לבית הספר היה דבר ברור. עוד אמשיך בביקור בעיר הגדולה, זו רק ההתחלה... זכרונות ממקומות יפים, המון מקומות שביליתי בהם בהיותי ילדה...

 

[Melody Clark]

כל כך פשוט

עזבי אותו - צרי מרחק פיזי ומהר! ערפול החושים וחוסר האון יחלפו - אם תפתרי משורש הבעיה .... השפעת בעלך על בריאות הנפש שלך ויכולתך לחשוב בצורה הגיונית את יודעת בדיוק מה את צריכה לעשות - אל תאפשרי לפחד לשתק אותך

 

[נקלעת למטרה]

סירונית קטנה

הפצת תמונות העירום שלך זו עבירה חמורה על החוק, אם תמונותי היו מתפרסות הייתי מגישה תלונה במשטרה. לעניין פתיחת התיק ברבנות - האיש רוצה לפרק את החבילה, אי אפשר להכריח מישהו לחיות בזוג - בשותפות, גם אם נניח תבקשי שלום בית, הדבר היחידי שאולי יצא לך מיזה זה מזונות אישה אבל לא שלום בית אמיתי. אין סיבה שהקריירה שלך והשאיפות שלך יפגעו כתוצאה מהגרושין. לא נראה לי שמשהו דפוק אצלך בכלל - מה שכן את מאוד מבולבלת ונסערת וזה טבעי - נסי לארגן את המחשבות שלך ולחשוב על העתיד. אם הוא רוצה להגיע להסכם - דאגי שאיש מקצוע ילווה את ההסכם הזה על מנת לשמור על זכויותייך וזכויות ילדייך.

 

[הסירונית הקטנה]

תודה לכולכם

תודה לכולכם על התגובות המעודדות. לא נכנסתי לפורום כמה זמן. ומאז-טיפלתי בעצמי. פסיכולוג ועו"ד והרבה לבד, אנימרגישה עכשיו יותר טוב. אבל הדרך עוד ארוכה...מאוד.. לפני שבוע, בכלל לא יכולתי לקום מהמיטה. קוראים לזה דכאון. עכשיו התחלתי לעבוד.