תגובות ועוד משהו..
קודם כל, לגבי אשפוז: אני מקבלת, שזה רחוק מהמקום האידיאלי להיות בו, וכמו שאמרתי, יש בו יתרונות וחסרונות. נכון, נוצר מכמו הווי של "פסיכים", כאשר כולם החבר'ה מתחרים מי פסיכי יותר, מי ניסה להתאבד יותר טוב, משכללים שיטות התאבדות, מחפים אחד על השני - כל אחד והדפקט שלו (אם זה בהקאות, בזריקת אוכל לפח, אם זה בפציעה עצמית וכו'...) א-ב-ל: לפעמים, יש מצבים שצריך מסגרת שתחזיק את הבנאדם. כשאדם מגיע למקומות כל כך נמוכים, צריך את הצוות הסיעודי מסביבו 24 שעות ביממה, וצריך את ההשגחה האינסופית הזו, ואני לא חושבת שיש עוד אופציות כאלה חוץ מבמחלקה סגורה. למה פיתחתי תלות ולא רציתי לעזוב? כי הייתי מוגנת. כי שמרו עליי, כי יכולתי להיות מי שאני, לא הייתי צריכה להסתיר ולהחביא כמה חרא לי, ולא הייתי היחידה גם שבמצב הזה. יש יתרונות במקום הזה. גם הקשרים שנוצרים במקום כזה , לפחות חלק מהם, הם קשרים שאין להם תחליף... לגבי עניין ה"פסיכיות". תשמעו.. בנאדם שלוקח חפץ חד ומתחיל לפצוע את עצמו.. אני תוהה איפה השפיות ואיפה הטירוף.. היום אני יודעת שמצב נפשי ונסיבות הביאו אותי למקום שהייתי בו אז, והיום למשל לעולם לא הייתי מעיזה לעשות דבר כזה, כך שאני מבינה שזה היה משבר קשה שכנראה עבר. אבל אני גם יודעת שלא כל אדם היה מגיע למקום כזה של פציעה עצמית, ואני מבינה שהקיצוניות והרגישות הם חלקים בלתי נפרדים ממני שילוו אותי לאורך כל חיי. או כהגדרת הפסיכיאטר "קווי אשיות גבוליים". (והפרעת אשיות גבולית - היא לא הפרעה נפשית? זה לא פסיכיות? אז נכון שיש לי קווים מן ההפרעה, ולא אובחנתי כסובלת ממנה, אבל בזמנו זה היה מספיק בשבילי בשביל להרגיש הכי פסיכית בעולם..) ואם כבר אני כותבת, אז אספר אוף טופיק - שאני מחפשת טיפול אבל הכל כל כך יקר ואני דוחה את זה כבר שנתיים. ובזמן האחרון אני פאקינג זקוקה לזה יותר ויותר, והסדרה גורמת לי לרצות את זה עוד יותר. אני משתוקקת להיפטר מהבדידות, מהפחד ומהעצבות שכל כך מאפיינים את החיים שלי. היום אפילו הגעתי לאיזו נקודת שיברון קטנה (קורים כל מיני דברים בחיים שלי, בטח לא לפירוט פה....), והתעצבנתי, ובבכי רב צרחתי שאולי צריך לאיים בהתאבדות כדי שמישהו ישים עלייך זין פה. כי כשמתפקדים, וממשיכים כרגיל (ודווקא הכי צריכים תמיכה) - פתאום אף אחד לא עוזר. זה נורא מכעיס שבשביל טיפול נפשי צריך משכנתא. יש כאלה שאין להם כסף, אני למשל. רק אני עצבנית על העניין?
קודם כל, לגבי אשפוז: אני מקבלת, שזה רחוק מהמקום האידיאלי להיות בו, וכמו שאמרתי, יש בו יתרונות וחסרונות. נכון, נוצר מכמו הווי של "פסיכים", כאשר כולם החבר'ה מתחרים מי פסיכי יותר, מי ניסה להתאבד יותר טוב, משכללים שיטות התאבדות, מחפים אחד על השני - כל אחד והדפקט שלו (אם זה בהקאות, בזריקת אוכל לפח, אם זה בפציעה עצמית וכו'...) א-ב-ל: לפעמים, יש מצבים שצריך מסגרת שתחזיק את הבנאדם. כשאדם מגיע למקומות כל כך נמוכים, צריך את הצוות הסיעודי מסביבו 24 שעות ביממה, וצריך את ההשגחה האינסופית הזו, ואני לא חושבת שיש עוד אופציות כאלה חוץ מבמחלקה סגורה. למה פיתחתי תלות ולא רציתי לעזוב? כי הייתי מוגנת. כי שמרו עליי, כי יכולתי להיות מי שאני, לא הייתי צריכה להסתיר ולהחביא כמה חרא לי, ולא הייתי היחידה גם שבמצב הזה. יש יתרונות במקום הזה. גם הקשרים שנוצרים במקום כזה , לפחות חלק מהם, הם קשרים שאין להם תחליף... לגבי עניין ה"פסיכיות". תשמעו.. בנאדם שלוקח חפץ חד ומתחיל לפצוע את עצמו.. אני תוהה איפה השפיות ואיפה הטירוף.. היום אני יודעת שמצב נפשי ונסיבות הביאו אותי למקום שהייתי בו אז, והיום למשל לעולם לא הייתי מעיזה לעשות דבר כזה, כך שאני מבינה שזה היה משבר קשה שכנראה עבר. אבל אני גם יודעת שלא כל אדם היה מגיע למקום כזה של פציעה עצמית, ואני מבינה שהקיצוניות והרגישות הם חלקים בלתי נפרדים ממני שילוו אותי לאורך כל חיי. או כהגדרת הפסיכיאטר "קווי אשיות גבוליים". (והפרעת אשיות גבולית - היא לא הפרעה נפשית? זה לא פסיכיות? אז נכון שיש לי קווים מן ההפרעה, ולא אובחנתי כסובלת ממנה, אבל בזמנו זה היה מספיק בשבילי בשביל להרגיש הכי פסיכית בעולם..) ואם כבר אני כותבת, אז אספר אוף טופיק - שאני מחפשת טיפול אבל הכל כל כך יקר ואני דוחה את זה כבר שנתיים. ובזמן האחרון אני פאקינג זקוקה לזה יותר ויותר, והסדרה גורמת לי לרצות את זה עוד יותר. אני משתוקקת להיפטר מהבדידות, מהפחד ומהעצבות שכל כך מאפיינים את החיים שלי. היום אפילו הגעתי לאיזו נקודת שיברון קטנה (קורים כל מיני דברים בחיים שלי, בטח לא לפירוט פה....), והתעצבנתי, ובבכי רב צרחתי שאולי צריך לאיים בהתאבדות כדי שמישהו ישים עלייך זין פה. כי כשמתפקדים, וממשיכים כרגיל (ודווקא הכי צריכים תמיכה) - פתאום אף אחד לא עוזר. זה נורא מכעיס שבשביל טיפול נפשי צריך משכנתא. יש כאלה שאין להם כסף, אני למשל. רק אני עצבנית על העניין?
שרונסקי, לשאלתך, אני מאזור הצפון כזה. בין כרמיאל לקריות.
