מה אאפה לשבת?

אשבל1

New member
מה אאפה לשבת?

אִמִּי אָפְתָה לִי אֶת כָּל הָעוֹלָם
יהודה עמיחי

אִמִּי אָפְתָה לִי אֶת כָּל הָעוֹלָם
בְּעוּגוֹת מְתוּקוֹת.
אֲהוּבָתִי מִלְּאָה אֶת חַלּוֹנִי
בְּצִמּוּקֵי כּוֹכָבִים.
וְהַגַּעְגּוּעִים סְגוּרִים בִּי כְּבוּעוֹת אֲוִיר
בְּכִכַּר הַלֶחֶם.
מִבַּחוּץ אֲנִי חָלָק וְשָׁקֵט וָחוּם.
הָעוֹלָם אוֹהֵב אוֹתִי.
אַךְ שְׂעָרִי עָצוּב כַּגֹּמֶא בַּבִּצָּה הַמִּתְיַבֶּשֶׁת וְהוֹלֶכֶת –
כָּל הַצִּפֳּרִים הַנְּדִירוֹת וִיפוֹת הַנּוֹצָה
נָסוֹת מִמֶּנִּי.


אמנם השיר מסתיים בנימה עצובה, אבל אני זוכרת בחיוך את העוגות והבישולים של אימי ביחד עם החום והאהבה, הם היו לחלק מהאוירה הנעימה, לאחרונה הגעתי דרך הפייסבוק לחברות ילדות, וגם הן זוכרות את האוירה הזו בביתנו.
כמו אימי גם אני אוהבת לאפות, מרגישה שאני מרפדת את התבנית בעוגיות ועוגות מתוקות כמו מגוננת על ילדי ובעלי ויוצרת עבורם עולם מתוק הרחוק מכל סבל, ומתחברת לגעגועים לעולם הטוב, המגונן , החמים והאוהב שהיה לי כילדה, ולמזלי יש לי היום עולם כזה עם משפחתי.

ואתן? מתחברות לשיר?
 

mykal

New member
אהבתי מאוד את המטאפורות

דוקא הסיום העצוב, הוא כ"כ נכון,
כי הנכון הוא 'החסר' בסופו של דבר.
האין עם מי באמת לחלוק את הגעגוע.
כי כמה שמדברים אודותיו---זה לא התחושה 'המכה' בבטן שם בפנים.

לגבי האפיה--אני פעם אפיתי המון, אפילו מוגזם,
ובגלל הרבה סיבות פסקתי.
אבל כמו שכתבתי כאן נדמה לפני ראש השנה--
כל תבשילי החג והעוגות (במיוחד עוגת הדבש המיוחדת)
היו לפי מתכוני אמא. ויש מתכון אחד שאינני יודעת,
ואני ממש מתגעגעת, אבל כבר אין את מי לשאול, גם הדודה היחידה
שהיתה לי מצד אמא איננה עוד.

רק קוריוז בקשר לאפיה,
אמי אפתה בסיר פלא--ויש לי עוגות שאני עדין אופה בסיר פלא,
הן לטעמי, הטעימות ביותר--וגם חתיכיות בהגשה.
ןבערוב ימיה היא קנתה תנור אפיה,כזה שמעמידים על הגז, לא היו חשמליים.
התבניות של התנור אצלי, בשמוש 'צפוף'.
 

עדיהר1

New member
אשבל תודה על השיר!

עמיחי כמובן כל כך קומוניקטיבי וטוב-לב. אני חושבת שהכרתי רק את ההתחלה של השיר,
שכמדומני מצטטים אותו הרבה. מאוד הופתעתי מהמהלך הפתאומי של החלפת
העולם המטאפורי מן האפייה אל הביצה המתייבשת שציפוריה נסות.
הדבר המפתיע הוא - נדמה לי - המעבר לשיער!
בהתבוננות בתמונה שהוא מתאר, רואים כך: השיער חורג מהגוף. הוא לא חלק מהגוף הנחמד. הגוף חלק וחום (מכוסה בעור), הגוף הוא כיכר הלחם ובתוכה בועות האוויר הכלואות כתוצאה
מתהליך התפיחה. אבל השיער נמצא מחוץ לכיכר הלחם הזאת.
אפשר אפילו לראות את החיוך שבתיאור עצמו, הוא כאילו בובה! הגוף הבובה עשוי מכיכר לחם, והשיערשל הבובה הוא גבעולי-עשב, צמח גומא.
מעניין לשים לב שהגומא הוא המצע שעליו כתבו בעת העתיקה (במצרים וביוון).
הנה ההסבר לייצור יריעת הגומא - מהויקיפדיה, איך לא?

גליונות פפירוס יוצרו מגזע הגומא. ראשית מסירים את הקליפה החיצונית, ולאחר-מכן פורסים את תוכן הגזע לרצועות דקות באורך 40 ס"מ בערך. מניחים את הרצועות זו לצד זו על משטח קשה, כששוליהן חופפים קמעה, ואז מניחים שכבה שנייה בזווית של 90 מעלות לראשונה. ייתכן כי לפני-כן נטבלו הרצועות במים עד להתחלת רקב, אולם הדבר אינו ודאי. בעודן לחות, שתי השכבות נלחצות זו לזו עד שהן הופכות לגיליון יחיד, וגיליון זה מיובש בלחץ. לאחר הייבוש לוטש הגיליון בעזרת חפץ מעוגל כלשהו (אולי אבן).

כך שאפשר להמשיך עוד את החקירה בתוככי השיר ולומר שהכותב מספר על הכפילות שבחייו. בספירה אחת של קיומו, הוא אהוב לגמרי, מסופק על ידי האהבה של אמו, אהובתו, והעולם. בספירה אחרת, הוא עזוב ומתגעגע. זאת הספירה של הגומא, זאת הספירה של הכתיבה.
 
למעלה