היעדר כל קונפליקט
מה שמאפיין בני אדם בכלל הוא שיש להם קונפליקטים פנימיים.
אצל המואר, אם יש כזה בכלל, הקונפליקט חדל. הכוחות הרוחשים בקירבו שוכנים בשלום זה עם זה.
צריך להבין שזה מצב חדש מבחינה היסטורית כי לאורך ההיסטוריה האנושית ישנו קונפליקט בין האינסטינקטים המכוונים, החייתיים, לבין התבונה.
לאורך ההיסטוריה המואר (או הסימבול של המואר) מופיע בתרבויות משגשגות, שבעות, ושסימני ניוון כתוצאה מחיים נוחים מדי כבר פשטו בהם. כאשר מופיעים מוארים- זה סימן שהתרבות מגיעה אל קיצה.
ההארה, אני סבור, היא הקרנה והשלכה של רצון המוות, היא המנוחה המלאה, היא המזור הסופי לעייפות הפנימית שנוצרת כתוצאה מהיעדר שימוש לאינסטינקטים הקדמוניים, ליצרים הבוערים.
בודהא אומר- עקור את שורש התשוקה. הוא אומר זאת לתרבות שחשה שהיא יכולה לעשות זאת. התשוקה (וכל יצר, כל אינסטינקט וכל דחף קדמוני) נתפסת כחסרת תכלית. הרציונל הוא שהתרבות המתקדמת והתבונה המפותחת מספקות את כל צרכי האדם ולכן ייטב לו להכחיד את האינסטינקט.
יש להטעים- הוא לא אומר לבצע זאת באלימות ולא מטיף לפרישות ולנזירות לכשלעצמן. הוא לא מטיף מוסר נוצרי (הנצרות נועדה לדיכוי היצר במצב ההפוך- בתרבות פראית). הוא מדבר בעצם על ניתוק ההקשר בין האינסטינקט למושאיו (אי היצמדות).
כל התנועות הפנימיות- רגשות, תאוות, מחשבות וכ"ו הן בעלות מושא ויצרים מכוונים. ניתוקן ממושא גורם להן לחזור למצב בלתי ממומש ושליו, בלתי מופרע, בלתי מונע (היעדר גרוי ולכן היעדר תגובה). המצב הזה הוא האידאל של ההארה.
אי השתוקקות פנימית למושאים כלשהם, ולאו דווקא אי השתתפות באינטרקאציה החיצונית זה הרעיון.
המואר יכול להתנהג כמו כל אדם אבל חייו הפנימיים יהיו חופשיים, כלומר כל תשוקותיו יהיו משוחררות ממושא.
אני סבור שכל בני האדם נולדים "מוארים" (טבע הבודהא) כלומר יש להם מידה מסויימת של אי היצמדות לכל מושאי ההשתוקקות. אין שום דבר שצריך לעשות בשביל זה, וזה פשוט שם.
אבל יש שוני מהותי בין טבע הבודהא לבין ההארה. בעוד שטבע הבודהא מעניק דינמיות לחיי הנפש, ההארה פשוט מכחידה את הנפש, מכלה אותה באור גדול.
חשוב לציין גם לגבי הדרך להארה - אין כזו.
במידה שההארה קיימת, היא ככל הנראה מוטציה ביולוגית שמגבירה במידה עצומה את תכונת אי ההיצמדות בתנועת המחשבה.
היא לא משהו ששייך לעולם התכנים של המחשבה אלא היא תכונה של תנועת המחשבה עצמה.
השיטות המתיימרות להוביל אליה יכולות לכל היותר לעדן את מושאי ההשתוקקות, כלומר הן עובדות על צד המושאים ולא על צד ההשתוקקות. לדוגמא- במקום השתוקקות לכוס של נקבה, המחפש הרוחני משתוקק לאיזשהו תחליף רוחני, כוס קוסמי כלשהו, איזושהי אירוטיקה של ידיעת אלוהים. זה משהו שונה לחלוטין.
המתרגלים שיטה מחליפים תוכן של מושא תשוקה בתוכן מעודן יותר אך התשוקה נשארת בוערת באותה מידה.
ההארה לא מחליפה שום דבר, היא פשוט מבטלת את הקשר בין התשוקה לבין המושא. זה לא משהו שאפשר לתרגל אותו. טבע הבודהא הוא זה שאיפשר מלכתחילה את העידון אצל המתרגלים כי הוא תכונה מובנית בתנועת המחשבה שמאפשרת מלכתחילה להחליף מושא במושא.