בעברית זו פסוקית נושא (במשפט פעיל) או פסוקית מושא
ואני לא מכירה מונח מקביל, אבל הרעיון די ברור. לא הכרתי את המונח באנגלית (כי למדתי תחביר בעברית...), אבל מגישוש בוויקיפדיה זה לא ממש מסובך:
https://en.wikipedia.org/wiki/Relative_clause#Bound_and_free
 
relative clause היא פסוקית זיקה, כלומר פסוקית לוואי, שמשלימה שם עצם (או צירוף שמני). זה המצב הסטנדטי, הפסוקית משלימה את שם העצם שלפניה, כבולה אליו.
 
בפסוקיות "מי ש" אין השלמה כי אין שם עצם... במקום נושא + פסוקית לוואי (שמגדירה/מתארת אותו) מתקבלת פסוקית חופשית (free relative, זיקה חופשית), שעומדת בפני עצמה (לא משועבדת לשם עצם שמופיע לפניה), ונותנת רק את ההגדרה, בעצם תנאי שמגדיר את הנושא/מושא:
 
מי שאכל בערב שבת, יאכל בשבת.
מי שעומד מאחוריי, מלפניי ומצדדיי הוא ה"עומד".
כל היודע פרטים על מקום הימצאו של החשוד, ייצור קשר עם המשטרה.
מה שרציתי כל הזמן הוא להיות זמר.
 
אני רואה את מה שנמצא לפניי.
המורה כתבה על הלוח את מה שצריך להביא לטיול.
קיבלתי מחמאות על מה שאמרתי בנאום.
הוא טס לחו"ל עם מי שהייתה אשתו באותה תקופה.
 
תמורה היא סוג של משלים שם (שאינו לוואי) שממיר צירוף שמני שנמצא לפניו (יכול להיות שם עצם אחד או שם פרטי, כמו בדוגמה שנתת). במשפט כזה יש בעצם כפילות, ולרוב (אני קצת מפשטת כדי לא להיכנס לסוגי תמורות) ניתן לוותר על אחד מהם (הצירוף השמני הראשון או התמורה שלו) או להחליף ביניהם (כי הם שקולים, בני המרה).
 
אריה דיסנצ'יק= מי שהיה עורך מעריב
 
לכן אם א"ד מופיע ראשון במשפט כנושא, הפסוקית שאחריו ממירה אותו (ולא נותנת הגדרה כללית שכל נושא יכול לעמוד בה); ויכול להיות גם הפוך:
 
מי שהיה עורך מעריב, אריה דיסנצ'יק, הלך היום לעולמו.
 
ועכשיו הפסוקית מופיעה ראשונה ולכן היא מקבלת את עמדת הנושא (פסוקית נושא) וא"ד הוא התמורה שלה.
