מה זאת אהבה?
מה זאת אהבה? מה יש באהבה שאנו בני אנוש מוכנים לעשות הכל למענה. יש שיוותרו על עצמאותם, יש שיבטלו את עצמם כליל ויש אף שלצערינו, ירצחו, יתאבדו ואף יעשו דברים מזעזעים שהמח האנושי לא מסוגל להכיל. ומול האהבה ניצבת לה השינאה. שתי תחושות כל כך מנוגדות אך כל כך עוצמתיות. החבל בין אהבה לשינאה כל כך דק הוא, שלעיתים אנו עדים לאסונות כבדים שנוצרים בעקבות רגשות אלו. ומה מבדיל בעצם בין האהבה לשינאה, כשגם האהבה טומנת בחובה כל כך הרבה כאב? למה אנחנו נפגעים מהאנשים שאנחנו הכי אוהבים? מהאנשים שהכי קרובים לנו? כדי להבין זאת, אנו צריכים לפרוט לפרוטות פרוטות את כל הקשור לתעלומת האהבה. כשאנו אוהבים מישהו, אנחנו מוכנים לעשות הכל למענו (או למענה, ומכאן אני אמשיך בלשון זכר והסליחה עם בנות המין השני שהוא גם שלי) תחושת האהבה, ההתאהבות מעוררים בנו את ה- high, כאילו אנחנו נמצאים על מצנח רחיפה באופן תמידי. מרחפים לנו בין שמים וארץ כשחיוך רחב על פנינו. האהבה למישהו אחר, גורמת לנו לצאת מהשיגרה היומיומית ופותחת בפנינו חלון אל עולם קסום, עולם האגדות. הזוג המאוהב לעיתים חש כאילו הוא נמצא על אי בודד, ואינו רואה כלל את המתרחש סביבו מלבד האחד את השני. הרצון העז להיות יחד, לחלוק רגעים קסומים, לעשות דברים קטנים האחד בשביל השני, העיקר לראות איך נגרם עונג לאהוב/ה. ואז בדרך כלל, אחרי ה- high יש את הביי, התחושה של הריחוף בין שמיים לארץ על גבי המצנח הדמיוני נקטע באחת! לפתע צונחים על הקרקע, משהו השתבש עם המצנח. ולעיתים הצניחה כל כך כואבת ולא רכה. ואנחנו שואלים את עצמינו, איך זה קרה? לאן נעלמה האהבה הגדולה? למה אנחנו מכאיבים האחד לשני, הרי עד לפני רגע קט רצינו לעשות דברים קטנים ומרגשים רק כדי לשמח. ועכשיו? הכל כאילו נעלם. ואז נכנסים למעגל של כעס , כיון שבשלב זה כל אחד מרגיש את החוסר שנוצר בעקבות התנפצות החלום. כמו ילדים קטנים שלקחו להם את הצעצוע, והם רוצים את הצעצוע בחזרה! כך זה היה נראה לי בעבר, לפני שהתחלתי להבין שיש את מה שנקרא "משחק החיים". לפני שהבנתי שלי כאדם, כישות חייה ונושמת יש מה לומר. שבעצם אני מכוונת את מהלך חיי. ואם מערכת יחסים כלשהי הגיעה לאן שהיא הגיעה זה בעקבות מהלכים שאני יצרתי (וגם בן זוגי, הרי צריך שניים לטנגו לא?!). כאן, כל אחד צריך לעצור לרגע ולחשוב, מה אני צריך ללמוד ממה שקרה כאן ולהפסיק להאשים את האחר. אנחנו בעצם רודפים כל חיינו אחר האהבה, אך כשהיא סוף סוף מגיעה אנחנו לא יודעים מה לעשות איתה. איך להתנהג איתה. איך בעצם נדע אם לא לימדו אותנו? הרי תמיד סיפרו לנו סיפורי אגדות שהתחילו ב"היו הייה.." ונגמר ב"הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". מישהו בעצם פיספס את ה- big part ot the story, החלק העיקרי והחשוב ביותר של הסיפור. וזה האיך? איך חיים בשניים. ואם נלך יותר אחורה, לא לימדו אותנו איך לחיות עם עצמינו באהבה, מתוך שלמות. ומכאן אנחנו בעצם צריכים להתחיל. ראשית, להכיר שיש אדם אחד, שהוא אני! להבין אותו עד תום, להתחבר לנשמתו, ליישות האמתית של וללמוד לאהוב, לאהוב ולאהוב... כל אחד מאיתנו בעצם לא ממש אוהב את עצמו בשלמות אין סופית. אז איך אפשר בכלל לאהוב כשאנחנו כל הזמן מאשימים את עצמינו, כועסים על עצמינו ועל הטעויות שלנו? לעיתים אנו מאוכזבים עד עימקי נשמתנו מהדרך שבה אנו מנהלים את חיינו. זהו, די חברים, עד כאן! יש לכל אחד מאיתנו את האפשרות לקחת את האחריות על חייו ולהבין שכל מכשול הוא בעצם הזדמנות ללמידה והתפתחות. וכך כל אחד ילמד איך להדליק את הנר, נר נשמתנו ולהפיץ אור זורח בתוך חייו. ואיך עושים את זה? תאמינו לי, זה לא קל, אני עדיין לא שם, אך מה שעושה אותי מאושרת כל פעם מחדש, זו העובדה שאני בדרך, שאני במסע שלי אל עצמי, שאני במסע אל האהבה האינסופית. ההתרגשות העצומה שמתעוררת בי כל פעם מחדש כשאני מצליחה לטפס עוד מדרגה, הרגעים בהם אני חווה שלווה אמיתית, הרגעים בהם אני אוהבת ללא תנאי. בד בבד, כשאנו לומדים לאהוב את עצמינו ללא תנאי, כשאנו בונים את עצמינו, מתוך מודעות של רצון אמיתי להתמלא באהבה על מנת לתת ולחלוק עם אחרים. התחושה הזאת דומה לאהבה לתינוק קטן וחמוד מבלי לצפות ממנו לתמורה, לאהוב אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבת חינם! תאמינו לי זה סם ממכר, ברגע שאדם מתחיל להקשיב לעצמו, לחפש בתוך עצמו מתוך מקום אמיתי של רצון להשתנות, משהו בתוכו נפתח, הנשמה נפתחת ורוצה לגעת בנשמתם של אנשים אחרים. לפתע אתה מגלה שיש עוד אנשים בעולם מלבדך. וכל מפגש כזה עם אנשים גולם בתוכו כל כך הרבה אפשרויות ללמידה, אם רק נעצור ונקשיב... וכל זה קורה, ברגע שמצליחים להתנתק מהכעס, מהשינאה כלפי כל העולם ואשתו, אזי אז מוצאים את הדרך לראות אנשים אחרים, לחוש אותם באמת. הסוד הוא בעצם לצאת מעצמך, מהמירכוז שאתה נמצא בו רב חייך ולחשוב על האחר, לנסות לחשוב, להבין מה האחר מרגיש (בעיקר ברגעים שקשה). וגם אם אינך יכול לעזור לו, פשוט להיות שם בשבילו, תאמינו לי זה שווה עולם ומלואו. ובו ברגע שחיים אהבה אמיתית, אינסופית, ללא תנאים, הגבלות ומגבלות מתחילים להתרחש הניסים בחיינו. לפתע אנחנו מוצפים באהבה מכל פינה, אנשים שעד לא מזמן כלל לא התחברנו אליהם, הופכים להיות החברים הכי טובים שלנו. טעם החיים זה בעצם האהבה שנמצאת בכל מקום. אנחנו רק צריכים לזרוק לפח את כל התחושות השליליות, החשבונות הארוכים (לכל אחד מאיתנו יש חשבון עובר ושב שבו הוא צובר את כל הכעסים והתחושות השליליות) ולמה בעצם לכעוס ולכאוב כשאפשר לאהוב? הכל עניין של בחירה. מי שבוחר בשביל השינאה, סופו שיקבל חזרה רק שינאה. אך מי שבוחר בשביל האהבה, יקבל אין סוף של אהבה. תגידו לי אתם, באיזה שביל אתם בוחרים? שולחת לכם אור ואהבה אינסופית.
מה זאת אהבה? מה יש באהבה שאנו בני אנוש מוכנים לעשות הכל למענה. יש שיוותרו על עצמאותם, יש שיבטלו את עצמם כליל ויש אף שלצערינו, ירצחו, יתאבדו ואף יעשו דברים מזעזעים שהמח האנושי לא מסוגל להכיל. ומול האהבה ניצבת לה השינאה. שתי תחושות כל כך מנוגדות אך כל כך עוצמתיות. החבל בין אהבה לשינאה כל כך דק הוא, שלעיתים אנו עדים לאסונות כבדים שנוצרים בעקבות רגשות אלו. ומה מבדיל בעצם בין האהבה לשינאה, כשגם האהבה טומנת בחובה כל כך הרבה כאב? למה אנחנו נפגעים מהאנשים שאנחנו הכי אוהבים? מהאנשים שהכי קרובים לנו? כדי להבין זאת, אנו צריכים לפרוט לפרוטות פרוטות את כל הקשור לתעלומת האהבה. כשאנו אוהבים מישהו, אנחנו מוכנים לעשות הכל למענו (או למענה, ומכאן אני אמשיך בלשון זכר והסליחה עם בנות המין השני שהוא גם שלי) תחושת האהבה, ההתאהבות מעוררים בנו את ה- high, כאילו אנחנו נמצאים על מצנח רחיפה באופן תמידי. מרחפים לנו בין שמים וארץ כשחיוך רחב על פנינו. האהבה למישהו אחר, גורמת לנו לצאת מהשיגרה היומיומית ופותחת בפנינו חלון אל עולם קסום, עולם האגדות. הזוג המאוהב לעיתים חש כאילו הוא נמצא על אי בודד, ואינו רואה כלל את המתרחש סביבו מלבד האחד את השני. הרצון העז להיות יחד, לחלוק רגעים קסומים, לעשות דברים קטנים האחד בשביל השני, העיקר לראות איך נגרם עונג לאהוב/ה. ואז בדרך כלל, אחרי ה- high יש את הביי, התחושה של הריחוף בין שמיים לארץ על גבי המצנח הדמיוני נקטע באחת! לפתע צונחים על הקרקע, משהו השתבש עם המצנח. ולעיתים הצניחה כל כך כואבת ולא רכה. ואנחנו שואלים את עצמינו, איך זה קרה? לאן נעלמה האהבה הגדולה? למה אנחנו מכאיבים האחד לשני, הרי עד לפני רגע קט רצינו לעשות דברים קטנים ומרגשים רק כדי לשמח. ועכשיו? הכל כאילו נעלם. ואז נכנסים למעגל של כעס , כיון שבשלב זה כל אחד מרגיש את החוסר שנוצר בעקבות התנפצות החלום. כמו ילדים קטנים שלקחו להם את הצעצוע, והם רוצים את הצעצוע בחזרה! כך זה היה נראה לי בעבר, לפני שהתחלתי להבין שיש את מה שנקרא "משחק החיים". לפני שהבנתי שלי כאדם, כישות חייה ונושמת יש מה לומר. שבעצם אני מכוונת את מהלך חיי. ואם מערכת יחסים כלשהי הגיעה לאן שהיא הגיעה זה בעקבות מהלכים שאני יצרתי (וגם בן זוגי, הרי צריך שניים לטנגו לא?!). כאן, כל אחד צריך לעצור לרגע ולחשוב, מה אני צריך ללמוד ממה שקרה כאן ולהפסיק להאשים את האחר. אנחנו בעצם רודפים כל חיינו אחר האהבה, אך כשהיא סוף סוף מגיעה אנחנו לא יודעים מה לעשות איתה. איך להתנהג איתה. איך בעצם נדע אם לא לימדו אותנו? הרי תמיד סיפרו לנו סיפורי אגדות שהתחילו ב"היו הייה.." ונגמר ב"הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". מישהו בעצם פיספס את ה- big part ot the story, החלק העיקרי והחשוב ביותר של הסיפור. וזה האיך? איך חיים בשניים. ואם נלך יותר אחורה, לא לימדו אותנו איך לחיות עם עצמינו באהבה, מתוך שלמות. ומכאן אנחנו בעצם צריכים להתחיל. ראשית, להכיר שיש אדם אחד, שהוא אני! להבין אותו עד תום, להתחבר לנשמתו, ליישות האמתית של וללמוד לאהוב, לאהוב ולאהוב... כל אחד מאיתנו בעצם לא ממש אוהב את עצמו בשלמות אין סופית. אז איך אפשר בכלל לאהוב כשאנחנו כל הזמן מאשימים את עצמינו, כועסים על עצמינו ועל הטעויות שלנו? לעיתים אנו מאוכזבים עד עימקי נשמתנו מהדרך שבה אנו מנהלים את חיינו. זהו, די חברים, עד כאן! יש לכל אחד מאיתנו את האפשרות לקחת את האחריות על חייו ולהבין שכל מכשול הוא בעצם הזדמנות ללמידה והתפתחות. וכך כל אחד ילמד איך להדליק את הנר, נר נשמתנו ולהפיץ אור זורח בתוך חייו. ואיך עושים את זה? תאמינו לי, זה לא קל, אני עדיין לא שם, אך מה שעושה אותי מאושרת כל פעם מחדש, זו העובדה שאני בדרך, שאני במסע שלי אל עצמי, שאני במסע אל האהבה האינסופית. ההתרגשות העצומה שמתעוררת בי כל פעם מחדש כשאני מצליחה לטפס עוד מדרגה, הרגעים בהם אני חווה שלווה אמיתית, הרגעים בהם אני אוהבת ללא תנאי. בד בבד, כשאנו לומדים לאהוב את עצמינו ללא תנאי, כשאנו בונים את עצמינו, מתוך מודעות של רצון אמיתי להתמלא באהבה על מנת לתת ולחלוק עם אחרים. התחושה הזאת דומה לאהבה לתינוק קטן וחמוד מבלי לצפות ממנו לתמורה, לאהוב אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבת חינם! תאמינו לי זה סם ממכר, ברגע שאדם מתחיל להקשיב לעצמו, לחפש בתוך עצמו מתוך מקום אמיתי של רצון להשתנות, משהו בתוכו נפתח, הנשמה נפתחת ורוצה לגעת בנשמתם של אנשים אחרים. לפתע אתה מגלה שיש עוד אנשים בעולם מלבדך. וכל מפגש כזה עם אנשים גולם בתוכו כל כך הרבה אפשרויות ללמידה, אם רק נעצור ונקשיב... וכל זה קורה, ברגע שמצליחים להתנתק מהכעס, מהשינאה כלפי כל העולם ואשתו, אזי אז מוצאים את הדרך לראות אנשים אחרים, לחוש אותם באמת. הסוד הוא בעצם לצאת מעצמך, מהמירכוז שאתה נמצא בו רב חייך ולחשוב על האחר, לנסות לחשוב, להבין מה האחר מרגיש (בעיקר ברגעים שקשה). וגם אם אינך יכול לעזור לו, פשוט להיות שם בשבילו, תאמינו לי זה שווה עולם ומלואו. ובו ברגע שחיים אהבה אמיתית, אינסופית, ללא תנאים, הגבלות ומגבלות מתחילים להתרחש הניסים בחיינו. לפתע אנחנו מוצפים באהבה מכל פינה, אנשים שעד לא מזמן כלל לא התחברנו אליהם, הופכים להיות החברים הכי טובים שלנו. טעם החיים זה בעצם האהבה שנמצאת בכל מקום. אנחנו רק צריכים לזרוק לפח את כל התחושות השליליות, החשבונות הארוכים (לכל אחד מאיתנו יש חשבון עובר ושב שבו הוא צובר את כל הכעסים והתחושות השליליות) ולמה בעצם לכעוס ולכאוב כשאפשר לאהוב? הכל עניין של בחירה. מי שבוחר בשביל השינאה, סופו שיקבל חזרה רק שינאה. אך מי שבוחר בשביל האהבה, יקבל אין סוף של אהבה. תגידו לי אתם, באיזה שביל אתם בוחרים? שולחת לכם אור ואהבה אינסופית.
