"מה זה?"

[כוכביתי2]

"מה זה?"

שלום לכולם! עידן בן שנתיים. ילד פעיל וסקרן מאוד. עידן התחיל לדבר מוקדם, והוא מתבטא מילולית מצויין. אחד מ"תחביביו" הוא לשאול "מה זה" - על ה-כ-ל! שעות רבות - הוא שואל, ואני עונה בשמחה. במקרים רבים הוא שואל "מה זה", ומפנה את האצבע לדברים שאני יודעת בודאות שהוא יודע מהם ואיך אומרים אותם. לפעמים מדובר על חפצים שכבר לפני יותר מחצי שנה הוא ידע לא רק לזהות אלא גם להצביע ולומר בעצמו את שמם. האם גם אתם נתקלתם בתופעה? יש לכך איזשהו הסבר? בדר"כ אני עונה לו או מחזירה אליו את השאלה (והוא כמובן עונה מיד את התשובה הנכונה). האם יש דרך "נכונה" לענות?

 

[Shellylove]

זה נראה לי משחק כזה

מעין פינג-פונג מילולי ואולי (אני מעלה השערה, כי, כידוע לך, אין לי נסיון) הוא דווקא נהנה מהשאלה על הדברים המוכרים, כי זה כמו משחק תפקידים שבו את הטקסט הוא יודע מראש (עכשיו עידן שואל מה זה, עכשיו אמא עונה את התשובה הידועה מראש וכן הלאה). אולי הוא נהנה מהפינג-פונג הזה כמו שילדים אחרים נהנים לדקלם טקסטים ודווקא החלק המוכר נותן לו ביטחון כלשהו. בכל מקרה נשמע לי בסדר גמור מה שאת עושה. אבל, כאמור, מי אני שאוכל לתת עצות בעניין? ובתור אמא של היורשת מעניין אותי לשמוע מה האחרים יענו כדי להכין את עצמי לעניין.

 

[לאה_מ]

גם אורי הוא איש של "מה זה".

על כל דבר, וגם בדרך כלל התשובות נענות ב"מה זה?". אני משתדלת לגוון את התשובות (זה שולחן. זה שולחן ירוק. זה שולחן ירוק מעץ. זה שולחן עם 4 רגלים. זה שולחן כתיבה...), וכשנמאס לי אני מחזירה אליו את השאלה או ממשיכה לכיוון אחר (למשל: "אתה רוצה לדעת מה נעשה על השולחן הזה?"). זה מתחלף ב"למה", שהיא לכל הדעות שאלה יותר קשה. כך שיש למה להתכונן

 

[כרמית מ.]

למה שרק את תשאלי אותו?

הרבה חידות שאני עושה לילדים שלי (כמשחק שממנו הם נהנים, לא כמבחן. לפעמים כשאלה אמיתית אם הם יודעים מה זה - ואם לא אני מסבירה), הם עושים לי בחזרה. בעיקר הבת שלי, שמאד אוהבת לשאול אותי על צבעים, ואני גם מקבלת ציונים... וגם ישנן שאלות ה"מה זה" וה"למה" האינסופיות. חלק מהענין זה פשוט יצירת שיחה, ומתבטא גם בשאלות וגם באמירות טריוויאליות. באחת הנסיעות שלנו באותו, בתי פנתה כל פעם לאחד מאיתנו ואמרה משהו טריוויאלי. באיזהשהו שלב היא פנתה לאבא ותיקנה את עצמה - לא, עכשיו אמא. בפעם אחרת, כשכבר נמאס לנו מהפינג פונג (לאורך זמן זה לפעמים די מעצבן) ושאלנו בעצבנות מה מה היא רוצה היא ענתה בפירוש - אני רק משחקת איתכם (איך לא הבנו?). בדרך כלל מה שמסיים שאלות מה זה או למה בלתי נגמרות זה באמת להפנות את השאלה אליהם בחזרה. כשעל "למה" בדרך כלל התשובה (שלהם) תהיה "כי שמח לי כל ככה" (מתוך בולבול למה ככה של ע. הלל). מספרים שבאיזהשהו גיל זה עובר (לטוב ולרע) - הילדים שלי כבר בני שלוש וחצי ואין סימן לכך, אבל לפחות בינתיים אנחנו לומדים כל מיני דברים מענינים (גם אני, בחיפושי התשובות, ועל עצמי גם).

 

[מפה לאוזן]

זוהי דרך מצוינת לפתוח בדיאלוג, לא?!

בגיל שנתיים ילדים מאוד תקשורתיים אך המיומנויות שלהם עדיין מאוד מוגבלות. בשיחה יש דובר ויש מאזין. כל אחד אומר דברו לפי התור. בגיל שנתיים המושג של תורות כבר מוכר אך קשה לשמור על נושא השיחה לאורך זמן, ולכן השיחה מוגבלת לתור אחד (כוונתי לשיחה באותו נושא ולא לקפוץ כל פעם עם נושא חדש). שיחה טיפוסית בגיל זה היא בצורת שאלה ואז תשובה. הרבה פעמים המבוגר זה ששואל אבל גם לילד מותר. זה נהדר שעידן לוקח יוזמה ובעצם פותח בשיחה עמך. אחת המטרות של שאילת שאלה בנוסף על לקבל מידע (תשובה) היא גם לפתוח בשיחה. אז.. התופעה בהחלט מוכרת ואת מגיבה נכון

 

[כוכביתי2]

תודה לכולכם

זה באמת נראה כמו משחק - לא חשבתי על זה קודם. ה"משחק", ודרך לפתוח בדו-שיח מסבירים גם דברים נוספים שהוא עושה כמו למשל קורא לי: "אמאאאאאאאאא" אני: "מה ,חמוד?" עידן: שתיקה. רואים שהוא חושב "הגלגלים בראש מסתובבים". אחרי חצי דקה, שוב: "אמאאאאאאאא" אני: "מה מתוק?" עידן: שוב שתיקה ומחשבה עמוקה. הוא כנראה מתאמן על לפתח דו-שיח.

 

[לאה_מ]

זו גם דרך לשמור אותנו "ערניים"

כשעומר מדבר, יש לו צורת דיבור של שאלות. למשל, הוא מספר לי על ספר שהוא קורא. וזה הולך ככה: "אני קורא עכשיו ספר על חבורת כח המוח. את יודעת מה הם עושים?" - עד שאני לא אשאל "מה הם עושים?" הוא לא ימשיך. "הם פותרים תעלומות, ואת יודעת מי עוזר להם?" שוב, עד שלא אשאל "מי עוזר להם?" הוא לא ימשיך... זו שיטה מצויינת להבטיח שאני אהיה כל הזמן מחוברת לנושא השיחה, ולא אחשוב על דברים אחרים בזמן שהוא מדבר. בעיקר כשהוא מדבר על נושאים שלא ממש מדברים אלי (כמו לספר לי על כל המהלכים במשחק המחשב האחרון ששיחק). מצד שני, ככה אני יודעת את השמות והתכונות של כל הפוקימונים...

 

[כוכביתי2]

אז לעידן יש גם דרך לשמור על "ערנותי

אם הוא פונה אלי ואני מסיבה מסויימת לא עונה מייד, הוא ניגש אלי, מבקש שארים אותו על הידיים, ואז מצמיד את שתי ידיו לשתי לחיי, מסובב את ראשי לכיוונו ואומר, מ"מרחק אפס" את מה שמאוד חשוב לו שאשמע (למשל: "אמא תראי - חתול שחור גדדדדול גדוווול")

 

[דבי של שקד]

תתנחמי שזה עוד לא "למה"

גם שקד (בת שנתיים) ככה כבר כמה חודשים, שואלת על הכל מה זה? גם על דברים שיודעת רק כדי לשמוע אותי עונה. בדר"כ אני לא עושה עניין ופשוט אומרת או שאני שואלת אותה בחזרה מה זה? כל פעם שנמאס לי אני נזכרת שהשלב הבא זה - למה? וכאן כבר אין תשובות קצרות, פשוטות וברורות ואז אני מתנחמת שזה עוד שלב קל.