בנוגע לנשים לוחמות בהיסטוריה
ההודעה של רן לא ממש מדוייקת. היו נשים לוחמות עד המאה העשרים, מעטות אך אחדות מהן מפורסמות. בתרבות האירופית ניתן להזכיר את ז´אן ד´ארק, ששחררה את צרפת מהכיבוש האנגלי בתחילת המאה ה-15, וכן אחרות המוזכרות במקורות שונים. כמו כן יש את המלכה הקלטית בודיסיאה, ואת המלכה מייב, במסורת האירית העתיקה (אבל זאת אולי דמות מיתולוגית ולא אמיתית). אצל הויקינגים היו, דרך אגב, נשים לוחמות אחדות, וגם אצל היפנים ניתן היה למצוא סמוראיות. נשים לוחמות היו מעטות עד למאה העשרים, אך התופעה היתה קיימת בהחלט. אך רק במאה העשרים, במלחמת העולם השנייה, בחזית הרוסית, ניתן היה להבחין בלוחמה המונית של נשים בפעם הראשונה. העם הרוסי, שנלחם על חייו כנגד הגרמנים, השתמש גם בנשים ובמידה רבה. יש לנו, למשל, עדות של נגד בגדוד רמנים גרמני, שדיווח על "גדוד של בנדיטיות רוסיות, בפיקודה של ג´ינג´ית אחת". יש דיווחים גם על טייסות קרב רוסיות. בנוגע לפוליטיקלי קורקט, אין ספק שמדובר בדבר מתועב. כל ביקורת פוסט-מודרניסטית על טולקין, כמו ביקורתו של איל-דוצ´ה, היא דבר מגונה בעיני. עריצות הפוליטיקלי-קורקט במאה העשרים הפכה ממש לאינקוויזיציה. לכן אני דוחה את הביקורת "הנאורה" על טולקין, כמו את הביקורת השמרנית על הארי פוטר. לסופר מותר להביע כל דיעה שירצה ביצירתו, כל עוד הוא עושה את זה בטעם טוב ובכישרון. המנהג לבחון כל ספר בעיניים פוליטיות הוא מנהג פסול ומגונה. אין להכנס לסופרים ואומנים לנשמה: תנו להם לכתוב בשקט וללא התערבות גורמים חיצוניים.
