מה היא חשבה לה?
בת 19. בעוד חודש. ילדות רגילה, בית רגיל, שני אחים נודניקים, ומגיל 18 - חיילת, גאוות המשפחה, אושר גדול היא מסבה ודאי להוריה, וגם כל החברות שותפות להנאה שלה מהשירות. וביום ראשון, נשלחה שוב למחסום ההוא, יחד עם חבריה ליחידה, חמישה מהם. בשעות הבוקר, השמש כבר מתחילה להכביד על התור המתארך, והיא, עומדת עמידה זקופה ויציבה, הנשק לכתפה, היא עכשיו השליטה, על פיה ישק דבר. המסריחים האלה שעומדים בתור, הכלבים הבזויים שכל אחד ואחד מהם הוא מחבל פוטנציאלי, היא לא תתן להם לעבור כך סתם, היא כבר תלמד אותם לקח, החלאות. כל אחד שמתקרב אליה, במבט רועד, בקול שבור, מגיש לה את התעודות, פותח את שקית הפלסטיק לפניה. והיא? לוקחת את התעודות, בודקת, וזורקת לעברו בזלזול, אז מה אם נפלו? שירים הבן אלף. בודקת את השקית, מה זה שם? סנדביץ´ עם נקניק? יא, איזה קטע, הכלבים של המחלקה מתים מרעב, לוקחת את הסנדביץ´ ומשליכה לכיוון הכלבים, למול מבטו הנדהם של הפלשתינאי העומד, נבוך ומבויש. "אבל..." הוא מתחיל, והיא יורה לעברו מבט מאיים - "סתום ותעבור לפני שאני מחזירה אותך לצד השני" הכלבים הסקרנים עטים על הכריך, מפרקים אותו ומייללים לעוד, והיא? "הבא". עוד אחד, שוב התעודות, שוב פתיחת השקית, עוד כריך עושה דרכו לכלבים המשוטטים, והפעם מתלווה אליו גביע שמנת. "אתה לא צריך לקחת איתך אוכל לארץ, ממילא תגנוב מהבוס שלך, נכון?" ומה הכי עצוב? הכי עצוב, שלא צריך להפעיל את הדמיון כדי לדמיין את התמונות, מספיק לשמוע רדיו...
בת 19. בעוד חודש. ילדות רגילה, בית רגיל, שני אחים נודניקים, ומגיל 18 - חיילת, גאוות המשפחה, אושר גדול היא מסבה ודאי להוריה, וגם כל החברות שותפות להנאה שלה מהשירות. וביום ראשון, נשלחה שוב למחסום ההוא, יחד עם חבריה ליחידה, חמישה מהם. בשעות הבוקר, השמש כבר מתחילה להכביד על התור המתארך, והיא, עומדת עמידה זקופה ויציבה, הנשק לכתפה, היא עכשיו השליטה, על פיה ישק דבר. המסריחים האלה שעומדים בתור, הכלבים הבזויים שכל אחד ואחד מהם הוא מחבל פוטנציאלי, היא לא תתן להם לעבור כך סתם, היא כבר תלמד אותם לקח, החלאות. כל אחד שמתקרב אליה, במבט רועד, בקול שבור, מגיש לה את התעודות, פותח את שקית הפלסטיק לפניה. והיא? לוקחת את התעודות, בודקת, וזורקת לעברו בזלזול, אז מה אם נפלו? שירים הבן אלף. בודקת את השקית, מה זה שם? סנדביץ´ עם נקניק? יא, איזה קטע, הכלבים של המחלקה מתים מרעב, לוקחת את הסנדביץ´ ומשליכה לכיוון הכלבים, למול מבטו הנדהם של הפלשתינאי העומד, נבוך ומבויש. "אבל..." הוא מתחיל, והיא יורה לעברו מבט מאיים - "סתום ותעבור לפני שאני מחזירה אותך לצד השני" הכלבים הסקרנים עטים על הכריך, מפרקים אותו ומייללים לעוד, והיא? "הבא". עוד אחד, שוב התעודות, שוב פתיחת השקית, עוד כריך עושה דרכו לכלבים המשוטטים, והפעם מתלווה אליו גביע שמנת. "אתה לא צריך לקחת איתך אוכל לארץ, ממילא תגנוב מהבוס שלך, נכון?" ומה הכי עצוב? הכי עצוב, שלא צריך להפעיל את הדמיון כדי לדמיין את התמונות, מספיק לשמוע רדיו...