מה אפשר לעשות?

[העידית1]

מה אפשר לעשות?

אנחנו נשואים 16 שנים. הרבה מאוד קשיים ונדמה היה שהגענו לפסגת האושר. כך לפחות הרגשתי. אבל אז גיליתי משהו במקרה. אם יש מדרגות של בגידה באמון אפשר לומר שזו מדרגה מאוד נמוכה. רק שאני לא מסוגלת להמשיך הלאה בידיעה ש'שוב' הוא יעשה מעשה. כן, זה שוב 'הוא'. שוב תגלית לא מדעית בעליל, שסודקת ומעוררת את כל מה שהיה. אני לתומי האמנתי שלא אזכור את זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה. כולל כל הפגיעות שאני פגעתי. רק שזה לא עוזר. לגביי - מרגע שהבנתי איך כמה ולמה פגעתי -שיניתי את ההתנהגות שלי. למה? כי הזוגיות הזו חשובה לי, כי הוא חשוב לי ואני אוהבת אותו. רק שהיום, ההרגשה הזו של העבר שמתערבל עם הפוטנציאל השלילי לעתיד(עוד איזה 'זבנג' ממנו), מביא איתו חורף ללב. ממישהו שהיה החבר הכי טוב שלי, המאהב שלי והבעל שלי, ל...שותף לענייני ילדים, בית, הוצאות והכנסות. לחיות בציפיה ל'זבנג' הבא ממנו - כי מה לעשות, זה מה שקרה בשנים האחרונות - לא משהו. עוד פעם טיפול זוגי?! ואז מה?
המחשבה לאמץ את הכללים שלו - לא עוברת למישור המעשי כי זה מנוגד לאמונות ולתפיסות שלי ביחס לזוגיות. מצד שני, התחושה שלי היא קשה כלפי עצמי. כי מעבר לפרטים כשאני מתבוננת בטווח זמן ארוך (ש נ י ם) , אני בצד ש'סופג' 'מכיל' 'מעבד' ומנסה כל מכה וחבורה (רגשית ) למנף, לצמוח וכו'. תזכורת - כתבתי כבר שאני לא מושלמת .

 

[אייבורי]

מזה אומר מדרגה מאד נמוכה

&nbsp
אני חושב כשאומרים מחשבה יוצרת מציאות, מתכוונים בדיוק לזה
את כלכך פוחדת מהזבנג, שאת מחרבנת הכל ואין ספק שזה יגרום לזבנג להגיע.
&nbsp
&nbsp

 

[העידית1]

הסבר הדגם ופרט

איך בדיוק אני הורסת הכל? כי אני לא מסבירה לעצמי בהיגיון ש'זה לא נורא' כל כך? כי אם לזה כיוונת הבעיה ה'קטנה' היא שלא פגשתי אותו אתמול. יש לנו עבר אוהו, איזה עבר. רחוק (וקשה) , קרוב (ונפלא) ובעיקר, יש לנו עתיד. איזה עתיד. זו בדיוק הבעיה.לחיות בהמתנה לפגיעה הבאה, לא משהו. במיוחד בנקודה שהיא רגישה. כי קשר מהותי (עבורי) הוא קשר שיש בו (גם) בטחון. ברור לך שכעת הרצון לחברות/ קרבה רגשית - נפשית הוקפא ? נו, אבל אולי כמו שכתבת בתגובה אחרת זה רק בגלל שהמוח שלי הוא של אשה.

 

[אייבורי]

תגידי

&nbsp
הוא מודע בכלל לכל ההתקשקשות הפנימית הזאת שלך
או שרק סופג את פרצוף תחת וחמוץ ?
&nbsp
&nbsp

 

[העידית1]

מודעות וספיגה

ברור שהוא מודע להתקשקשות שלו איתי. סופג? למיטב ידיעתי הוא טפלון או שהזיכרון שלו חלש.
תכל'ס הבעיה היא שאצלי זה רק פרצוף חמוץ, אולי הגיע הזמן לעבור למעשים ואז הופ, נעלם הפרצוף החמוץ.
נראה לי שפרצוף ותחת אלו הם שני איברים שונים. אבל אולי רק אצלי. עכשיו משסיימנו את שיעור האנטומיה נשאלת השאלה האם יש לך משהו יותר פרודוקטיבי לתרום ?

 

[אייבורי]

לא שאלתי על ההתקשקשות שלו איתך

&nbsp
אלא על בליל המחשבות שלך עם עצמך.
&nbsp
אבל כמו שזה נראה מפה, את תעשי לו חסד אם תלכי.

 

[משעול הכרמים]

אתה קצת תוקפני

במיוחד כשאתה לא מכיר באופן אישי את הנפשות הפועלות.
נכון שכשנכנסים לפורום כזה ומבקשים לשמוע דעות, יהיו כל מיני סוגים של תגובות, אבל אתה שוכח שמאחורי המילים יש אנשים שאולי נפגעים ואולי גם לא אשמים.

 

[אייבורי]

&nbsp
אפשר לבחור לראות בזה תוקפנות
אפשר לבחור לראות בזה התמקדות וחדות.
אפשר לבחור להעלב אפשר לבחור להקשיב.
&nbsp
ואל תדאג, אני מזמן תמיד אשם כמו שהיא תמיד אחראית.

 

[משעול הכרמים]

זה לא עניין של אשמה

פשוט אפשר להגיד את אותם הדברים רק בדרך פחות פוגעת, גם אם בכלל לא התכוונת לפגוע.
מדובר באנשים שנמצאים לפעמים בצומת בחייהם ואפשר קצת להתחשב ברגשותיהם.

 

[העידית1]

Like

"הוא תמיד אשם ואני תמיד אחראית"

 

[גארוטה]

כתוב מאד מליצי

אבל מאד לא ברור מה בדיוק את שואלת.

 

[העידית1]

מריר וציני לא מליצי

אני שואלת את זה:

איך אפשר להמשיך מהנקודה הנוכחית, מבלי להרוס את הכל (ע"ע אייבורי), אולי לשקם, אולי לבנות את האמון מחדש, אולי...משהו אחר.

 

[גארוטה]

מריר ומליצי

שפה גבוהה ויפה אבל... לא ברורים מהכתיבה שלך כמה דברים.
מה גילית עכשיו במקרה?
הייתה בעבר בגידה מצידו?
את מרגישה אחראית לבגידה?
הוא יודע שאת יודעת?
איזה ""כללים" שלו את לא מוכנה לאמץ?
למה התחושה הקשה כלפי עצמך?

 

[העידית1]

תשובות

קודם כל, עניני הגדרות. 'בגידה' בעיני כוללת טווח רחב של דברים שמהותה היא הסתרה. טוב, לא מדובר פה על כמות הקלוריות שהוא אכל בארוחת צהריים אלא דברים שאני רואה לנכון להיות שותפה להם - ולו ברמת היידוע. אז כן, התחושה שאני לא שותפה ולו ברמת היידוע - 'אני מתלבט אם לעשות את הניתוח הזה' אלא "מחר אני נמצא בהכנה לניתוח" מה?!!!
אני לא מרגישה אחראית לבגידה הזו בשום צורה ואופן. הוא הסתיר משהו שממילא לא התנגדתי ולא אתנגד. כך שזו לא הפעולה עצמה אלא שוב, הוא לא משתף. מה מרגיז בזה? שממני הוא מבקש לשתף בדיוק אבל בדיוק באותו הענין. כלומר, מדובר פה על תחושה של סטנדרטים כפולים. אחד שהוא מבקש ממני ושני שהוא פועל לפיו.
הוא יודע שאני יודעת.
אני לא מוכנה ולא מסוגלת לחיות עם סטנדרטים כפולים. מה שאני רוצה לעצמי מותר לשני ולהיפך. פשוט מאוד. הוא יודע על זה.
התחושה הקשה כלפי עצמי כי בתוך תוכי זו תחושת של 'התקרבנות'. וואלה, אני ממש לא בקטע הזה בחיים. אבל איכשהוא לאורך כל הזוגיות , רוב הפעמים אני בצד ש'סופג'. כשהיה נפלא(לא כל כך מזמן), הרגשתי ש'היה שווה ' כל המאמץ הזה. עכשיו, עלתה תחושת ההתמסכנות עם שאלה 'מתי יגיע הסיבוב הבא'.

 

[גארוטה]

בפורום זוגיות במשבר

צריך להיזהר מאד עם השימוש במילה בגידה...

ועכשיו ברצינות
את קוראת לזה סטנדרטים כפולים ובעיני זה מרגיש קצת כמו זוגיות שנגועה בשובניזם.
למה הכוונה... את מקבלת את הבקשה שלו לשיתוף כהוראה שאין להרהר עליה ו/או כביקורת כלפייך כשבעצם זו
רק בקשה אבל רחוקה מלהיות הנחיה. את מבצעת והוא לא, אבל לא ממקום של מה שלי מותר לך אסור אלא כי
זה טבעו כבנאדם.
בהרגשה שלך את הנפגעת/הקורבן ובהרגשה שלו :"אני לא מבין מה היא רוצה"
תבדקי את עצמך אם זה קורה לך לא רק איתו. להתייחס לבקשות של הסביבה כבעלי חשיבות יותר ממה שאת רוצה ומאמינה...סוג
של כניעה או ריצוי.

 

[העידית1]

כשאת צודקת..

מה שכתבת 'משום מה' הוא אישיו שמטריד אותי בזמן האחרון. ספציפית עם הילדים ואיתו. זה לא קורה במעגלים אחרים למשל של עבודה או חברים.
עם הילדים ואיתו זה בעניינים מסוימים כי בעניינים אחרים אני בהחלט יודעת גם לבקש לעצמי וגם לייחס חשיבות לבקשות שלי על פני אחרים. רק הפרופורציות הן אכן שונות.
ת'אמת? לא יודעת אם זה ריצוי ו/או כניעה. נדמה לי שאם חיים עם אחרים שיקרים לי ולא משנה אם זה הורים, בן זוג ו/או ילדים לשים את עצמי במקום הראשון באופן בלעדי זה לא נכון. בדיוק כמו שלשים את האחרים כל הזמן במקום הראשון זה לא נכון. ענין של מינונים ותכנים . אבל זו לא תשובה אלא חומר נוסף למחשבה/בחינה של ההתנהגת שלי. תודה

נ.ב. תיבת המסרים לא עובדת.

 

[גארוטה]

כמו שכתבת

עניין של מינונים כשהמינון הנכון הוא כולנו ביחד באותו המקום ובעיקר להיות שלמה...
קל להציע קשה לבצע

 

[מריוס זכריה]

גם אני מצטרף לחבורת "לא מבין מה את רוצה"

השימוש שלך במלים הוא מאוד רגשי ורגשני.
כשכותבים שירה או פרוזה זה יכול להיות יתרון.
בתקשורת עדינה ומורכבת זה מכשול.
&nbsp
בדרך כלל גברים שחיים עם נשים "היפר-מילוליות", נוטים להגן על עצמם בכך שהם הופכים לבלתי מילוליים. כן, לא, היי וביי.
בתגובה, האישה מוסיפה עוד מלים, כי אלו שעד עכשיו לא עשו את העבודה.
והוא מתקצר עוד יותר. מספיק לעדכן בכל נושא שעלול להפוך לסימפוזיון.
כי אם הוא יגיד לך "אני שוקל ללכת לניתוח", הוא רואה לפניו שיחות ארוכות. אז הוא פשוט עושה ומעדכן ברגע האחרון במינימום ההכרחי.
&nbsp
מהלך כזה הוא חלק מדינמיקה זוגית. אין צד אחד שאשם יותר מהשני. שניים מבשלים יחד מרק, ואם המרק חמוץ מדי או מלוח מדי זו האחריות של שניהם. כי שניהם אוכלים את המרק שהם בישלו.
&nbsp
לכן, בקיצור ולעניין, כן: עוד טיפול זוגי.
או חפירות לנצח.

 

[העידית1]

לא מרגישה

שזה הסיפור. אלא שני אנשים שפועלים אחרת. זה שאני היפר מילולית לא אומר שבכל מקום ובכל זמן אני חופרת. יש דברים שזקוקים רק לעדכון. הם שלו ואין לי שום ענין להתערב.מה שנראה לי זה שמידת השיתוף שכל אחד חושב/מרגיש שונה. יחד עם הסטנדרטים הכפולים שכתבתי לעיל.
מה תהיה מטרת הטיפול הזוגי?

 

[מריוס זכריה]

מטרת הטיפול הזוגי היא

להבין איפה התחיל הקצר ביניכם.
לעזור לשניכם להבין מה קרה שם.
ולמצוא דרכים מעשיות להחזיר את הקשר לפסים של אמון ושיתוף.
&nbsp
בדרך כלל כל צד כבר מגיע עם דיעה מגובשת לגבי מה קרה ("הצד השני אשם"), והאתגר של המטפל הוא להראות לכל צד שיש עוד אפשרויות חוץ ממה שהוא (אותו צד) כבר חושב שהוא יודע.