תמיד אני הייתי זה שיוזם את הפרידה
ולשמחתי לא הייתי בצד השני. לי נראה שהרבה יותר כואב להיות בצד שעוזבים אותו. משום שזה שמחליט לעזוב,בסופו של דבר עושה את זה,כי הוא "רוצה" "חייב" "מרגיש" שהוא צריך את זה...וזה כנראה מוביל אותו לדרך אחרת.שונה. לבנאדם שנעזב,אין הרבה מה לעשות,והוא חסר אונים. זו החלטה שלא התחשבה בדעתו,והוא אמור לקבל את זה כפי שזה-וזה יכול להיות מאוד מתסכל. אתה,בתור העוזב--תמיד יכול לשנות את ההחלטה. אתה תמיד יכול לחשוב 100 פעם לפני שאתה מחליט להודיע על העזיבה. ברגע שהגעת להחלטה,אז היא יכולה להיות כואבת,אבל מבחינתך זה פחות "בום" מאשר לנעזב שצריך להתהלך עם הייאוש והדיכאון. דרך אגב: זה כמו אחד שמחליט אחרי המון שנים לנסוע לחו"ל.כאילו,לעזוב את הארץ,לתקופה ארוכה מאוד. הוא נפרד מכל החברים שלו,המשפחה,הידידות,הידידים,חברי ילדות וכו'... וזה כואב לכולם. אבל "לנעזבים" אני מניח שזה הרבה יותר כואב ומייאש-כי הם לא יכולים לשנות את ההחלטה.לא משנה איך הם מרגישים. אבל זה שהחליט לנסוע ולהשאיר את כולם "מאחור" ,למרות שגם לו קשה,הוא גם יתגעגע ,גם לו קשה וכו'..אבל הוא יכול היה לקבל החלטות אחרות. לכן בכל מצב תמיד השליטה תהיה בידיי "העוזב".ולא "הנעזב". כך נראה לי שגם במערכת יחסים.
