מה לעשות עם עצמי...
שלום לכם גולשים!
איזה כיף שיש פורום כזה... אני כבר לא יודעת עם מי לדבר, ואני רואה שפה דווקא מגיבים והרבה. איזה כיף שמצאתי אתכם... אני נמצאת בבעיה. אני לא יודעת אם זאת בעיה שהמצאתי לעצמי עם הזמן או שזה משהו מציאותי לגמרי... העיניין הוא שאני לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי כרגע (אני בת 22) ואני מדברת מבחינה של תעסוקה ולימודים וגם אישיות קצת.. הבעיה היא לא בהכוונה מקצועית, לשמרות שזה יכול להיראות ככה בהתחלה.... לצערי (או אולי לטובתי? למרות שאני לא מרגישה ככה כבר הרבה זמן), מגיל קטן הייתי שקועה בתחום הציור ומחשבים... אף פעם לא הייתי טובה במתמטיקה... אולי בגללי, אולי בגלל המורים בביה"ס זה כבר לא משנה... אבל אני ממש לא קשורה לתחום הזה ולא אהיה קשורה לעולם, אני בטוחה. בגיל קטן גם החלטתי שאני אתעסק בתחום קרוב לציור או עיצוב וחייתי עם זה עד עכשיו... מה שקרה שבעצם התחלתי את הלימודים שלי לתואר השנה בתחום הזה ופרשתי כי גיליתי שזה לא בשבילי בגלל שראיתי שאין מצב שאני אחזיק את עצמי כלכלית וחברתית 4 שנים, וגם כמקצוע לא ממש אהבתי אתזה. לאחר שפרשתי מצאתי אלטרנטיבה (לימודים אנימציה תלת מימד) ובשבילי היא מושלמת מבחינת הרגשה עצמית ומבחינת כל המאפיינים שבי. הבעיה היא שאני נורא מפחדת שאני לא אצליח בתחום כי זה תחום מאוד דינאמי וחדש במדינה שלנו, ואני כמישהי שגדלה במשפחה די עניה, מפחדת מהעוני נורא. =\ ואני עכשיו נמצאת במשבר כי אין לי דרך אחרת...ביררתי בנוגע לתחומים אחרים ופשוט הבנתי שאני אסבול שם...אז השאלה היא... מה אתם חושבים..אם בנאדם נורא אוהב תחום מסויים, עדיף לו להיכנס לתוכו, למרות הקשיים שצפויים להיות בעתיד (אולי גם לא..הכל תלוי בבנאדם) ? או שעדיף ללכת למשהו אחר אבל בטוח כלכלית ולא להיות שלם עם עצמך עד סוף החיים? (ואני בטוחה שכך זה יהיה בגלל שאני מכירה את עצמי מספיק טוב...תמיד יהיה חסר לי להגשים את עצמי..) אני לא אוכל לעבוד במשהו אחד ולהתעסק בזה כתחביב כי לא יהיה לי זמן...זה "תחביב" שלוקח הרבה אנרגיות והשקעה... יש לי עוד בעיה שבטח הבעיה הראשונה של ההתלבטות וחוסר האמונה נובעת ממנה.... משהו לפני כמה שנים בגיל הנעורים נראה לי "נדפק" בי. הבנתי שאני בן אדם שלא יכול להסתדר עם מסגרת. אני לא יודעת אם יהיו לזה השלכות בעתיד או לא... זה פשוט ככה זה. כשהייתי בביה"ס הכל היה בסדר. חברים..לימודים..יציאות. הכל כמו אצל בן אדם נורמלי. לאחר מכן באתי לצבא ושם משהו נדפק בי. כאשר הגעתי לטירונות היה לי מפחיד (כמו לרוב הצעירים) , אבל בקורס חטפתי את התקף החרדה הראשון שלי, ולאחר מכן עוד אחד ועוד אחד..ופשוט הוציאו אותי. הפחדתי את המפקדת שלי ואת כולם שם..גם את עצמי בטח. טוב.. לאחר מכן יצאתי ל"עולם הגדול" כמו שאומרים... התחלתי לעבוד, החלפתי עבודות..כמו כולם בעצם...ועכשיו אני פה. החיים שלי מתנהלים רגיל..אבל פרשתי מ3 מקומות שיכלו לקדם אותי בחיים נטו בגלל שהייתה לי חרדה לא מובנת כלשהי (או שבגלל שזה לא התאים לי מסיבה נפשית כלשהי?)...אבל מצד שני גם לא אכפת לי כל כך מהמקומות האלה כבר, אני כבר יודעת מה אני רוצה מהעתיד... כביכול... בגלל זה גם אין לי אמונה שאני אצליח במשהו בעתיד ואני מרגישה פגומה לגמרי. מצד שני אני יודעת שאין לי שום מחלות נפשיות למרות שאני קצת שונה מאדם ממוצע ואני מאוד מפחדת שזה יפגע בי.. אני יודעת שכל מה שכתבתי למעלה היה די מאורפל.. אני פשוט יומיים לא ישנתי כי אני לא יכולה להירדם כאשר אני במצב כזה... מאוד קשה לי לישון =\\ אני לא רוצה טיפול פסיכולוגי כי לא נראה לי שזה יעזור במצב הזה שלי... נראה לי אני צריכה אימון אישי כלשהו לצאת מה"תדמית" הזאת ביצרתי לעצמי (או שאני באמת כזאת פגומה מי יודע..) וחסר לי גם לדבר על כל המצב הזה עם מישהו כי אנשים שמסביבי לא יבינו את המצב הזה וגם כי לא בא לי לחפור להם על זה...אין להם גם מה להגיד כל כך על זה... ואני פשוט נתקעתי לבד על עצמי. איך להמשיך הלאה מהנקודה הזאת? גם התקפי חרדה שהיו לי (ולעיטים רחוקות מבקרים אותי לקראת השינה) זה הרי הכל דמיוני לגמרי... ואני יודעת אתזה. אולי פשוט צריך לקחת את עצמי בידיים וללכת לכיוון החלום בלי "להמציא" יותר מדי בעיות? אולי כדאי לי להתפתח אישית תוך כדי? איך עושים זאת? ואיך בודקים אם אכן יש לי בעיה..אולי אני טועה ובאמת יש לי =\\\ מישהו יכול לייעץ לי משהו?...
שלום לכם גולשים!
איזה כיף שיש פורום כזה... אני כבר לא יודעת עם מי לדבר, ואני רואה שפה דווקא מגיבים והרבה. איזה כיף שמצאתי אתכם... אני נמצאת בבעיה. אני לא יודעת אם זאת בעיה שהמצאתי לעצמי עם הזמן או שזה משהו מציאותי לגמרי... העיניין הוא שאני לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי כרגע (אני בת 22) ואני מדברת מבחינה של תעסוקה ולימודים וגם אישיות קצת.. הבעיה היא לא בהכוונה מקצועית, לשמרות שזה יכול להיראות ככה בהתחלה.... לצערי (או אולי לטובתי? למרות שאני לא מרגישה ככה כבר הרבה זמן), מגיל קטן הייתי שקועה בתחום הציור ומחשבים... אף פעם לא הייתי טובה במתמטיקה... אולי בגללי, אולי בגלל המורים בביה"ס זה כבר לא משנה... אבל אני ממש לא קשורה לתחום הזה ולא אהיה קשורה לעולם, אני בטוחה. בגיל קטן גם החלטתי שאני אתעסק בתחום קרוב לציור או עיצוב וחייתי עם זה עד עכשיו... מה שקרה שבעצם התחלתי את הלימודים שלי לתואר השנה בתחום הזה ופרשתי כי גיליתי שזה לא בשבילי בגלל שראיתי שאין מצב שאני אחזיק את עצמי כלכלית וחברתית 4 שנים, וגם כמקצוע לא ממש אהבתי אתזה. לאחר שפרשתי מצאתי אלטרנטיבה (לימודים אנימציה תלת מימד) ובשבילי היא מושלמת מבחינת הרגשה עצמית ומבחינת כל המאפיינים שבי. הבעיה היא שאני נורא מפחדת שאני לא אצליח בתחום כי זה תחום מאוד דינאמי וחדש במדינה שלנו, ואני כמישהי שגדלה במשפחה די עניה, מפחדת מהעוני נורא. =\ ואני עכשיו נמצאת במשבר כי אין לי דרך אחרת...ביררתי בנוגע לתחומים אחרים ופשוט הבנתי שאני אסבול שם...אז השאלה היא... מה אתם חושבים..אם בנאדם נורא אוהב תחום מסויים, עדיף לו להיכנס לתוכו, למרות הקשיים שצפויים להיות בעתיד (אולי גם לא..הכל תלוי בבנאדם) ? או שעדיף ללכת למשהו אחר אבל בטוח כלכלית ולא להיות שלם עם עצמך עד סוף החיים? (ואני בטוחה שכך זה יהיה בגלל שאני מכירה את עצמי מספיק טוב...תמיד יהיה חסר לי להגשים את עצמי..) אני לא אוכל לעבוד במשהו אחד ולהתעסק בזה כתחביב כי לא יהיה לי זמן...זה "תחביב" שלוקח הרבה אנרגיות והשקעה... יש לי עוד בעיה שבטח הבעיה הראשונה של ההתלבטות וחוסר האמונה נובעת ממנה.... משהו לפני כמה שנים בגיל הנעורים נראה לי "נדפק" בי. הבנתי שאני בן אדם שלא יכול להסתדר עם מסגרת. אני לא יודעת אם יהיו לזה השלכות בעתיד או לא... זה פשוט ככה זה. כשהייתי בביה"ס הכל היה בסדר. חברים..לימודים..יציאות. הכל כמו אצל בן אדם נורמלי. לאחר מכן באתי לצבא ושם משהו נדפק בי. כאשר הגעתי לטירונות היה לי מפחיד (כמו לרוב הצעירים) , אבל בקורס חטפתי את התקף החרדה הראשון שלי, ולאחר מכן עוד אחד ועוד אחד..ופשוט הוציאו אותי. הפחדתי את המפקדת שלי ואת כולם שם..גם את עצמי בטח. טוב.. לאחר מכן יצאתי ל"עולם הגדול" כמו שאומרים... התחלתי לעבוד, החלפתי עבודות..כמו כולם בעצם...ועכשיו אני פה. החיים שלי מתנהלים רגיל..אבל פרשתי מ3 מקומות שיכלו לקדם אותי בחיים נטו בגלל שהייתה לי חרדה לא מובנת כלשהי (או שבגלל שזה לא התאים לי מסיבה נפשית כלשהי?)...אבל מצד שני גם לא אכפת לי כל כך מהמקומות האלה כבר, אני כבר יודעת מה אני רוצה מהעתיד... כביכול... בגלל זה גם אין לי אמונה שאני אצליח במשהו בעתיד ואני מרגישה פגומה לגמרי. מצד שני אני יודעת שאין לי שום מחלות נפשיות למרות שאני קצת שונה מאדם ממוצע ואני מאוד מפחדת שזה יפגע בי.. אני יודעת שכל מה שכתבתי למעלה היה די מאורפל.. אני פשוט יומיים לא ישנתי כי אני לא יכולה להירדם כאשר אני במצב כזה... מאוד קשה לי לישון =\\ אני לא רוצה טיפול פסיכולוגי כי לא נראה לי שזה יעזור במצב הזה שלי... נראה לי אני צריכה אימון אישי כלשהו לצאת מה"תדמית" הזאת ביצרתי לעצמי (או שאני באמת כזאת פגומה מי יודע..) וחסר לי גם לדבר על כל המצב הזה עם מישהו כי אנשים שמסביבי לא יבינו את המצב הזה וגם כי לא בא לי לחפור להם על זה...אין להם גם מה להגיד כל כך על זה... ואני פשוט נתקעתי לבד על עצמי. איך להמשיך הלאה מהנקודה הזאת? גם התקפי חרדה שהיו לי (ולעיטים רחוקות מבקרים אותי לקראת השינה) זה הרי הכל דמיוני לגמרי... ואני יודעת אתזה. אולי פשוט צריך לקחת את עצמי בידיים וללכת לכיוון החלום בלי "להמציא" יותר מדי בעיות? אולי כדאי לי להתפתח אישית תוך כדי? איך עושים זאת? ואיך בודקים אם אכן יש לי בעיה..אולי אני טועה ובאמת יש לי =\\\ מישהו יכול לייעץ לי משהו?...