מה לעשות עם הקנאה

[הפרח הירוק]

מה לעשות עם הקנאה

לא מתאים לי תמיד שמחתי בשמחת אחרים והכל היה בסדר. לא קינאתי במי שהיה לו מה שלי אין כי ידעתי שלכל אחד יש את החיים והגורל המיוחדים משלו, ובכל זאת, כעת אני נתקפת קנאה נוראית. ולא יודעת מה לעשות מרוב יאוש.לפני מספר שנים נישאתי בגיל 40 ואין לי ילדים משלי. לבעלי 3 ילדים מנישואין קודמים, והוא "דלוק" במיוחד על שתי בנותיו שהן בגיל העשרה, מקסימות חמודות ומליאות חיים. אני מסתדרת איתן היטב הן מאוד נחמדות, תמיד אהבתי ילדים ולא חשבתי שתהיה לי איזו בעייה עם ילדי בעלי. ואולם לרוע המזל תוקפת אותי קנאה חזקה ביחס של בעלי כלפיהן, נראה לי כאילו הן האהובות שלו ולא אני... היחס שלו אליהן חם ואף רומנטי, והוא מוקסם ומאוהב בהן, הוא קורא להן אהובות שלי, ונורא רוצה להתקרב לגעת לחבק ולנשק אותן. מותר לו, הלוא הן בנותיו, ובכל זאת אני חשה נורא, כי כלפי יחסו קר ואדיש, הוא רגיל אלי, ומתייחס באופן ענייני ותכליתי ויוצא שכאילו כל אנרגית האהבה שרציתי לקבל מופנית אליהן ולא אלי. איתי הוא מסרב בתוקף ליחסים של רומנטיקה אינו מסכים לצאת, לא רוצה לבזבז זמן, תמיד נורא עסוק ואין לו זמן אלי, כשהוא מדבר אלי הוא עושה עוד שניים שלושה דברים..כי חבל לו על זמנו..אני חשה שאני במקום אחרון ולא מקבלת יחס מיוחד כפי שאני חשה שמגיע לי, וחשה נורא כל מוצ"ש כשהוא נוסע לפגישה עם אהובותיו הקטנות והחמודות והלגיטימיות וממני מתעלם. אני נשארת לבד בבית כי אין לי לאן לצאת, וחשה מאוד אומללה ונואשת. טלי.

 

[marcelo majlin]

תגובה

טלי אני לא יודעה אם משאת מרגישה זה כעם או קינאה את מתארת מצב שהזוגיות שלך עם בעלך לא עובדת וזו הנקודה העיכרית היחס שלו לבנותיו הוא מישני במובן שאת מתוסכלת מהיחס של בעלך אליך ומחיי הנשואים איתו. אני ממליץ לעלות את הנושא איתו ולבדוק אולי יעוץ אצל אש מקצוע יעזור. אבל ברור שהבעיה היא המערכת הזוגית שלכם. בהצלחה מרסלו

 

[הפרח הירוק]

שלום מרסלו

תודה על תגובתך, הקנאה היא ה"קש ששבר את גב הגמל" במקרה זה, ובעוד שאני חשה שאולי יכולתי איכשהו להתמודד עם הכל, אז בשלב של הקנאה אני כבר לא יכולה יותר, ולכן העליתי זאת כבעיה שחשבתי, אולי יש משהו שיכולתי לעשות עם הרגש השלילי הזה או למנוע זאת ע"י התנהגות מסויימת.ואז אולי יכולתי להמשיך הלאה ולהתמודד עם המצב. אתה צודק שמדובר בבעיה בזוגיות שגורמת לי לכעס ולקנאה, אך לצערי קשה לי מאוד להגיע לשיחה בוגרת עם בעלי בנושא כי הוא מאוד מתחמק ומכחיש הכל, וליועץ אינו מוכן לפנות בשום אופן. מאחלת נישואין מאושרים לכולנו. טלי

 

[גרא.]

פרח ירוק,תסכול,זה מצב בו אדם מצפה

לקבל מ שהוא,אבל זה לא קורה,קנאה לעומת זה,זהו מצב של תסכול כאשר אדם מצפה לקבל משהוא,אבל אחר מקבל את זה..לא קשה להבין את בעלך,בכל הנןגע לבנותיו,בתנאי שהוא יודע את הגבול.מה מותר,ומה אסור..לחבק,לנשק,כן,וודאי אם כי לא בכל הזדמנות..להתקרב ולגעת??? עד היכן זה קורה??אם המצב כפי שאת מתארת,לא ברור לי לשם מה התחתן איתך,האם כדי לקבל עוזרת בית ללא תשלום? לא ציינת,אם יחסו אלייך,החל מיד עם החתונה,או שהתפתח רק לאחרונה..ואם כך,או כך,מה את עוד עושה איתו יחד?? מה אפשר לעשות..כמובן לדבר,שניכם יחד,ואם זה קשה,אז עם יועץ נישואין..דרך נוספת להתמודד עם הקנאה,זה לגרום לו לקנא בעצמו..קחי את עצמך בידיים,כאשר הוא משאיר אותך לבד, צאי מהבית לחברות,או לללמוד משהוא.למה שלא תצטרפי לחוג לריקודי עם? מה דעתך טלי,על פעולות התנדבות,דווקא כאשר הוא בבית? ומה דעתך לשקול אם זה אפשרי כמובן,אפשרות לאמץ ילד ????טלי,אם כלו כל הקיצין,ושוב דבר לא זז,תמיד קיימת האפשרות להפרד ולהתגרש ממנו,עקב התעללות רגשית.בכל מקרה,את חייבת לקחת את עצמך בידיים,לכל כיוון פעולה אפשרי,במקום להמשיך לרחם על עצמך,לחוש אומללה ונואשת.

 

[הפרח הירוק]

באותו נושא

שלום גרא, אסירת תודה על התייחסותך, הרעיונות שהעלית ושאלותייך. לשאלתך הראשונה, בעלי מתקרב לבנותיו יותר ממה שראיתי בבית אבי. אך איני מנסה לשפוט זאת באופן כלשהו רק תחושתי הסובייקטיבית היא לעתים של הלם, שכן אני חשה כאילו המדובר בגבר מאוהב המחזר אחרי נשים צעירות ויפות בנוכחותי וכאילו בוגד בי איתן. הן מגיבות בצורה נשית כלפיו, והוא בצורה גברית אליהן. ובתוך כל העושר החושני הזה אני נמצאת וכאילו אינו שם לב שאני קיימת, אז זה מחדד מאוד את ההבנה שלי לגבי מה אני רוצה לקבל: חום ואהבה. אז זה דבר שאני לא יכולה "להגיד לו" לתת לי, או שהוא חש כלפי משהו או שהוא לא חש כלום. ואת זה איני יכולה לשנות. תמיד תמיד הוא עסוק ואין לו זמן בכלל להקדיש לי חס ושלום. אנסה להמחיש למה כוונתי. עלי לציין כי שנינו בעלי תשובה. ואולם (זה נושא אחר ולא אכנס לזה רק לצורך הבנת המצב) בשל עגמומיות חיי הנישואין שלי, אני השתניתי ורוצה לחזור בשאלה. כמובן שזה בלתי אפשרי כל עוד אני נשואה לו. הוא רואה זאת בחומרה רבה. ומרבה ללחוץ עלי כדי לנתב אותי לתלם הנכון לדעתו. אחזור לשאלתך מדוע התחתן איתי, ראשית יחסיו עם ילדיו מתסכלים אותו, משום שאינם חיים עמו בבית אחד, ועל כן יש לו פנטסיה על בית שלם בו יחיה עם ילדיו הוא, והוא מאוד רוצה ילדים נוספים. בקיצור אני נועדתי להיות היולדת לתלמיד חכם עבורו. בפועל הוא מסרב לכל ניסיון שלי להכניס עניין ומשהו בינינו שמעבר לתפקוד המעשי בלבד. ועבורי זה באמת כמו מוות רגשי. לשאלתך מתי החל יחס ההתעלמות וחוסר הקשר הממשי כלפי – מהיום הראשון. מה עשינו יחד? מצומצם למינימום שבמינימום שוב, כל נסיונותי לעשות איתו דברים שאני אוהבת לא עזרו לי, הוא מרבה להשתמש בדת כדי להשליט את רצונו. הוא משתמש באופן קבוע במשפט המפתח "אישה כשרה עושה רצון בעלה", כדי להכניע כל פיסת רצון שלי השונה משלו, ועל מנת לבסס יחסים שאינם בנויים על שוויון. מה הסכים בכל זאת לעשות איתי עד היום, אני מכנה אותו בליבי "בעל על קצה המזלג" וחושבת שהוא מנסה באופן אבסורדי לשלוט בי בשלט רחוק. בתקיפות רבה לא הסכים יותר מאשר לבוא לאכול, לישון, לקיים יחסים בצורה הקצרה ביותר ולרוע מזלי גם מכאיבה לי. הכל מהר מהר כי יש לו עוד המון דברים אחרים לעשות שהם הרבה יותר חשובים ממני, ואנשים אחרים לדבר עמם שהם לא אני, וזהו, מלבד זה שעלי לבשל, אסור לי להפריע לו, לבלבל לו את המוח, להציק לו עם דרישותי שאותן הוא מכנה "לא נורמלית" "איזה קנאית את אסור לקנא" "אסור לכעוס" וצועק עלי בכעס "תפסיקי לבכות או שאתן לך סטירה" כמובן שאני אשמה לדעתו בכל דבר הנה עוד פעם התחלתי להשתגע, והוא תמיד תמיד בסדר (מכחיש כל דבר תמיד במגננה חזקה). מצד שני (כך הוא חושב) מחובתו להרבות בביקורת כלפי, לנזוף בי, לחנך אותי ולהחזיק אותי קצר ככל האפשר, תמיד הוא חושב שעשיתי משהו לא בסדר, ומחפש במרץ פגמים אפשריים, וכך מתנהלים חיינו: הוא קם בשעה מאוחרת בבוקר ואז רץ מייד לעניניו, על כן לעולם אינו אומר לי איזו מילה בבוקר. מכסימום איזו הוראה שעלי למלא. בד"כ אני יוצאת לעבודה לפניו. בשעה מאוחרת בערב הוא חוזר, ומוציא עלי מספר צעקות/נזיפות/האשמות /תלונות בעניין אוכל/בישול/חובותי כדי להעמידני במקום, וכדי לפרוק את מתחיו מכל היום, יושב לאכול, מדבר עם בנותיו בטלפון, אך הנה זה פלא לפתע קולו פתאום שונה לגמרי, קול מלא חיזור, קול ארוטי ממש, קול שמחזר ומפתה! כך הוא מדבר אל בנותיו, ובכלל כל מי שהוא מדבר איתו בטלפון הוא מדבר איתו בקול כזה משגע למה רק אלי קולו כל כך גס וצורמני? טוב לאחר שהוא אוכל, הוא מיד רץ לשיעור. ואח"כ הוא קורא והולך לישון. כמובן שהדת מספקת לו את כל הכלים כדי להיות נשוי מבלי להיות איתי בכלל. ללכת ליועץ נישואין. לא הוא לא מוכן כי אין לו זמן. לגרום לו לקנא? נדמה לי שאיתו זה לא משתלם: זה גם גורם לו עוד יותר להאשים אותי, לכעוס עלי, ובהמשך עוד יותר ל"החזיר לי" ולעזוב אותי, ואז הוא יכנס לתחרות להוכיח שהוא עוד יותר יכול לגרום לי לקנא. נכון, בעניין יותר פעילויות שלי עצמי. ולא די נלחמתי על זה. אמנם יש הרבה דברים שעוצרים אותי. ראשית אני סובלת מחולשות פיזיות, ועד שאני מגיעה מהעבודה, אוכלת, מבשלת וכו´ אני חשה חולשה ואין לי כוח להתחיל לנסוע באוטובוסים (אין לי רכב משלי), נכון, עלי להתאמץ יותר בעניין זה. אגב אני מאוד אוהבת ריקודי עם, אך פוחדת ממנו. פוחדת מכעסו. הוא מסוגל להיות כועס, עויין, עוזב, משאיר אותי בהתרסה לבד, וזה מפחיד אותי, כי אני אכן נשארת לבד וזה גורם לי למתח נפשי שהוא בעויינות כלפי ולא מסכים או לא מרשה לי לעשות דברים. הפחד מהעויינות שלו כלפי די מרפה את ידי. הוא כועס שמא אבזבז כסף (גם אם אני מבזבזת גרושים הוא כועס) הכוונה כסף שאני עצמי מרוויחה, משום שהוא חושב שהכסף שאני מרוויחה שייך לו. וכך אני די פוחדת ממנו. הוא מציק נורא על דברים ומאבד פרופורציות, אמנם בכל מקרה הוא מאשים אותי גם כשאני בסדר. ובכל זאת אני פוחדת לצאת הרבה שלא יכעס עלי. אני יודעת זה נורא כי הוא הרי בכלל לא עושה חשבון וכל הזמן הולך לאן שהוא רוצה ומשאיר אותי לבד גם כשזה גורם לי סבל. ביחוד בערב אני רוצה להיות עם בן זוג, או אפילו לצאת עם בן זוג, אך זה בשום אופן לא עולה על דעתו! איזה מצב. כל כך מתכחש לכל שמחה, לכל בילוי והנאה, מעולם לא היה לי יום אחד של שמחה וסיפוק עמו. תמיד תמיד הוא מצליח לקלקל את מצב רוחי, ומצב רוחי מתקלקל. לגבי אימוץ ילד, האמת שחשבתי על כך ואף רציתי. ביקשתי אותו הרבה פעמים אך הוא סירב לאמץ. תודה על האפשרות לשפוך מעט את ליבי. טלי.

 

[גרא.]

טלי,קראתי בהתרגשות רבה את דברייך

הנוגעים ללב.אין לי ספק שהוקל לך מעט בעצם כתיבת המכתב הארוך,המאד אינטימי ומרגש.אבל מה הלאה??? בין השורות,קלטתי את הצורך,הרצון שלך לקום וללכת מבית "היסורים"בן את חיה ומתייסרת כל יום מחדש.איני מבין מדוע את נשארת,במצב כזה,בו אינך אלא שפחה אומללה,ללא כבוד או הערכה.טלי,חבל על כל יום שאת ממשיכה בחיים הללו,ללא תוחלת ללא אהבה,ללא כבוד,וללא שמחת חיים.. מכתבך הנוכחי,חיזק יותר ויותר את התחושה שלי,שאת חייבת להחליט,לקום ולעשות מעשה.נכון,זה לא קל..בפרט בעדה החרדית,אבל מה האלטרנטיבה???צר לי שכך את מרגישה,ועולמך כל כך צר ולוחץ,אבל זו את שיכולה וצריכה לקחת את גורלך בידייך..ואין לך הרבה זמן..מחזיק לך אצבעות..

 

[הפרח הירוק]

גרא....

היום כשחזרתי מהעבודה וראיתי את התגובות באינטרנט, נדמה היה לי שאני שומעת קבוצה של אנשים טובים הצועקים אלי "תעזבי אותו!" אני חשה שאני חייבת עוד להסביר, מה שקרה הוא שהיה לי צורך באמת לתאר את כל מה שמעיק עלי וזה נכון, אבל לכן תיארתי רק את הדברים השליליים במערכת נישואי ואלו הדברים שבאמת מעיקים עלי, אבל לא תיארתי את הדברים החיוביים ולמרבה הפלא יש גם דברים חיוביים המתקיימים צד בצד עם השליליים, אז ראשית אני ממש מתנצלת על שתיארתי רק את השלילי ומקווה שלא דכדכתי את רוחכם יותר מדי. אני חשה חובה נפשית להסביר שבסך הכל אני חיה במערכת שהיא "גם וגם" וזה מאוד מבלבל, טוב ורע מעורבים כל העת יחד, ולכן אני כל העת (מתחילת נישואי) בדילמה מאוד גדולה, כמעט כל יום מחליטה להתגרש (בשל כל מה שסיפרתי שמעיק עלי) ואח"כ להישאר (בשל הדברים הכן חיוביים שאני מוצאת בנישואין אלה) ומה שתמיד שובר אותי מחדש זה הקטע של הקנאה, יש דברים שאני כן אוהבת באדם שנישאתי לו, כולל משיכה חזקה שקיימת, אך כפי שאמרתי זה מעורב בכאב ועל כן הבלבול הגדול. גם בכל הקטע המעשי, אין אני מוטרדת, אלא הצלחתי לדעתי בכל זאת להגיע פחות או יותר לשוויון ואני רואה בזה הישג שלי. הוא עורך את כל הקניות, (על אף שהוא מנסה לחזור למצב שבו אני זו שעשיתי הכל) והעול המעשי והפיזי עלי הוא קל ולא כבד, בישול של ארוחת ערב למענו בכל יום אין זה קשה כל כך. אף בעניין הכספי התעקשתי לשאוף לשוויון ועד לעכשיו התעקשתי להשתתף עמו ½ ½ בהוצאות, והשאר משאירה לעצמי (אף שהוא מנסה כל העת "להוציא ממני יותר", הצלחתי להעמיד אותו במקום), ידוע וברור לי שעל פי החוק במדינה אין כספי שייך לו, וכן שמרתי על חשבון משלי ולא עשיתי איתו חשבון משותף כשחשתי ברצונו להשתלט יתר על המידה. ובכן, סך הכל אנו משתתפים יחד בהוצאות קיומנו. כך שעל אף הצהרותיו הבעייתיות לעתים שנובעות ממה שהוא לוקח לנוחיותו מהדת, בכל זאת עמדתי על שלי בחלק זה לפחות. יש גם משהו נוח בכך שיש לי הרבה שעות בלעדיו, אולם מצד שני זה מאוד מפריע באותן שעות שאני כן רוצה קרבה ואינטימיות. וכן יש עוד מספר דברים שאני כן מחבבת אצלו. ואולם הלחץ הנפשי העיקרי שלי הוא בתחום הרגשי, וכבר תיארתי את תחושת הבדידות והחוסר הרגשי. כמו גם הביקורתית וכו´ ולכן, המצב הוא דילמה והתלבטות ויחסינו כל העת עוברים עליות ומורדות קיצוניות שזה לא הכי בריא, ממשיכים ובכל זאת כל פעם מגיע רצון להיפרד ולעזוב. אני צופה שגירושין ממנו לא יהיו קשים במיוחד. אך איני חשה שיש לי הרבה למה לצפות אם נתגרש. אני די ריאלית וחשה ש"עברתי כבר את הגיל" נראה לי שלא מצפה לי כלל גן של ורדים בחוץ. 20 שנה לא מצאתי מישהו טוב יותר, (נישאתי לפני כ 4 שנים) וזה יחסית עוד היה מציאה! אולי זה מוזר, אך כך זה. אין החיים שחור או לבן, אלא ערבוביה לעתים מבלבלת של שניהם. ובכן, אין לי אשליות, איני חושבת שבגילי אוכל למצוא כל כך בקלות מישהו ממש מתאים יותר שגם אמשך אליו ויהיה כל כך טוב. ידוע לי כי בגילי (לאישה) זו בעייה גדולה, יש הרבה גברים מבוגרים שמוצאים צעירה, אך מעט נשים מבוגרות שמוצאות להן בן זוג מתאים. אין לי כסף ולא דירה,וגם זה לא מושך במיוחד. שוב אצטרך להיות לבד, משפחתי די מרוחקת ואינה תומכת, וסך הכל זה די מפחיד לעזוב, ממש לא יהיה לי לאן ללכת ואף אחד בעולם. מה כל כך מושך בזה. ובעצם מה ההבדל הגדול. כפי שאני עתה חשה בדידות וחוסר אהבה בחיי, גם אם אתגרש אהיה לבד ובאותו חוסר, ולכן יש שיקולים לכאן ולכאן וזה מה שמונע החלטה ברורה. קיבלתי את המסר ממך, שאומר שכאשר אני חשה שקשה לי רגשית – עלי לקום ולעשות מעשה, ואני מודה לך על כך. תגובותיכם גורמות לי לחוש תמיכה. בברכה, טלי

 

[קול קורא]

כאשר קראתי את השורות הראשונות במכתבך, תהיתי שמא הגזמתי בעצה החד משמעית שנתתי לך והתחלתי לחפש את הדברים הטובים. אני חושש שלא ממש מצאתי כאלה. מקריאת הדברים נראה כאילו הדברים השליליים הם נקודות אובייקטיביות, דברים שמתרחשים בשטח, בקשר שביניכם ואפשר לראות אותם ולהתרשם מהם. הדברים החיוביים, לעומת זאת, הם דברים שאת מספרת לעצמך על יחסך לקשר. נכון, הצלחת לגרום לו לבצע מעט מעבודות הבית. מתי תגיעי למצב שבו הוא יסכים גם להעניק לך את כל הדברים שאת רוצה ומחפשת בקשר? יש לציין שבעיני מה שאת מספרת נשמע כמו ניצחון שולי במלחמת המינים. יש אנשים שחיים מלאי עימותים נותנים את הטעם לחייהם והם לא מסוגלים לתפקד שלא במסגרת איזו מלחמה. זה לא נראה לי המצב שלך, ונראה לי שמצב העניינים מסב לך סבל רב גם כשאת באה לספר על הדברים החיוביים את נגררת ובעצם מספרת על הדברים השליליים. ברור שהם הרבה יותר משמעותיים בעינייך. בעצם, את עסוקה ב"טחינה עצמית" של המצב שלך ושל מה שניתן לעשות בו. לסיום, מספר נקודות למחשבה: ../images/Emo41.gif זה לא נכון שאין לכם יועץ נישואין, הרב (שלא אצמיד שם תואר לשמו) הוא יועץ הנישואין שלכם. דיברת איתו? לדת יש פנים לכאן ולכאן, ובטוחני שאם הרב יסביר לבעל שהוא בוגד בחובתו הדתית והמוסרית כבעל - ובכן, אולי זה ינער אותו קצת. ../images/Emo41.gif האם יש לך זכות לצמוח ולהתפתח? כרגע נראה שהאפשרות הזו יצאה לחופשה, או אולי לתרדמת חורף ארוכה. ../images/Emo41.gif את כותבת שלא מצפה לך גן של ורדים בחוץ. ייתכן, אבל אם תממשי את כוונתך לעבור לעולם החילוני, אולי תצליחי למצוא קבוצת אנשים יותר פתוחה ומגוונת. מצד שני, האם מצפה לך גן של ורדים "בפנים"? האם את רואה סיכוי לשנות את מהלך העניינים באופן מרחיק לכת בזמן קצר יחסית?

 

[נוסעת סמוייה]

לי נראה, שאת צריכה להקדיש מחשבה

מרובה לבירור השאלה מה את רוצה באמת. בניגוד לכל העונים האחרים, אני התרשמתי, כבר מההודעה הראשונה שלך, שאת לא רוצה לעזוב את בעלך. מה שאת רוצה הוא, שבעלך ייענה לצרכייך. כמו כן, התרשמתי שהאופציה, של עזיבת דרך החיים הדתית, היא לא מה שאת רוצה באמת, אלא נובעת מהמצוקה הרגשית שלך. אני חושבת, שכדאי שתפני לפסיכולוג/ית - קודם כל, כדי לברר לעצמך מה את רוצה. את יכולה גם לפנות ליועץ נישואים, אפילו לבדך. יועצי נישואים מכירים את המקרים, בהם אחד מבני הזוג אינו רוצה לשתף פעולה, והם יודעים להדריך את בן/בת הזוג, שכן הגיעו לייעוץ, כיצד להוביל שינויים בחיים הזוגיים. כמו כן, נראה לי, שיתכן והניכור הרגשי של בעלך נובע מכך, שאתם חוזרים בתשובה, ויתכן, שהוא חושב שזו התנהגות "כשרה" יותר, התנהגות שהיא מאופקת. האם במקום מגוריכם ישנה רבנית, שאת יכולה לשוחח עימה בפתיחות (כולל על חיי האישות)? אולי הרבנית תוכל לבקש מבעלה הרב להדריך קצת את בעלך, שיבין שמותר לו להפגין רגשות חמים, שהדבר אינו עומד בסתירה לאורח החיים הדתי. הרושם שלי הוא, שמדובר בבורות ולא בחוסר אכפתיות. האם ידוע לך כיצד התנהג בעלך בנישואיו הראשונים? האם הוא יצא פגוע רגשית מנישואיו הראשונים? אני חושבת, שאם תפעלי בשני המישורים: ייעוץ נישואים (אפילו לבדך, ויש לך את הכסף לעשות זאת), ושיחה עם הרבנית - תצליחי לגרום לשינויים, שאת חפצה בהם. בהצלחה!

 

[marcelo majlin]

לטלי

על פי התאור שלך שנתת לבעלך את גן האדם גם מפרנסת וגם מאכילה וגם סק חבתות. תתעוררי קחי את עצמך בידים עזבי את הבית ותוכלי לחיות עם המשכורת שלך ולעשות את החים שאת רוצה. נכון שצריך אומץ ונחישות על כן היתי ממליץ לפנות לעובדת סוציאלית באזור מגוריך תקבלי תמיכה ממה. אם לא תעשימעשה היום עוד 10 שנים תכתבי לפורום אותם הדבריםץ בהצלחה מרסלו

 

[קול קורא]

טלי, אני חושב שציירת תמונה ברורה וקשה מאוד של קשר שאין כל אפשרות לתקן אותו. את לא מקבלת מהקשר הזה דבר וחצי דבר מהדברים שאת רוצה וצריכה לקבל. בעלך לא מסוגל להתחיל לתפוס את הצרכים והרצונות שלך. במקום להתייחס אליהם הוא מתעלם מהם, כאשר את מנסה לדבר איתו על הנושא ולהאיר את עיניו - הוא דוחה אותם מכל וכל, כאילו היית "לא נורמלית" ו"משוגעת". בנוסף הוא מביא את כל כובדה ועולה של הדת והמסורת כדי לתרץ את התנהגותו וכדי לשלול את כל הצרכים והרגשות שלך. ממש כאילו אין מקום בעולם הדתי שלו לאהבה, רעות, חיבה וכבוד הדדי (מכל מקום - לא כלפייך). ברור שאת לא מוכנה לצורת החיים הזו, שבו את שפחה, האחראית רק לאספקת כסף, שירותי כביסה וכיו"ב מטלות בית, ובתמורה לא מקבלת מאום. המחשבות על חזרה בשאלה מרמזות על הצורך הברור שלך לצאת מהמצב האומלל הזה ולמרוד בכל הסמכויות הרבניות. אני חייב לציין שלדעתי, מכיוון שהנישואין החלו על בסיס של היכרות מינימלית ובעצם חוסר בסיס משותף בכלל, אין שום אפשרות "לחזור לבסיס המשותף" או "לתקן משהו שהתקלקל" אצל איזשהו יועץ נישואין - כי אף פעם זה לא היה תקין. לסיכום, אני חושב שאין מנוס מפירוק הנישואין הללו - ואז תוכלי (אולי) לצאת לדרך, לחפש ולמצוא את שאת כל-כך כמהה לו. ../images/Emo140.gif