תושב כדור הארץ
New member
מה יותר ביזיון
ממצבם העגום של ניצולי השואה בישראל, שמהם יש עוד שחיים, שלגביו הנתונים מתפרסמים כל שנה מחדש לקראת החגים, כלומר רק בכדי להזכיר. הרי פשעי הנאצים שגורים בפיהם של מהללי המדינה בכל פינות תיבל, שואה היא נושא שמוזכר בכל פעם שפוליטיקאי ישראלי מבקר איפשהו, והגויים מסביב נאמדים כפואים, יראי כבוד ומלאי תחושות אשם. מהנדסים מכל העולם הרי כבר הגיעו לכאן בכדי להתרשם מפלא העולם הזה, פיזגת ההנדסה ותפארת ההדרכלות והעיציב, המכונה "יד ושם", לקטדרלה הזאת גוררים כל אורח מכל תחום - נשיאים, שרים, וזמרי פופ, בכדי שיזכרו כמה נורא היה כאן פעם למישהו ולא ישכחו לעולם. עכשיו, מי זה המישבו הזה? זה מישהו מיטופורי? זה מישהו שהיה כאן לפני באמת המון זמן ואנחנו זוכרים אותו במהומעם? תארו לעצמכם שיש עכשיו איזו קבוצת מבקרים תורנית ב"יד ושם", הם חולפים על פני המוני התצלומים בשחור לבן, מנסים לעקל את הזוואה, מנסים להזדהות עם הקורבנות, מרחמים מאוד על המארח, שזה איזה שר או נשיא או חבר דקטוריון המסקן שלבוש חליפת גוצ'י, וגם על המדריך מטעם המתקן עצמו, שמתאר כמה נורא וכמה אין מילים לתאר, בקיצור אתם מכירים את הטקסטים. והנה הם נעצרים מול תמונה עם ילדים יחפים שעומדים מאחורי גדר תייל ואפילו מזילים דמעה וגם שתיים. ובעצם לא יודעים שאחד הילדים בתמונה, בכלל חיי, כאן בישראל. הוא גר בבת ים, שעה נסיעה מפה, בדירת חדר עם ג'וקים ונזילות. אף אחד לא מבקר אותו כבר שלושים שנה, ואף אחד פה לא סופר אותו, גם לא בטעות, הוא רעב וחולה, וככה זה ימשך עד שהוא ימות, עוד לא הרבה זמן. בנתיים, אחת האורחות נשברת ונגשת לחבק את המארח שלה, שכמובן אוכל סרטים אחושרמוטה על השואה כל יום מהבוקר עד הערב. מה יותר צביעות מזה תגידו לי אתם כי אני לא מצליח לדמין משהו יותר חזק. לדעתי נושא מצבם של ניצולי השואה העריריים בישראל הוא ביזיון הביזיונות, מקום נמוך ביותר שחברה (אני לא רוצה להגיד אנחנו כחברה כי לי אין קשר לזה, אני מהגר פה) יכולה להגיע אליו.
ממצבם העגום של ניצולי השואה בישראל, שמהם יש עוד שחיים, שלגביו הנתונים מתפרסמים כל שנה מחדש לקראת החגים, כלומר רק בכדי להזכיר. הרי פשעי הנאצים שגורים בפיהם של מהללי המדינה בכל פינות תיבל, שואה היא נושא שמוזכר בכל פעם שפוליטיקאי ישראלי מבקר איפשהו, והגויים מסביב נאמדים כפואים, יראי כבוד ומלאי תחושות אשם. מהנדסים מכל העולם הרי כבר הגיעו לכאן בכדי להתרשם מפלא העולם הזה, פיזגת ההנדסה ותפארת ההדרכלות והעיציב, המכונה "יד ושם", לקטדרלה הזאת גוררים כל אורח מכל תחום - נשיאים, שרים, וזמרי פופ, בכדי שיזכרו כמה נורא היה כאן פעם למישהו ולא ישכחו לעולם. עכשיו, מי זה המישבו הזה? זה מישהו מיטופורי? זה מישהו שהיה כאן לפני באמת המון זמן ואנחנו זוכרים אותו במהומעם? תארו לעצמכם שיש עכשיו איזו קבוצת מבקרים תורנית ב"יד ושם", הם חולפים על פני המוני התצלומים בשחור לבן, מנסים לעקל את הזוואה, מנסים להזדהות עם הקורבנות, מרחמים מאוד על המארח, שזה איזה שר או נשיא או חבר דקטוריון המסקן שלבוש חליפת גוצ'י, וגם על המדריך מטעם המתקן עצמו, שמתאר כמה נורא וכמה אין מילים לתאר, בקיצור אתם מכירים את הטקסטים. והנה הם נעצרים מול תמונה עם ילדים יחפים שעומדים מאחורי גדר תייל ואפילו מזילים דמעה וגם שתיים. ובעצם לא יודעים שאחד הילדים בתמונה, בכלל חיי, כאן בישראל. הוא גר בבת ים, שעה נסיעה מפה, בדירת חדר עם ג'וקים ונזילות. אף אחד לא מבקר אותו כבר שלושים שנה, ואף אחד פה לא סופר אותו, גם לא בטעות, הוא רעב וחולה, וככה זה ימשך עד שהוא ימות, עוד לא הרבה זמן. בנתיים, אחת האורחות נשברת ונגשת לחבק את המארח שלה, שכמובן אוכל סרטים אחושרמוטה על השואה כל יום מהבוקר עד הערב. מה יותר צביעות מזה תגידו לי אתם כי אני לא מצליח לדמין משהו יותר חזק. לדעתי נושא מצבם של ניצולי השואה העריריים בישראל הוא ביזיון הביזיונות, מקום נמוך ביותר שחברה (אני לא רוצה להגיד אנחנו כחברה כי לי אין קשר לזה, אני מהגר פה) יכולה להגיע אליו.
