מה את מרגישה?
מה את מרגישה?
שברי מלים, משפטים, אותיות מרצדות על המסך, נשפכות אלי אוזן, מתגרות, מגלות, מתגוללות... מלים נוגעות, חודרות, מפשיטות את כל השכבות - את הבגדים, את המסכות, מסירות כל מעטה של הגנה, מותירות אותנו כל כך חשופים, כל כך פגיעים... ואחר כך תמהת אם לגלות לי את שחש ליבך. האם אוכל לעמוד בזה? האם תוכלי את? האם מפץ הרגשות הענק, זה אשר בגינו עולה ליבך על גדותיו, האם אפשר לספר לי, לחשוף בפני ולו גם את קצה קצהו של הקרחון? ומה אני מרגיש את בוודאי יודעת. אינך יכולה להדחיק זאת, אינני טורח כלל להכחיש, להסתיר. ושוב המלים הקטועות, שיחה טלפונית נסערת, ערב רב של ביטויי געגוע עד כדי מצוקה, עד כדי מבוכה. ושוב אנו מרגישים כאילו נטלה אותנו יד נעלמה והטילה אותנו, עירום ועריה, חשופים לרוחות ולגשמים, על רפסודה מיטלטלת, שוב באותו ים סוער, חסר רחמים... ``ובכל זאת, מה אתה מרגיש,`` את חושבת לעצמך, ``האם אותה התמכרות, אותה סערה שאני חשה בליבי, האם גם אתה שותף לה?`` ואני, שוחה וחותר, ראשי מתחת למים ואני משווע לעוד נשימה אחת, לעוד טיפת חמצן...אבודים אנחנו, סגורים בעולמנו אנו, מנותקים מן העולם האמיתי (אמיתי?) לכמה דקות קסומות, לכמה שעות של חסד...מרעיפים זה על זו, זו על זה, רכות אנושית עזה, עוצמה נפשית עדינה, רגעים של תשוקה, של אשליה, של אהבה... כמה קשה לומר ``אני אוהב אותך`` כמה קל להתכוון לזה...(אני יודע, אני יודע, כולם חושבים שההפך הוא הנכון...) כן, חששת כל כך לשמוע, חששתי כל כך לומר...הצצתי סביב, כאילו בודק שאיש אינו שומע, ואז לחשתי, קודם לעצמי, לראות שאזני שומעות את שאומר פי...ואחר כך בקול רם מעט יותר, בודק אולי תשמעי גם את, האם יגיעו המלים לאזנייך, להכרתך...ואחר כך, כשראיתי שהעולם אינו עוצר מלכת, צעקתי, חד, ברור וחלק, שלא יהיו לך כל ספקות... שלא תוכלי עוד להסתתר מאחורי ההדחקה שהיוותה מחסה כה מרגיע, כה נוח... לא, אינני חושש כלל לתגובתך. היא לא תשנה דבר. לא אמרתי את שאמרתי כדי להביך אותך, גם לא כדי לסחוט ממך שקרים או אמיתות. אבל למלים האלה, יש חיות משל עצמן, כיוון משלהן, וכשהן רוצות לצאת לאוויר העולם, להתשחרר מכלוב ליבי ולעשות את הדרך הארוכה, המפותלת, למעמקי ליבך, לתוככי נפשך, אין איש שיעצור אותן... ועכשיו מיוחדת שלי, מי יותר פגיע? מי חשוף יותר, אני, שליבי פרוש אל מול עינייך כאילו היה נתון בתשקיף רנטגן, או את, שליבך חבוי לו מאחורי ביצורים מוגנים היטב, ביצורים שסדקים קטנטנים כבר הצלחתי לפעור בהם... מה את מרגישה שם, מיוחדת שלי? ומה את מרגישה שם, מאחורי החיוך הזה, המתוק מריר, מאחורי העיניים הנוצצות, מאחורי רסיס הדמעה המבליח בזווית עינך? סופר סתם
מה את מרגישה?
שברי מלים, משפטים, אותיות מרצדות על המסך, נשפכות אלי אוזן, מתגרות, מגלות, מתגוללות... מלים נוגעות, חודרות, מפשיטות את כל השכבות - את הבגדים, את המסכות, מסירות כל מעטה של הגנה, מותירות אותנו כל כך חשופים, כל כך פגיעים... ואחר כך תמהת אם לגלות לי את שחש ליבך. האם אוכל לעמוד בזה? האם תוכלי את? האם מפץ הרגשות הענק, זה אשר בגינו עולה ליבך על גדותיו, האם אפשר לספר לי, לחשוף בפני ולו גם את קצה קצהו של הקרחון? ומה אני מרגיש את בוודאי יודעת. אינך יכולה להדחיק זאת, אינני טורח כלל להכחיש, להסתיר. ושוב המלים הקטועות, שיחה טלפונית נסערת, ערב רב של ביטויי געגוע עד כדי מצוקה, עד כדי מבוכה. ושוב אנו מרגישים כאילו נטלה אותנו יד נעלמה והטילה אותנו, עירום ועריה, חשופים לרוחות ולגשמים, על רפסודה מיטלטלת, שוב באותו ים סוער, חסר רחמים... ``ובכל זאת, מה אתה מרגיש,`` את חושבת לעצמך, ``האם אותה התמכרות, אותה סערה שאני חשה בליבי, האם גם אתה שותף לה?`` ואני, שוחה וחותר, ראשי מתחת למים ואני משווע לעוד נשימה אחת, לעוד טיפת חמצן...אבודים אנחנו, סגורים בעולמנו אנו, מנותקים מן העולם האמיתי (אמיתי?) לכמה דקות קסומות, לכמה שעות של חסד...מרעיפים זה על זו, זו על זה, רכות אנושית עזה, עוצמה נפשית עדינה, רגעים של תשוקה, של אשליה, של אהבה... כמה קשה לומר ``אני אוהב אותך`` כמה קל להתכוון לזה...(אני יודע, אני יודע, כולם חושבים שההפך הוא הנכון...) כן, חששת כל כך לשמוע, חששתי כל כך לומר...הצצתי סביב, כאילו בודק שאיש אינו שומע, ואז לחשתי, קודם לעצמי, לראות שאזני שומעות את שאומר פי...ואחר כך בקול רם מעט יותר, בודק אולי תשמעי גם את, האם יגיעו המלים לאזנייך, להכרתך...ואחר כך, כשראיתי שהעולם אינו עוצר מלכת, צעקתי, חד, ברור וחלק, שלא יהיו לך כל ספקות... שלא תוכלי עוד להסתתר מאחורי ההדחקה שהיוותה מחסה כה מרגיע, כה נוח... לא, אינני חושש כלל לתגובתך. היא לא תשנה דבר. לא אמרתי את שאמרתי כדי להביך אותך, גם לא כדי לסחוט ממך שקרים או אמיתות. אבל למלים האלה, יש חיות משל עצמן, כיוון משלהן, וכשהן רוצות לצאת לאוויר העולם, להתשחרר מכלוב ליבי ולעשות את הדרך הארוכה, המפותלת, למעמקי ליבך, לתוככי נפשך, אין איש שיעצור אותן... ועכשיו מיוחדת שלי, מי יותר פגיע? מי חשוף יותר, אני, שליבי פרוש אל מול עינייך כאילו היה נתון בתשקיף רנטגן, או את, שליבך חבוי לו מאחורי ביצורים מוגנים היטב, ביצורים שסדקים קטנטנים כבר הצלחתי לפעור בהם... מה את מרגישה שם, מיוחדת שלי? ומה את מרגישה שם, מאחורי החיוך הזה, המתוק מריר, מאחורי העיניים הנוצצות, מאחורי רסיס הדמעה המבליח בזווית עינך? סופר סתם
