מה דעתכם/ן על זה?
......נלקח מ"ירושלים ברשת 012" .........אני מסכים עם הכותב רק בעניין החרדים,בשאר הדברים הוא נשמע כמו דביל מושלם אבל זו דעתו: כל אחד והסטיות שלו, מודה קובי צבי: אני שונא את ירושלים, אלא שהוא טרח לצעוק זאת דווקא עכשיו, בתגובה לכתבתה של שירה רנד, אודות 10 סיבות לוותר על תל אביב. בגלל הלכלוך, בגלל המרחקים, בגלל החרדים, בגלל הערבים, בגלל המתח. לא מומלץ לקריאה לבעלי לב חלש. מאת קובי צבי היה שקט בחדר. חודשים של מצוקה אישית, של לילות טרופים וימים חסרי מנוח, התנקזו לרגע אחד. שבועות של התלבטויות: לספר או לא, לשתף אותם או לתת להם לחיות בחוסר הידיעה, הגיעו לקיצם. היו סימנים מקדימים. אני לא מכחיש, הידיעה ריחפה באוויר. במשפחה המורחבת תמיד התלחשו ש"קובי הוא כזה". בשנים האחרונות, מאז שעזבתי את הבית השמועות רק גברו. אמא ישבה חיוורת, פורסת את אצבעותיה ביאוש. אבא הסתובב בבית קודר, עצבני ושותק. בדיוק מזה חששתי. הוא כבר לא אדם צעיר, מי יודע איך יגיב. סך הכול, אנחנו משפחה די מסורתית. חלקנו אפילו שומר מצוות. אצלנו יש מעשים שאסור לעשות, מילים שלא אומרים. והנה זה קרה, בגלוי, בקול רם. עשיתי את זה. איני יכול עוד לחיות בהכחשה לזהותי, לטבעי האמיתי, למי שאני. הארון חייב להישבר. האמת חזקה מכל הדחקה: אני מה-זה שונא את ירושלים. והינה הנימוקים שלי. עיר חרא. מה אני אגיד לכם. לא אוהב. לא אוהב ברמות הגבוהות. שונא, מתעב, בז. תשלימו לבד את החסר. אם יש מילה של שיטנה לגבי העיר תייחסו אותה אלי ללא חשש. שורה תחתונה, האמת המוחלטת היא שעיר קודשנו גורמת לי להתקפים קשים של חררה. קודם כל זו לא עיר. רק זרים חושבים על ירושלים כעיר. האמת הגיאוגרפית היא שפיזית, ירושלים גדולה מגוש דן. השירותים המוניציפליים שהאיזור מספק לעומת זאת, זהים לאלה שסיפקה עפולה, אי שם בתחילת שנות החמישים. דוגמאות? זה יעזור אם אציין שזו עיר מזוהמת ללא תקנה? מה, תבקשו ממני להעביר סדנאות ניקיון לתושבי מזרח העיר שאינם נמנים עם בני עמנו (ולעירייה שמנקה/לא מנקה שם)? או לתושבי מרכז העיר, שדווקא נמנים עם בני עמנו, אבל מעדיפים לחיות בשטעטל-סטייל, קולקציית פולין 1600, קומפלט עם כל הנלווים הסאניטריים? אני יכול לשמוע את נחרות הבוז של הקוראים. רק שלפני שמאשימים אותי בגזענות, שינסו לצלוח את מאה שערים ביום שישי. ברגל. בטח שברגל. ברכב אין סיכוי לעבור את מאה המטרים של הרחוב מבלי לקבל התמוטטות עצבים ו/או התקף זעם שיגרום לדריסתן של כמה חובשות שביסים עמוסות בחבילות של צאצאים ובעדר של מצרכים לשבת. בסלאח א-דין, אגב, המצב לא יותר טוב. מי שממש נמאס לו מהרדיו או מהאוטו בכלל, שיחנה אותו לעשר דקות ליד שער שכם. עזבו את שער שכם. נסו סתם למצוא חניה במרכז העיר. נגיד נחלאות, בסדר? כשתמצאו תרימו אלי טלפון. אני מבטיח לבוא ולנסות לדחוק את הפז'ו הזעומה שלי בין הקיר לאמצע הכביש כך שמכוניות עוברות יורידו רק את המראה הצדדית ולא את כל הדלת. אם אני מתעכב בדרך, אז לא להילחץ, זו רק השיירה של ראש הממשלה או איזה דיפלומט זניח ממדינה עלומה שתוקעת אותי בפקק בשער הגיא. שלוש, ארבע שעות גג, ואני בטוח אגיע. זה לא שאין בירושלים שכונות טובות. דווקא יש, אני לא אומר, ממש טובות: רחביה, טלביה, בית הכרם. שכונות יפהפיות. רק שהדבר היחידי שיכול לנחם אותך על שכר הדירה המופקע שגובים ממך הוא הלוויה של איזה פרופסור שמאלני שהיה לו שכל להשתלט על רכוש ערבי גזול ב-67'. קשה להאמין שבשכונות המפוארות האלה, היקרות ביותר בירושלים, אין מוקדי בילוי. עובדה. אם אתה רוצה לצאת בערב, סתם, לנקות את הראש בסרט, תיסע למלחה או לתלפיות. בתרגום לישראלית: תנהג מרחק הזהה לזה שבין חולון לתל-אביב. ברכב, בטח שברכב. באוטובוס זה יקח את אותו הזמן שלוקח להגיע מתל-אביב לירושלים, אם מישהו עושה את הטעות הזו. העניין הוא שתושב חולון שרוצה לראות סרט, לא חייב לנסוע לתל-אביב. יש לו בבית, במרחק הליכה, תחנה שתיים באוטובוס. מקסימום. בירושלים, האופציה לא קיימת. לעשרות אלפי הנשמות המסכנות שגרות בדירות הפאר של פסגת זאב מזרח, חמישה חדרים עם ארבע כיווני ירי, אין בית קולנוע אחד לרפואה. תקדישו לעניין שניה. בירושלים, על כל 600 אלף תושביה יש 11 בתי קולנוע. כך שמתי שלא תגיע מובטח לך שהכניסה תהיה מלאה בערבים, בחרדים, בבחורות אמריקניות קולניות עם חצאיות שמטאטאות את הרצפה, בצ'חים,בירושלמים. כן, אני לא שונא רק קבוצות מיעוט. אני שונא גם ירושלמים סתם. לא שיש הרבה מאלה. כל אותם "סתם" כבר נטשו את העיר מזמן והשאירו את השטח לקבוצות מופרעים חמושים בסנדלי שורש ולבושים בכיפה בצבע אם-16 מקוצר. כן, אני בהחלט מתכוון לכל אותם אחים יקרים מעטרת כהנים, שהרעיון שלהם על השתלבות במרחב הוא פנטהאוז באבו דיס המשקיף על חבל הכביסה של משפחה שבבחירות האחרונות התלבטה בין תמיכה פאסיבית בחמאס לשירות פעיל בג'יהאד. הופה, יגידו המבקרים. כאן לכלכת. תגיד מה שתגיד, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מירושלים. את הנוף. בירושלים יש נוף, מ-ה-מ-ם. האמת, צודקים. אם יש פיסת נוף בירושלים שלעולם לא חדלה לרגש אותי, להביא אותי לידי דמעות, לפורקן משחרר של בכי חסר מעצורים, זו התמונה של הקסטל. במיוחד כשהיא נשקפת במראה האחורית של האוטו, בעודי עושה את דרכי בבטחה לשפלה, בואך תל-אביב.
......נלקח מ"ירושלים ברשת 012" .........אני מסכים עם הכותב רק בעניין החרדים,בשאר הדברים הוא נשמע כמו דביל מושלם אבל זו דעתו: כל אחד והסטיות שלו, מודה קובי צבי: אני שונא את ירושלים, אלא שהוא טרח לצעוק זאת דווקא עכשיו, בתגובה לכתבתה של שירה רנד, אודות 10 סיבות לוותר על תל אביב. בגלל הלכלוך, בגלל המרחקים, בגלל החרדים, בגלל הערבים, בגלל המתח. לא מומלץ לקריאה לבעלי לב חלש. מאת קובי צבי היה שקט בחדר. חודשים של מצוקה אישית, של לילות טרופים וימים חסרי מנוח, התנקזו לרגע אחד. שבועות של התלבטויות: לספר או לא, לשתף אותם או לתת להם לחיות בחוסר הידיעה, הגיעו לקיצם. היו סימנים מקדימים. אני לא מכחיש, הידיעה ריחפה באוויר. במשפחה המורחבת תמיד התלחשו ש"קובי הוא כזה". בשנים האחרונות, מאז שעזבתי את הבית השמועות רק גברו. אמא ישבה חיוורת, פורסת את אצבעותיה ביאוש. אבא הסתובב בבית קודר, עצבני ושותק. בדיוק מזה חששתי. הוא כבר לא אדם צעיר, מי יודע איך יגיב. סך הכול, אנחנו משפחה די מסורתית. חלקנו אפילו שומר מצוות. אצלנו יש מעשים שאסור לעשות, מילים שלא אומרים. והנה זה קרה, בגלוי, בקול רם. עשיתי את זה. איני יכול עוד לחיות בהכחשה לזהותי, לטבעי האמיתי, למי שאני. הארון חייב להישבר. האמת חזקה מכל הדחקה: אני מה-זה שונא את ירושלים. והינה הנימוקים שלי. עיר חרא. מה אני אגיד לכם. לא אוהב. לא אוהב ברמות הגבוהות. שונא, מתעב, בז. תשלימו לבד את החסר. אם יש מילה של שיטנה לגבי העיר תייחסו אותה אלי ללא חשש. שורה תחתונה, האמת המוחלטת היא שעיר קודשנו גורמת לי להתקפים קשים של חררה. קודם כל זו לא עיר. רק זרים חושבים על ירושלים כעיר. האמת הגיאוגרפית היא שפיזית, ירושלים גדולה מגוש דן. השירותים המוניציפליים שהאיזור מספק לעומת זאת, זהים לאלה שסיפקה עפולה, אי שם בתחילת שנות החמישים. דוגמאות? זה יעזור אם אציין שזו עיר מזוהמת ללא תקנה? מה, תבקשו ממני להעביר סדנאות ניקיון לתושבי מזרח העיר שאינם נמנים עם בני עמנו (ולעירייה שמנקה/לא מנקה שם)? או לתושבי מרכז העיר, שדווקא נמנים עם בני עמנו, אבל מעדיפים לחיות בשטעטל-סטייל, קולקציית פולין 1600, קומפלט עם כל הנלווים הסאניטריים? אני יכול לשמוע את נחרות הבוז של הקוראים. רק שלפני שמאשימים אותי בגזענות, שינסו לצלוח את מאה שערים ביום שישי. ברגל. בטח שברגל. ברכב אין סיכוי לעבור את מאה המטרים של הרחוב מבלי לקבל התמוטטות עצבים ו/או התקף זעם שיגרום לדריסתן של כמה חובשות שביסים עמוסות בחבילות של צאצאים ובעדר של מצרכים לשבת. בסלאח א-דין, אגב, המצב לא יותר טוב. מי שממש נמאס לו מהרדיו או מהאוטו בכלל, שיחנה אותו לעשר דקות ליד שער שכם. עזבו את שער שכם. נסו סתם למצוא חניה במרכז העיר. נגיד נחלאות, בסדר? כשתמצאו תרימו אלי טלפון. אני מבטיח לבוא ולנסות לדחוק את הפז'ו הזעומה שלי בין הקיר לאמצע הכביש כך שמכוניות עוברות יורידו רק את המראה הצדדית ולא את כל הדלת. אם אני מתעכב בדרך, אז לא להילחץ, זו רק השיירה של ראש הממשלה או איזה דיפלומט זניח ממדינה עלומה שתוקעת אותי בפקק בשער הגיא. שלוש, ארבע שעות גג, ואני בטוח אגיע. זה לא שאין בירושלים שכונות טובות. דווקא יש, אני לא אומר, ממש טובות: רחביה, טלביה, בית הכרם. שכונות יפהפיות. רק שהדבר היחידי שיכול לנחם אותך על שכר הדירה המופקע שגובים ממך הוא הלוויה של איזה פרופסור שמאלני שהיה לו שכל להשתלט על רכוש ערבי גזול ב-67'. קשה להאמין שבשכונות המפוארות האלה, היקרות ביותר בירושלים, אין מוקדי בילוי. עובדה. אם אתה רוצה לצאת בערב, סתם, לנקות את הראש בסרט, תיסע למלחה או לתלפיות. בתרגום לישראלית: תנהג מרחק הזהה לזה שבין חולון לתל-אביב. ברכב, בטח שברכב. באוטובוס זה יקח את אותו הזמן שלוקח להגיע מתל-אביב לירושלים, אם מישהו עושה את הטעות הזו. העניין הוא שתושב חולון שרוצה לראות סרט, לא חייב לנסוע לתל-אביב. יש לו בבית, במרחק הליכה, תחנה שתיים באוטובוס. מקסימום. בירושלים, האופציה לא קיימת. לעשרות אלפי הנשמות המסכנות שגרות בדירות הפאר של פסגת זאב מזרח, חמישה חדרים עם ארבע כיווני ירי, אין בית קולנוע אחד לרפואה. תקדישו לעניין שניה. בירושלים, על כל 600 אלף תושביה יש 11 בתי קולנוע. כך שמתי שלא תגיע מובטח לך שהכניסה תהיה מלאה בערבים, בחרדים, בבחורות אמריקניות קולניות עם חצאיות שמטאטאות את הרצפה, בצ'חים,בירושלמים. כן, אני לא שונא רק קבוצות מיעוט. אני שונא גם ירושלמים סתם. לא שיש הרבה מאלה. כל אותם "סתם" כבר נטשו את העיר מזמן והשאירו את השטח לקבוצות מופרעים חמושים בסנדלי שורש ולבושים בכיפה בצבע אם-16 מקוצר. כן, אני בהחלט מתכוון לכל אותם אחים יקרים מעטרת כהנים, שהרעיון שלהם על השתלבות במרחב הוא פנטהאוז באבו דיס המשקיף על חבל הכביסה של משפחה שבבחירות האחרונות התלבטה בין תמיכה פאסיבית בחמאס לשירות פעיל בג'יהאד. הופה, יגידו המבקרים. כאן לכלכת. תגיד מה שתגיד, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מירושלים. את הנוף. בירושלים יש נוף, מ-ה-מ-ם. האמת, צודקים. אם יש פיסת נוף בירושלים שלעולם לא חדלה לרגש אותי, להביא אותי לידי דמעות, לפורקן משחרר של בכי חסר מעצורים, זו התמונה של הקסטל. במיוחד כשהיא נשקפת במראה האחורית של האוטו, בעודי עושה את דרכי בבטחה לשפלה, בואך תל-אביב.
