מה דעתכם?

Kalla

New member
הפער בינינו הוא באמת גדול.

אני מכירה מישהו ממש גאון שבתקופת הלימודים, בגלל כשרונו הרב, אף אחד לא העז לכוון אותו, ללחוץ עליו או לדרוש ממנו משהו. לא היו לו מחברות, הוא מעולם לא הכין שיעורים, תמיד עשה מה שהוא רצה. את המבחנים שלו כתב בחרוזים כי היה לו משעמם והוא קלט את כל החומר מהאוויר. אבל איפה הוא היום? בגיל 35 הוא עדיין מחפש את עצמו, לא מצליח להתפתח לכיוון אחד, אין לו מקצוע קבוע שמעניין אותו ומעסיק אותו, הוא קופץ מעבודה לעבודה חש מתוסכל ולא מסופק משום דבר. לפני כמה זמן הוא הזמין אותנו לשיחה ביוזמתו. כמה חרטה וצער הוא הביע! הוא אמר שכל ילדותו הייתה טעות, שחבל שההורים והמורים ויתרו לו ונתנו לו להיסחף בזרם, שלא לימדו אותו להתמקד, להתחשב במסגרת, למלא את חובותיו, לקחת אחריות. שעכשיו הוא רוצה לקחת את עצמו בידיים אך לא יודע איך כי אף אחד לא לימד אותו. שכל מה שהוא למד זה שהוא מוכשר ולכן הוא לא חייב להתאמץ, שמותר לו לברוח מאחריות, לא לפתוח מחברת, לא להכין שיעורים, לעשות מה שבא לו באותו רגע ולא מה שעושים אחרים. אז ברור שהוא רק דוגמא אחת ויש דוגמאות אחרות של אנשים מוכשרים ומיוחדים שהצליחו יותר לממש את עצמם כי זה באופי שלהם להתאמץ ולהשקיע יותר, אך יש גם כאלה. סתם נקודה למחשבה לגבי אנשים כשרוניים שהמסגרת "חונקת" אותם. אגב, לילדים כאלה יש מסגרות מיוחדות וממה שאני רואה עם הבן שלי, לפחות בינתיים, מוצלחות מאוד ומאפשרות המון יצירתיות וחופש מחשבה יחד עם שמירה על מסגרת שמאפשרת להתכנס ולשמור על הכוונה וסדר מינימליים. לגבי החלק השני של דברייך - נכון שיש במסגרת גם חסרונות, אך לדעתי חסרון של חוסר מוחלט במסגרת ובגבולות גדול ומסוכן בהרבה. בעולמנו, מטבעו, אין שום דבר מושלם ובני אדם עצמם רחוקים משלמות. אגב, לא מאמינה לרגע שאם כולם ילמדו בחינוך ביתי כל התופעות שתיארת לא יהיו קיימות יותר או יפחתו (גניבות, בגידות וכו'). לדעתי אין להן כל קשר לבית ספר דווקא, אלא לטבע האדם. ובכל מקרה, לא סתם אנשים בכל העולם, ואפילו בחברות פרימיטיביות, מתאגדים לחמולות, שבטים, מדינות. זה משהו שטבוע באדם, שיש לו צורך בו כי ככה הוא בנוי. הוא חיה חברתית מאז ומעולם, בדיוק כמו שיש חיות בטבע שחייבות לחיות בלהקות לעומת כאלה שחיות בבדידות. את רואה דרך אלטרנטיבית למדינה? לחברה מאורגנת? לשלטון החוק? את חושבת שאם הם לא יהיו החיים יהיו יפים יותר? לדעתי בדיוק ההפך. תהיה אנרכיה מוחלטת, כל אחד יהיה אדון לעצמו, לא יהיו חוקים וכל הרעות והפשעים שמתקיימים עכשיו יהיו כאין וכאפס לעומת האנדרלמוסיה והפשעים שישלטו אז בעולם. דעתי היא שאדם, בדיוק כפי שהוא זקוק לחופש עד גבול מסוים, זקוק לגבולות עד גבול מסוים. ואם האיזון הזה יופר, אני לא רואה שום דבר טוב יוצא מזה. וזה בלשון המעטה.
 
אפילו הפער לא כל כך גדול

לדעתי, אנחנו רואות את אותם דברים רק מתרגמות אותם אחרת. הבחור עליו את מדברת היה במסגרת מערכת החינוך בתוך מקום שמנהל אותו, הוא השתעמם ולא שיתף פעולה - נכון! אבל מצד שני - הוא גם לא זרם עם רצונותיו ועם תחומי העניין שלו. הזמן בו הוא היה אמור להיות עסוק בחקירה עצמית ובחקירה של העולם, הבחור יכל רק להיות קונפורמי לחלוטין = להיות צייתן במערכת (הוא בחר שלא להיות) או למרוד בממסד שמגביל אותו = למשל לכתוב את המבחן בחרוזים. מה קרה? הוא סרב להפוך לאדם אוטומטי = אז היום הוא לא יודע להיות כזה הוא לא קיבל את ההזדמנות להמריא עם יכולותיו = הוא לא יודע לעשות גם את זה. אכן, הסיפור שאת מספרת קורע לי את הבטן - האיש במילכוד! אני רק יכולה להתפלל שהוא יימצא מישהו שיכול להדריכו למימוש עצמו היום, כשהוא כבר מבוגר. זה לא בלתי אפשרי (ונכון, זה גם לא קלי קלות). __________________________________________________________ ושוב, בעניין המסגרות. בדיון על מסגרת אמנם הגדרת את הבית כמסגרת, אבל בכל הדיונים הנילווים את חוזרת ואומרת כך: "נכון שיש במסגרת גם חסרונות, אך לדעתי חסרון של חוסר מוחלט במסגרת ובגבולות גדול ומסוכן בהרבה." מדבריך עולה שהחינוך הביתי הוא חסר מסגרות לחלוטין. מדברייך עולה שבחינוך הביתי קיימת אנרכיה. זו גישה מוטעית ביסודה. זה פשוט לא כך!! הצורך לדלג על ביה"ס לא אומר שכולנו מוכנים לפרק את המדינה. בכל מקרה, גם אם חלק מורדים במדינה במוצהר, החינוך הביתי יש בו מערכת חוקים - זו שההורים קבעו. אנשי החינוך הביתי גם יוצרים קשרים חברתיים. היום למשל, היה לנו מפגש כזה. מבשלים יחד, אוכלים יחד, משחקים, מתעמלים, לומדים וחוקרים יחד. זהו יום שלם שמאפשר לילדים להיפגש לאינטראקציות מקסימות רב גילאיות, זהו יום שלם שמאפשר לאימהות / להורים להיות בסביבה חברתית שתומכת בדרכם. מעבר ליום מפגש זה, לכל בית יש את מערכת החוקים שלו, כל בית יוצר סדר יום גמיש יותר או פחות, לילדים יש חוגים, שעורים ודברים קבועים אחרים. אנרכיה היא המילה האחרונה בה הייתי מתארת חינוך ביתי. אדם צריך גבולות, במיוחד כשהוא ילד. גבולות יכולים לשמור או לחנוק. גבולות פתוחים מדי דומים להעדר גבולות לחלוטין. גבולות סגורים מדי בולמים את האדם וחונקים את היצירתיות ואת הסקרנות. מערכת החינוך שרירותית בגבולותיה. הורים קשובים ישכילו לשים את הגבולות המתאימים לכל ילד. אז כמו שאמרתי: אנחנו פשוט מתרגמות את המידע אחרת האם אנחנו יכולות להסכים שלא להסכים?
 

Kalla

New member
לגבי הבחור.

לא נכון שהוא היה במסגרת בית הספר. רשמית, הוא היה רשום לבית הספר. תכל'ס, הוא לא היה בא ואיש לא חייב אותו ללכת. אף אחד, לא הורים ולא המורים מלכתחילה לא דרשו ממנו כלום. אם היו דורשים, היה נאלץ לעשות ולומד משהו. הוא לא התנגד עקרונית, אלא פשוט לא הגיע לזה לבד ואיש לא חשב שדכאי לדרוש ממנו כי הוא כזה גאון. ההורים והמורים פשוט טעו ובעצם השאירו אותו מחוץ למסגרת. אגב מסגרת - בכמה מקומות ציינתי מסגרת חינוכית חיצונית. כשאני אומרת מסגרת זה קיצור של זה. הבית הוא גם סוג של מסגרת וכבר הבהרתי את זה, פשוט קשה כל פעם להגדיר באריכות כזאת. העליתי את נושא המדינה והאנרכיה רק כי בדברייך התייחסת אליהם כפי שהתייחסת. נוצר לי הרושם שאת נגד מסגרות מסוג זה, עכשיו את כותבת שאת בעצם בעד. לא בטוחה שהבנתי. אלה היו הבהרות. בכל מקרה, אין לי בעיה להסכים שלא להסכים. זה רק טבעי בעיני.
 
העניין הוא בדיוק זה... (הבחור...)

אשתף אותך מעט בסיפור האישי שלי. הילד שלי חכם מאוד. הוא הוכנס לגן בגיל שנה ו- 8 חודשים. חיפשתי לו גן עם מספיק גירויים ומצאתי אחד כזה במחיר סביר. חשבתי שהחופש והאהבה שהוא מקבל בבית יספיקו, ושמגוון האנשים שנמצאים בגן (צוות קבוע, המשפחה של הגננת, מורים מקצועיים) יאפשרו לבן שלי לבחור לו דמות מרכזית לחיקוי - על פי צרכיו. מהר מאוד עליתי בדיוק על הבעיה שאת מתארת אצל הבחור. בבית, עבדתי עם הילד עפ"י יכולותיו. בכל 'מבחני ההערכה' הוא התגלה כמפותח מכפי גילו. בכל נקודת מבחן הוא ידע כבר את רוב המשימות של קבוצת הגיל הבאה. בגן, בהתחלה (גיל פחות משנתיים), הוא שיחק בעיקר עם הילדים הגדולים (4-5). עם הזמן יישרו אותו על קבוצת בני גילו
עם הזמן שמתי לב שהוא מתחמק מביצוע משימות שבהחלט התאימו להתפתחותו אבל... דרשו ממנו מאמץ מסוים לא היה לו צורך להתאמץ כל זמן שהסטנדרטים היו: בני גילו. הכל בא בקלות אבל היה גם משעמם וחסר אתגר. התיסכול לא אחר להופיע. התרעתי בפני הגננת. כמובן שמיד קוטלגתי כאימא היסטרית / לא מבינה / דוחקת בבנה. התרעתי כבר בגיל 3 שתתפתחנה בעיות כתיבה בגלל זה. בגיל מאוחר יותר התרעתי כללית שהוא מתחמק מכל משימה שיש בה אתגר. שוב נדחיתי על הסף - אין שום בעיה, 'זה טבעי לגילו' כל ניסיון שלי לומר: תשכחו מה כתוב בספרים - קחו את הילד לקצה היכולת האוטומטית שלו תעבדו איתו שם - אתם תראו על מה אני מדברת!! כלום!! הילד השקיע את כל האנרגיה שלו בהתמודדות עם המצב. גם הבחור שלך אותו הדבר. הוא נשלח למסגרת, נחשב שייך לה ואלו היו כל הציפיות ממנו. זה לא שציפו ממנו להישגים מי יודע מה, ידעו שהוא חכם ויודע את החומר. הוא קיבל קרדיט על כלום, כי הוא גם לא קיבל מרחב ותנאים להתפתח באמת. אף אחד לא נתן לו מרחב של עשייה על פי רצונו וצרכיו. נתנו לו רק מרחב של מרידה - והוא מרד!! הבן שלי שילם מחיר הפוך - הוא ניסה להיות קונפורמי ולא יכל להכיל את הבן שלי שברו בגן!! החינוך הביתי תפור לאנשים כמו הבחור שלך וכמו בני. ילדים כאלו שמקבלים רשות להמריא - השמים הם הגבול!! הם יכולים הכל!! זה לא שאומרים להם: "אם אתה יודע X = אתה בסדר!!" אלא אומרים להם: "יש לכם חופש לדעת את מה שחשוב לכם" יש לכם שאלה? - תשאלו!! מלמדים אותם להתבונן, לשאול, לחפש מידע נותנים להם את החופש לבחור באיזה תחום. אני אישית יודעת להפוך כמעט כל משפט להזדמנות לשיעור, חברות אחרות שלי מטיילות כל הזמן עם המשפחה, יש משפחות שיש בהן זמן מסודר של למידה (חשבון, קריאה / כתיבה ועוד...) בשורה התחתונה - יש לילד הזדמנות להיות עצמו. מה דעתך?
 

Kalla

New member
דעתי היא כזאת.

אפתח בכך שאומר שבשום דבר אין 100%. מלכתחילה סייגתי ואמרתי שאני מדברת על מרבית הילדים, לא על 100%. לגבי בנך - בהחלט ייתכן שהוא בין יוצאי הדופן שכן מתאימה להם מסגרת ביתית כמסגרת יחידה. אני לא מכירה אותו, בטח שלא כמוך, ואם את אומרת אז את בטח יודעת. ההשערה היחידה שלי מעבר לכך היא שהגן הספציפי הזה פשוט לא התאים לו. ייתכן שבגן אחר, עם גננת שמתחשבת בצרכים האינדיבידואליים של הילדים, קשובה להעדפותיהם ולבקשות ההורים, העוול שנגרם לבנך היה נמנע והוא היה יוצא נשכר גם מהחינוך במסגרת חיצונית. אחד הדברים שציינתי בתחילת ההתכתבות בינינו הוא שהמסגרת באשר היא צריכה להיות טובה ומתאימה לילד. חבל מאוד שזה מה שחוה בנך וזה בהחלט לא צריך לקרות, אך לא הייתי מסיקה מכך מסקנות גורפות. לגבי הבחור - הוא בדיוק קיבל את החופש להתפתח בכל כיוון שהוא רצה. מעבר לזה, אפרט במסר כי לדעתי זה כבר גובל בפגיעה בפרטיות. לסיכום - כל מה שאת מתארת בסוף דברייך על מה שמלמדים בחינוך ביתי - גם אנחנו מלמדים את בננו שאף הוא, אגב, מוגדר, כ"מפותח מכפי גילו". גם אצלנו כל משפט הוא הזדמנות לשיעור, גם אנחנו מלמדים להתבונן, לשאול, מטיילים המון כשמתאפשר וכו'. כל זה חיוני ונפלא, אך זה לא במקום אלא בנוסף. לדעתי, הילד בהחלט הוא עצמו, ולא רק בבית אלא גם בבית הספר. דווקא בבית הספר הם עושים המון דברים בדיוק בדרכים שתיארת. נותנים להם להכין עבודות על נושאים שמעניינים אותם (הוא בחר, למשל, לכתוב עבודה שנתית על קפואירה - תחביבו האהוב). בחשבון הם כותבים חידות ושירים וזו פשוט הנאה צרופה בשבילו. את שיעורי הטבע הם מעבירים מחוץ לבית הספר, במכון הביולוגי ובהתבוננות בחי ובצומח. בספרות כל אחד כותב על הספר שהוא בחר לקרוא. הייתי יכולה להמשיך, אך זו לא המטרה כאן. מה שחשוב הוא שהילד חוזר הביתה עם ברק בעיניים ומספר מיוזמתו ובהתלהבות על החוויות מהלימודים. אך יחד עם זאת הוא לומד לעבוד קשה וביסודיות, לא לוותר לעצמו, למלא את חובותיו - דברים החיוניים לחייו בעתיד. לדעתי זה שילוב מנצח.
 
אני לא מאמינה שהורה צריך להיות מורה

הורה צריך להיות עזר הוראה. הורה יכול לתת כלים ללמידה ליצור או להצביע על קושי כדי ללמוד, הידע שלו לא בהכרח רלוונטי. יש לי דוקטורט בביוכימיה איזה כלים זה נותן לי לסייע לילד מוזיקלי? הכישורים שלי יכולים להיות רלוונטים ויכולים להיות לוקים. אבל מה שיש לי זה רצון לתת לילד את החופש שלו ולתמוך עד כמה שידי מסגת בפיתוח שלו ובעניין שלו. יכולת הוראה? היכולת להחזיק כיתה? יכולת להציג נושא? בסופו של דבר אני רוצה שהילד שלי יהיה המורה של עצמו ליכולת שלי להוראה אין קשר. מה שכן צריך זה דמיון, כבוד לרצונות של הילד והיכולת להניח למשכות שהיא לא קלה בכלל. הילד שלי מאובחן בספקטרום האוטסטי דרך העבודה שלו (שלדעתי מתאימה לפיתוח של כל ילד כולל בריאים) היא להצטרף למשחק שלו לקחת חלק בעניין שלו ולהוסיף רעיונות או קשיים למשחק. אבל הוא המוביל בתחום העניין ובכיוון המשחק- אנחנו שותפים לחוויה מעשירים אותה ככל שהדמיון שלו מאפשר. ענת
 
היום כולם בורים.

על פי הספר 'הסוציולוגיה של הבערות' בהוצאת האוניברסיטה המשודרת, בערות מוגדרת כמחסור בידע רלוונטי לניהול החיים. לכן, כל מי שצריך לומר 'אמן' אחרי דבריו הלא מובנים של 'בעל תעודה' כל שהוא. הוא בור. בתרבות המערבית, היידע הרלוונטי לניהול החיים מתרבה בקצב מהיר מאוד. אי אפשר ללמד את התלמיד כל מה שהוא צריך לדעת. אף אחד לא מסוגל לזה. צריך ללמד איך לילמוד ואיך לזהות ידע נחוץ לפתרון בעיות.
 
למעלה