מה יהיה?

[פסי בריבוע]

מה יהיה?

הי בנות יקרות... מצטערת, אבל אני חייבת לפרוק... מאז המחזור האחרון (שנמשך שבועיים) אני לא מפסיקה לסבול מכאבים... כל פעם משהו אחר... כאבים בבטן, ברגליים,בגב, תחושה כאילו יש לי דלקת בשלפוחית השתן ומה לא... יום אחד אני מרגישה טוב ויום אחר אני מתעוררת כואבת... מה יהיה? יש סוף לדבר הזה? בנוסף חטפתי שפעת שגמרה לי את הקול... והתור לסוריאנו עוד רחוק.... חוץ מזה... איך מתמודדים עם התגובות של הסביבה? למזלי בעבודה שלי הם מקסימים ומבינים, אבל לכו תסבירו לחברים שאני מבטלת איתם כל יומיים "בתירוץ" שאני לא מרגישה טוב... יש לי חברה אחת שכבר לא מוכנה לדבר איתי בטענה שאני מאוד אגואיסטית ורואה רק את עצמי, ושזה מאוד לא אחראי מצידי לבטל כל הזמן כי היא בתקופה קשה והיא רוצה לדבר איתי... לכו תסבירו לה שזה הכי לא בשליטתי בעולם.. ושהדבר שהכי הייתי רוצה זה לצאת לאיזה כוס קפה עם חברה ולהנות, אבל אני לא מסוגלת... שהמחלה הזו, שהכאבים האילו מוציאים לך את החשק וגומרים לך את האנרגיות... איך מתמודדים עם החוסר וודאות של המחלה הזו?? איך מתמודדים עם זה שאני צריכה לשנות את כל החיים שלי בגללה? אני מרגישה כל כך בכיינית...איזה מזל שיש לי אותכן...

 

[מייקילולי]

../images/Emo201.gif ../images/Emo201.gif

מזדהה... גם אצלי היום יום נוראי אפילו המשככים לא ממש הועילו היום

 

[זואילי]

../images/Emo201.gif../images/Emo201.gif../images/Emo201.gif

כ"כ מבינה אותך פסי יקרה. הסביבה תבין כנראה

רק אחרי שתקבלי "גושפנקא". שלמצב שלך יש שם. ושזו מחלה. כך היה אצלי. מאז ומתמיד הייתי החולנית שבחבורה, תמיד בית מרקחת מהלך ותמיד תמיד כאובה. פעם ראש פעם בטן. ותמיד תמיד מחזור... נכנסו בי, לא הבינו, אמרו שאני היפוכונדרית, ידעו מראש שאי אפשר לסמוך עלי כשמתכננים משהו, ופרצופים והיעלבויות. שנים ארוכות. עד האיבחון. ברגע שאובחנתי הכל השתנה. כי פתאום סיפרתי על בדיקות מפחידות, פתאום ניתוח וכולן באות לבקר בבי"ח וקראתי המון חומר ולמדתי ואז גם ידעתי להסביר ולספר הרבה יותר ולא בחלתי בתיאורים... וכשהכרתי את הפורום - נתתי לחברותיי לקרוא. כמובן גם להוריי. מסע הסברה... רק ככה נפלו האסימונים לסביבה ואז קיבלתי המוני התנצלויות והרבה רצון טוב. (עד שנכנסתי לטיפולי הפוריות חחח, שחברותי הותיקות - לא אנדואיות פשוט לא הבינו כלום ורק נכנסו בי ואז התחיל סשן חדש של הסברים). אני מחלקת את זמני בין המוני מעגלי חברויות שונים, ומתמרנת ע"פ הימים הטובים והפחות טובים. אבל כל אחת ואחת יודעת - שכשאני מבטלת מכל סיבה שהיא בין אם גופנית או סתם לא בא לי כי אין לי כוח - הן לא עושות מזה עניין. כי אני שמה את כל הקלפים על השולחן. לפעמים יש ניתוקים, גם את המקרים האלה אני רואה כדבר טבעי, הרי יש תקופות שונות בחיים, אנשים עוברים שינויי סטטוס, החיים מובילים לכל מיני מקומות שכבר פחות מתאימים וכו' וחברויות מתפרקות. אם יש בסיס טוב - החברות תשרוד את הכל. אם לא, אז זה עצוב, לפעמים כואב כמו אובדן אבל אני עוטפת את עצמי באנשים שילכו איתי באש ובמים וגם אני וגם חברותיי רק מרוויחות מהקשר החזק. לשנות את החיים ולהתאים את המצב לחיי היומיום - זו בחירה שלנו בלבד. זה לא פשוט בכלל אבל אפשרי ואפשר גם להנות. אני התחלתי את השינוי עוד לפני שאובחנתי ומאז אני כל הזמן בתהליך. היום כשאני נעזרת באנשי מקצוע הדרך מהנה עוד יותר כי הצלחתי לקבל שליטה על האנדו. יש דברים שלא תלויים בנו ואין 100% שליטה, אבל גם עם זה אפשר להתמודד כשיש לך את הכלים ובעיקר - את הרצון. רגעי השבירה לא יעלמו כליל, אבל אפשר גם משם לצמוח. לא קלה היא דרכנו, אבל יש לך את הפורום, תכירי מכאן את הבנות, "תעשי" חברות אנדואיות, זה כיף אמיתי להתבכיין יחד

וצעד צעד תלמדי מה הכי טוב בשבילך. תרגישי טוב

 

[LaD]

כל כך מזדהה...

לא יודעת אם את בעניין של "צרת רבים", אבל אני יכולה לספר לך שבהתחלה כשלא הייתי מגיעה ללימודים וחברות מסמסות לי איפה אני, והתשובה היא מידי שלושה שבועות שאני לא ממש מרגישה טוב, התגובות הן לא כל כך תומכות בלשון המעטה... ולכי תסבירי למי שלא עבר כאבים מהסוג הזה למה את לא מסוגלת לקום מהמיטה/אסלה/ ווטאבר... ניסית אולי לשתף חברה טובה? אצלי, למרבה הפלא, שתי חברות הבינו לחלוטין (הן בעיקר אמרו שהן מבינות שהן לא מבינות ולכן מאמינות לי שאלו כאבים בלתי נתפסים ובלתי נסבלים...)

מקווה שתרגישי יותר טוב במהרה...

 

[פיצ 50]

חיבוק|../images/Emo24.gif

גם אני בתקופה קשה.....שואלת את עצמי את אותה השאלה.... מסתובבת עם קטטר כבר שבועיים ולא יודעת איך שורדים כל יום....ישנה רק עם כדורי שינה....משככי כאבים... יכולה לבוא ולומר לך שראשית אנחנו כאן מבינות.....לא שופטות...אלא מזדהות.... ולגבי הסביבה, אז אצלי לפחות הם קלטו והבינו שזו מחלה לכל דבר......ואני מאמינה שעם הזמן גם אצלך יבינו. ומי שלא- אולי לא ראוי להיות חבר??? ויש ימים שהכי טוב לי זה עם עצמי.....וזה גם בסדר...... ומתוך ניסיון: אל תרגישי בכיינית.......אני יודעת שזה לא קל. פשוט אני הייתי שם......ואולי עדיין...רוצה לכתוב כאן בפורום דברים משמחים ומזה זמן רב שאני בכאבים באשפוזים... לקח לי זמן להפנים את המחלה הזו. היא עשתה לי ביה"ס לפני כחודשיים ומאז קלטתי עד כמה היא קשה, כי בניגוד למחלות אחרות היא ממש יכולה לגמור לך את הכוח הפיזי והנפשי..... אז ייסורי מצפון שלא יהיו לך!!!!!! תרגישי טוב..... וחופשיה לקטר כמה שבא לך..... מאחלת לך שדברים יתבהרו בשבילך.... ושתרגישי רק טוב......

 

[nicolada]

קודם כל- אין לך מה להצטער

כולנו היינו בשלב זה או אחר בדיוק באותו מקום.... חוצמזה- בשביל מה אנחנו פה?? לדעתי, כדאי לך לשתף את החברות שלך במצב הבריאותי שלך. הרי לשמוע כל הזמן "אני לא מרגישה כל כך טוב" באמת יכול להישמע כתירוץ למי שלא יודעת מה באמת קורה איתך. ברגע שתציבי בפניהן עובדה ברורה ומוגדרת, שיש לה שם, הכל יראה אחרת (לפחות כך אני מקווה). אף אחת לא תחשוב שאת מנסה להתחמק, אלא להיפך, לא רק שיבינו אותך טוב יותר, לדעתי את גם תקבלי מהן יותר תמיכה. חוצמזה- למה שלא תזמיני אותן אלייך הביתה? הרי אין מקום נוח כמו בבית, וככה תשיגי שתי ציפורים במכה: גם תהיה במקום נוח ומוכר, וגם תיפגשי עם חברה / חברות. מאחלת לך רק בריאות, ושתרגישי טוב, ותוכלי להינות מהחיים כמו שצריך!

 

[galim29]

פסי יקרה

כמה שנים בזבזתי על התנצלויות ותחושת אשמה שאני זו שלא בסדר, שלא מתפקדת, שלא מצליחה לקו מהמיטה, לגרד את עצמי מהרצפה, לההמשיך להיות אותה חברה שתמיד נמצאת שם לכל החברות. אבל את יודעת מה? אחרי הניתוח הבנתי שמעכשיו אני חייבת ללמוד להתרכז בעצמי, לדעת מה הגבולות של העייפות, מתי קשה מדי ולפרוש בלי להרגיש אשמה. ואכן, היו חברים שלא קיבלו את זה וניפיתי אותם מהחיים שלי, אבל היו הרבה אחרים שהבינו שקיבלו, ששמחו שיכולים לתמוך בי והגיעו גם חדשים לחיים שלי, אז גם אם את עדיין לא שם, אין לך על מה להרגיש רע, את סובלת מספיק ומי שלא רואה כמה קשה לך (ואת צריכה להגיד את זה בלי להתבייש). אני מאמינה שיגיעו תקופות טובות יותר, לכולנו יש עליות וירידות. אני יכולה לשתף אותך שבתקופות קשות כשכואב לי וקשה, למדתי להרגיש מצוין עם הרצון להישאר במיטה, עד שיעבור זעם. הגוף וההנפש שלנו כל כך קשורים יחדיו שאצלי אם אני מאיצה בגוף, ישר באה הנפילה. אז משתדלת לשמור על אווירה רגועה, כמה שפחות מתחים ואם יש תקופת לחץ ומתח, אז דואגת למצוא את הזמן להחזיר לעצמי את הכוחות. את לא בכיינית, וכל אחת פה יודעת בדיוק על מה את מדברת. אני מקווה שההרגשה תשתפר בקרוב, שהאנדו' יירגע... חשבת אולי להיעזר ברפואה משלימה לחיזוק המערכת החיסונית? כמובן, במקביל לטיפול קונבנציונלי אצל מטפל שמבין באנדו'.... יכול לעזור לחיזוק הגוף והנפש.

 

[chocolata1]

"אם אין אני לי מי לי"../images/Emo140.gif

זה משפט ותודעה שצריך לקחת בחיים כי אלו החיים

 

[זק המקורית]

ואנחנו כאן להקשיב לך

מאוד מוכר מה שאת מספרת ...אני סיפרתי את סיפור האנדו למי שרק רצה לשמוע ....יש שנשארו חברים למרות האנדו ויש שזה לא התאים להם ונעלמו....היו כאלה שהיה לי חבל לאבד אותם אבל כל אחד וכמה שהוא מסוגל להכיל.....מכבדת כל החלטה. לגבי הכאבים שאת מתארת ככה זה באנדו יום כזה ויום אחר....לגבי תחושת הדלקת לכי לבדוק. איך מתמודדים ...כמו בכל שינוי שעושים בחיים ...צעד צעד...לאט לאט .... תרגישי טוב. אנחנו כאן

 

[פסי בריבוע]

../images/Emo23.gifאין לי מילים לתאר...

איזה כיף היה לי שנכנסתי וקראתי את כל התגובות שלכן... אתן מדהימות! איזה מזל יש לי שהכרתי את הפורום הזה, ואותכן... אתן יודעות להגיד את המילה הנכונה תמיד! בלי לשפוט... והכי חשוב- אתן מבינות! אתן מבינות בדיוק מה עובר עלי... היום הייתי ביום חופש.. פשוט יום מיטה שכזה... כנראה שזה מה שהייתי צריכה, קצת מנוחה... לגבי הסביבה- לצערי, זאת התגובה אחרי שסיפרתי על האנדו... אבל אני מתחילה להבין שבאמת קשה להבין מצב שכזה, מי שלא חוותה את הכאבים על בשרה לא יכולה להבין מה זה אומר... כמו שאמא שלי אמרה לי היום "מה הבעיה? את לא מרגישה טוב? קחי כדור וקומי..." אז עניתי לה שאם אני לא קמה כל היום מהמיטה כנראה שיש סיבה... אז היא חזרה בה... באמת כל אחד והיכולת שלו.. אולי לא כולם יכולים לגלות הבנה והתחשבות... למזלי יש לי עוד אנשים מקסימים בחיים שלי שכן מבינים ותומכים ועוזרים, ויש לי אתכן.... תודה מכל הלב על הדאגה והתמיכה... אתן תמיד מצליחות לעודד אותי

 

[דפי 29]

פסי..

אני הלכתי לפסיכולוגית מדהימה ששינתה לי את החיים ובזכותה אני אדם מאושר ומשוחרר. אחד הדברים שעבדתי עליהם היה הציפיות של הסביבה והסבל שלי אל מול הדבר הזה. אין לך מושג כמה טוב לרכוש כלים ובעיקר להבין שבפעם הראשונה את במרכז ולא אף אחד אחר! אני אשמח לתת לך פרטים שלה, אלוהים כמה שזה שווה. חוצמזה הייתי ממליצה לך לשלוח למייל של חברות שלך את המכתב שתורגם ופורסם פה של חולת אנדו. זה מסביר הכי טוב ועוד מפה של מישהי אחרת. תכתבי שאת רוצה לשתף אותן במה שאת מרגישה (ושהחצופה הזאת שקוראת לך אגואיסטית וסביר להניח שלא היתה שורדת יום אחד של כאבי אנדו תקרא ותחכים. זה ממש מרתיח אותי...) אין לך מושג כמה שאני מזדהה איתך יקירתי. אבל יהיה טוב!!!!

 

[L i r a n L]

אחחח הסביבה, הסביבה...

איזו מכה זאת הסביבה... ניסית לדבר עם אותה חברה שטוענת שאת אגואיסטית? היא יודעת מה עובר עלייך? את ממש לא בכיינית, את אמיתית. לפחות יש לך את הפורום הזה לפרוק בו

 

[בוחרתשובך]

פסי יקרה

כמה שקל לשפוט אותנו אה? תגידי ככה לאנשים שלא מבינים אותך אני לא עצלנית ואני לא אגואיסטית לצערי אני רק אדם שנקלע לבעיה רפואית את רוצה להתחלף איתי? חוסר ההבנה של מי שלא בנעליים שלנו הוא בלתי יאמן תהיי חזקה מאחלת לך בריאות.

 

[פסי בריבוע]

בנות יקרות ../images/Emo13.gif

עברו עלי יומיים לא קלים מבחינת הכאבים והשפעת הארורוה הזאת... בעצתכן קבעתי לי תור לדיקור וגם... פסיכולוג... שאני מקווה שיצליח קצת להוציא אותי מהבילבול הזה... בקשר לסביבה- אני את שלי עשיתי, שיתפתי, סיפרתי על האנדו, פירטתי מה זה אומר ואפילו שלחתי את המכתב של השורדת... והחלטתי שאני יותר לא מתנצלת... מי שיבחר להבין ולתמוך אני אשמח, מי שלא.... אני מנסה להגיד לעצמי כל הזמן שזה בסדר גם לאפשר לעצמי לנוח, ושהמצב עכשיו שונה, ושאני צריכה לתת לגוף שלי ולראש שלי מנוחה, בלי התנצלויות! פשוט להקשיב לי... ואם אני צריכה לבלות במיטה, אז זה מה שיקרה... וכשיש ימים יותר טובים אז אני מנצלת אותם. אבל אני מנסה ללמוד להוריד הילוך.. לפחות עד שהאנדו' הזה ירגע קצת.... חשבתי על זה, שכמו שלי קשה להתמודד עם הדבר החדש הזה שקוראים לו מחלה כרונית, על כל ההבטים שלו, ככה גם לסביבה שלי קשה להתמודד עם כל השינוי, ואולי זה עניין של זמן... אני רוצה להודות לכן מכל הלב, בנות יקרות! באמת לא יודעת מה הייתי עושה בלי התמיכה שלכן... אני לומדת מכן כל כך הרבה, וכל כך כיף לי להרגיש חופשיה איתכן ופשוט לפרוק...