אור העצובה
New member
מה הזמן מסמן לי......
בתור אחת שמרבה לכתוב לא בקרתי כאן כבר כמה שבועות. פתאום הייתה מעים תחושת מיצוי מסויימת של אין מה להוסיף, הכל כבר נאמר. ופתאום, כשעל פני השטח ממרחק שנה וחצי מהיום המקולל היה נדמה שהחיים ברובד החיצוני שבים למסלולם באו כמה ימים, OUT OF THE BLUE שפשוט לא יכולתי להפסיק לבכות. מפחיד ביותר ומאוד לא נכון בהתחשב בעובדה שיש לי שלושה ילדים אבל בכ"ז, מסתבר שהאבל הוא ממושך והרגשות פשוט מחלחלים לרבדים הפנימיים ומתוייקים שם. אז חזרתי לכאן ולצערי הרב ראיתי את המצטרפות החדשות, מאי, הילה, סנדי, איזה פורום מוזר זה שמקווים שלא יהיו לו מצטרפים חדשים... ושוב הכל צף ועולה. לא מצליחה לגייס כוחות ולהיות עצמי. פליטות פה של אנשים רגישים דוגמת הגננת ששאלה " מה שלום אמא?" ואז - "אוי סליחה" ואני, כמובן, "זה בסדר" אבל זה ממש לא בסדר. ויש את אחי שרב עם המטפלת ופצח בשביתה איטלקית ולא מגיע לאבא ומעכיר את כל המסכת הזאת שגם ככה מושתת על תלות הדדית לא ממש נסבלת. אני מרגישה כלפיו שנאה, וגועל, ובוז. ומאשימה אותו בתוכי במוות של אמא שלא עמדה בזה שהבן המושלם, הגאון, העילוי, היפה, הפך לסכיזופרן מסוגר. אז יש חמלה ויש מצפון אבל יש רצון עז להתנתק מזה!!!! לפעמים, תסלח לי אלוהים, עולות בי מחשבות שחבל והוא קיים..... שכבר עדיך לבד, לגמרי לבד. אז אני לא חוזרת להיות מי שהייתי. כנראה שהגיע הזמן לקבל את זה כעובדה. אמא מתה ואתה מתו החיים הקודמים שלי. היא לא רואה את הנעורים המלבלבים של הבנות שלי שהיו כל חייה. היא- שבמשך 35 שנה חנכה דורות של תלמידי א-ב לא אתי בתהליך של העלאת הבן האהוב שלי לכתה א. והוא שואל עליה כל הזמן. ומתגעגע. ואין צד שני תומך מהמשפחה של בעלי- ההפך. אני לא סובלת אותם חוץ מגיסה אחת ככה שהבדידות חוגגת. לא. מוות של אמא זה משהו שלא מתגברים עליו . כן- חיים, קונים, נוסעים, מבלים אבל ה"משהו" הזה לא מרפה לרגע. זה חקוק בלב. מאחלת לכל הבנות שהצטרפו שיזכו לרגעי אושר. אישית, מתנחמת הרבה בקריאת מאמרים על NDE (חווית סף מוות") ומנסה להאמין שיש בזה משהו ושאולי אמא באמת זכתה לראות את האור המיוחל ולפגוש את האהובים שאבדה. חוץ מזה- אין לי מילים. העולם מוזר והחיים קצרים. ולכל אחת ואחד יש את ה"חבילה" והסיפור שלהם. חזרתי הנה כדי להשתייך שוב לאנשהוא- אפילו וירטואלית אז תודה לכולכם.
בתור אחת שמרבה לכתוב לא בקרתי כאן כבר כמה שבועות. פתאום הייתה מעים תחושת מיצוי מסויימת של אין מה להוסיף, הכל כבר נאמר. ופתאום, כשעל פני השטח ממרחק שנה וחצי מהיום המקולל היה נדמה שהחיים ברובד החיצוני שבים למסלולם באו כמה ימים, OUT OF THE BLUE שפשוט לא יכולתי להפסיק לבכות. מפחיד ביותר ומאוד לא נכון בהתחשב בעובדה שיש לי שלושה ילדים אבל בכ"ז, מסתבר שהאבל הוא ממושך והרגשות פשוט מחלחלים לרבדים הפנימיים ומתוייקים שם. אז חזרתי לכאן ולצערי הרב ראיתי את המצטרפות החדשות, מאי, הילה, סנדי, איזה פורום מוזר זה שמקווים שלא יהיו לו מצטרפים חדשים... ושוב הכל צף ועולה. לא מצליחה לגייס כוחות ולהיות עצמי. פליטות פה של אנשים רגישים דוגמת הגננת ששאלה " מה שלום אמא?" ואז - "אוי סליחה" ואני, כמובן, "זה בסדר" אבל זה ממש לא בסדר. ויש את אחי שרב עם המטפלת ופצח בשביתה איטלקית ולא מגיע לאבא ומעכיר את כל המסכת הזאת שגם ככה מושתת על תלות הדדית לא ממש נסבלת. אני מרגישה כלפיו שנאה, וגועל, ובוז. ומאשימה אותו בתוכי במוות של אמא שלא עמדה בזה שהבן המושלם, הגאון, העילוי, היפה, הפך לסכיזופרן מסוגר. אז יש חמלה ויש מצפון אבל יש רצון עז להתנתק מזה!!!! לפעמים, תסלח לי אלוהים, עולות בי מחשבות שחבל והוא קיים..... שכבר עדיך לבד, לגמרי לבד. אז אני לא חוזרת להיות מי שהייתי. כנראה שהגיע הזמן לקבל את זה כעובדה. אמא מתה ואתה מתו החיים הקודמים שלי. היא לא רואה את הנעורים המלבלבים של הבנות שלי שהיו כל חייה. היא- שבמשך 35 שנה חנכה דורות של תלמידי א-ב לא אתי בתהליך של העלאת הבן האהוב שלי לכתה א. והוא שואל עליה כל הזמן. ומתגעגע. ואין צד שני תומך מהמשפחה של בעלי- ההפך. אני לא סובלת אותם חוץ מגיסה אחת ככה שהבדידות חוגגת. לא. מוות של אמא זה משהו שלא מתגברים עליו . כן- חיים, קונים, נוסעים, מבלים אבל ה"משהו" הזה לא מרפה לרגע. זה חקוק בלב. מאחלת לכל הבנות שהצטרפו שיזכו לרגעי אושר. אישית, מתנחמת הרבה בקריאת מאמרים על NDE (חווית סף מוות") ומנסה להאמין שיש בזה משהו ושאולי אמא באמת זכתה לראות את האור המיוחל ולפגוש את האהובים שאבדה. חוץ מזה- אין לי מילים. העולם מוזר והחיים קצרים. ולכל אחת ואחד יש את ה"חבילה" והסיפור שלהם. חזרתי הנה כדי להשתייך שוב לאנשהוא- אפילו וירטואלית אז תודה לכולכם.
