אני בעד...
אז ככה יש לי פה 2 דברים, בינתיים... האמת לא משהו... ויש לי גם את הדברים הסתנדרטיים על דף אחד כותבים הרבה מילים ולפעמים חסר מקום מילה אחת לא נכנסת משפט אחד לא מתאים אז מקצרים ומקצרים ומקצרים... עד שהמילים נגמרים... ואפשר במקום לכתוב המון עד שכבר אין מקום או במקום לכתוב מעט עד שכבר אין בכלל פשוט, לכתוב דבר אחד קטן נחמד... (ואז כותבים משהו שרוצים, לדוגמא: טיול נעים) ויש לי את הסיפור הבא, שהוא לא ממש צ´ופר, אבל הוא מתאים לפעולות על נושאים של מעורבות נוער: שמעו חברים מעשה אמיתי שהיה כך אומרים בעיר הולדתי. סיפור קטן שחולל מהומה על ילד שהפך לתפוח אדמה. היו היה ילד צעיר וחביב היה קורא ספרים ולמוסיקה מקשיב. אהב ציור וטבע ואהב גם לטייל, הכיר כל חיק של טבע בארץ ישראל. הכל נראה מושלם עד יום האסון, בו הכניסו ההורים טלוויזיה לסלון. "טלוויזיה בסלון- מה רע?" תשאלו, למען האמת גם ההורים עוד לא גילו. מדי פעם בפעם כשהיה לו קצת זמן, היה יושב הילד מול המסך הקטן. יושב עם צלחת אוכל מול המרקע, רואה "כותרות מבט" ויאללה למיטה. החודשים חולפים, והנה הילד השתנה, פתאום מהטלוויזיה הוא מה-זה נהנה. ויכוחים אין ספור, בלי סוף ובלי תכלית, האם סוף סוף ירשו לי לראות את התוכנית?. אמרו ההורים: בשביל דבר כזה חבל לריב, הבן הגדול מבין מה הוא רוצה. והילד המבין, קפץ למטבח מרח לעצמו פרוסה, ובצעד וחצי פסע לסלון וכבש את הכורסה. וכך ממרומי כסא מלכותו, שלט לכאורה בטלוויזיה-שפחתו ולא הבחין, ולא הרגיש אמת לאמתה שהוא בעצם העבד והיא השליטה. שעות הוא ישב שם בוהה במסך, את צבע הדשא בחוץ כבר שכח. עורו שאיבד כל מגע עם השמש, איבד את צבעו ולא נותר בו אף נמש.וצבע חום אפרפר וקצת שחור, כיסה לאט לאט את העור. אמו דאגה גם אביו לא שקט, הילד לא זז מהבית כמעט. (רק פעם אחת הוא יצא מזה שנים כדי לראות סרט וידאו אצל השכנים). נחמה אחת הייתה להורים, לפחות בלילה אין שידורים. והילד למרות ששנים הוא תקוע, יום יום על הכורסה משבוע לשבוע. אם הוא לא מתפקד במחלתו המשונה, לפחות יש לו שמונה שעות שינה. זמן חלף עבר ואף אחד לא ראה, איך מתקרבות כפות הרגליים אל הבטן המלאה. איך קרבות כפות הידיים אל הגוף מתעגלות, איך לאט הוא מתנפח איך עיניו הופכות קטנות. ואז יום אחד הוא קם לקח 2000 שקלים, וחיבר את עצמו ישירות לכבלים. אמר שלום לטלוויזיה הכללית, ועכשיו הוא יודע מה הוא הפסיד. מסביב לשעון מול מסך מהבהב, ישב לו הילד כבר לא מתלהב. מכוח הרגל מחוסר ברירה, לא יודע מה קורה מחוץ לדירה. זמן חלף זמן עבר ובשלווה כללית, אף אחד לא שם לב לאזנו השמאלית. אבל מי שהביט ובדק במכוון, יכל לראות התחלה של ניצן. חולפים הימים מתחלפות תוכניות, כולם התרגלו והמשיכו לחיות. והילד- פורח!, כל בוקר הוא קם ומוצא עוד עלה, עוד ענף עוד תלתן. זמן חלף זמן עבר עליהם ועלינו, ובסלון שכבר מזמן הוא חדרו של ילדנו. ממשיכה הטלוויזיה מלכת הילדים, לכשף את הילד במבחר להיטים. אז ביום בהיר אחד נכנס אבא לסלון, חיפש שם איזה ספר או שאולי איזה עיתון, הביט על הספה וברוב תדהמה, וגילה שבמקום ילד, יש שם תפוח אדמה! תפוח אדמה גדול בצבע חום ואפור, יושב שם דומם בלי שמש בלי אור. זהו סיפור שחולל מהומה, על ילד שהפך לתפוח אדמה. ואת הסיפור הזה חשבתי לספר לכולכם, כי כמו שזה קרה לילד, זה יכול לקרות גם לכם!